"במציאות המעוותת בשוק ההון והחוק בישראל, הסכר האחרון בהגנה על מאות מיליארדי שקלים של כספי הציבור מפני הסדרי חוב מקפחים, הוא בית המשפט בכלל ואולמה של כבוד השופטת ורדה אלשיך בפרט, שבפניה נדונים ומובאים לאישור או הכרעה רובם המוחלט של הסדרי החוב המשמעותיים. לאור הקושי של המחוקק והרגולטור ליצור נורמות חדות ויעילות לשמירה אמיתית על כספי ציבור מפני אובדן הבושה של הטייקונים ועצימת העיניים וגרירת הרגליים של חלק גדול אך הולך ופוחת מהגופים המוסדיים, אין לציבור ולנו להישען על החזקה שאכן אחרי כל כשלי ההגנה מצוי סכר יצוק מקצועיות אין סופית ונטול משוא פנים"
(ח"כ כרמל שאמה-הכהן, יו"ר ועדת הכלכלה, במונולוג משולהב ואופייני לאחר שביקש לכנס את הוועדה לדיון בשאלה: "האם נכון וראוי שורדה אלשיך תמשיך בתפקידה כסכר אחרון בשמירה על טריליון שקלים כספי ציבור"?)
מה בדיוק רוצה ח"כ שאמה-הכהן? מה הוא קופץ? ולמה הוא מקשקש בפומפוזיות? ומה הקשר של אלשיך לסכרים? טוב, זה ברור. הוא רוצה קצת תשומת לב, רייטינג, רעש וצלצולים. ותשומת לב תקשורתית אפשר להשיג בפרובוקציות ובחנופה לעיתונאים. שאמה-הכהן מוכיח, למרבה הצער, שזה עובד. הוא שכלל את מעבד הקלישאות שלו לכדי אומנות. כמי שעומד בראש ועדה כלכלית, הוא למד להשתמש נכון בפיו, כך שתיפתח בפניו הגישה לתקשורת.המוטו מוכר: תפוס איזה טייקון ותהרוג אותו. החטף לו באבי-אביו. קרע אותו לגזרים. אתה הרי מייצג את הציבור, דואג לו, נפשך יוצאת אליו ומולך עומדים הכוחות הגדולים, כוחות האופל והשחור, שרק רוצים לסתום את פיך. אין צורך, כמובן, להתעמק בפרטים הקטנים, כי הם יגררו אותך שאולה. חייבים להתמקד בשיווק, במיתוג, במשפטים קליטים שיוצרים המולה. אם שאמה-הכהן היה מתעניין בפרטים הקטנים והלא-חשובים לכאורה, הוא היה מגלה שאלשיך אינה בדיוק סכר אחרון בשמירה על "טריליון שקלים כספי ציבור". היא בסך הכול מקיימת מין הליך של ניסיונות החייאה והנשמה לחברות כושלות, שלעתים הופך למסע הלוויה.
ההליכים המשפטיים הללו מתנהלים אחרי שהכסף נעלם - בין אם ברח לכיסים הלא נכונים ובין אם נקבר בהשקעות כושלות. אלשיך מקבלת לידיה חברות מדממות שהתרוקנו מכספיהן ומנכסיהן, ובית המשפט הופך בעל כורחו להיות קבלן הניקיון של הלכלוך שנצבר. אחד הג'ובים החלומיים של כל עורך דין ורואה חשבון הוא ה"מנקה" של החברות הכושלות, ובשם יפה יותר - "מפרק", "כונס" או "נאמן החברה". תפקידם של המפרקים הוא לסגור את הבסטה או למכור את מה שנשאר לכל המרבה במחיר. על זה הם מקבלים שכר טרחה שמן במיוחד, המאושר על ידי אלשיך. מה לתהליך הזה ול"שמירה אמיתית" על כספי ציבור מפני אובדן הבושה של הטייקונים? אין שום קשר. הוא נמצא רק בדמיונו הפורה של ח"כ שאמה-הכהן.
אפשר להתייחס בשעשוע לחברי כנסת קולניים מהסוג של שאמה-הכהן (ויש כאלה לא מעט). הם הרי עושים את הרעש שלהם והעולם ממשיך הלאה. אבל זה ממש לא מדויק. חברי הכנסת הפופוליסטים לא טובים יותר מהטייקונים חסרי הבושה ששאמה-הכהן נוהג לחבוט בהם. הם בעצמם סוג של טייקונים שמארגנים רפורמות ומעבירים החלטות שגורמות נזק עצום לציבור שעליו הם מנסים לכאורה להגן. והגרוע מכול: הם מטאטאים זאת מתחת לשטיח, בורחים מאחריות ומשתיקים כל ביקורת. הנה כמה מהנזקים העצומים שגרמו הפוליטיקאים לציבור בעשור האחרון:
12-15 מיליארד שקל, זה הנזק שנגרם למשק הישראלי ולצרכנים כתוצאה משערוריית הגז המצרי: מדינת ישראל לא טרחה לקבל ערבויות ביצוע לחוזה ולא הכניסה שום סעיף פיצוי למקרה שהעניינים יתחרבשו. ח"כ שאמה-הכהן מודאג מאוד מהחוזה של שותפויות תמר עם חברת החשמל, מתראיין תחת כל עץ רענן בפוזה של דאגה לציבור, בפלפולים אינסופיים על סעיפים בחוזה, אבל את פצצת הסירחון של הגז המצרי, שעשתה הרבה יותר נזק, הוא מתקשה להעלות לדיון ציבורי. אולי הוא התחיל להאמין לספינים המגוחכים מבית היוצר של יוסי מימן ושותפיו בתקשורת כאילו תוצאות משפטו של מובארק הן "תעודת כשרות ולו חלקית" לעסקת הגז. אבל לתחושתנו, העניין אחר: שאמה-הכהן מריח היטב את הסירחון, ואף שהריח העז והלא נעים עלה בתקופת ממשלת אריאל שרון, יש ברית פוליטיקאים חוצה מפלגות - לא פותחים תיבות פנדורה, כי לכל ממשלה יש קופת השרצים שלה.
50-60 מיליארד שקל, זה הסכום שזרם בעשור האחרון באמצעות הטבות מס לחברות עסקיות, רובו למספר חברות מצומצם, כמו טבע, ישקר, אינטל וכיל. איש מהפוליטיקאים שאישר את המתכונת הישנה או החדשה של החוק לעידוד השקעות הון לא טרח לדרוש מהאוצר את רשימת החברות שנהנות מההטבות, את היקף ההטבות ואת התרומה שלהן לתעסוקה, כדי לבחון אם שווה לשפוך עליהן מיליארדים של כספי ציבור מדי שנה. אולי כי הליך האישור של חוקים ורפורמות בכנסת מתבצע בשיטת הבסטה והדילים, שמור לי ואשמור לך, אעביר לאוצר את החוק הזה, ובתמורה הוא יקצה עוד כסף לקבוצת לחץ.
5 מיליארד שקל לפחות, זה הנזק שגרמה עד כה ועדת בכר לצרכנים, והיד עוד נטויה. שאמה-הכהן מרבה להתלונן על תוצאות הלוואי של ה"רפורמה" הזאת - על הסדרי החוב, על טייקונים בלי בושה ועל הפקרות המוסדיים - אבל על ההפקרות האמיתית הוא מתקשה להוציא ולו הגה. ההפקרות שהוציאה לדרך רפורמה שניפחה את שוק האג"ח הקונצרני לממדים מפלצתיים בתוך זמן קצר, בלי בקרה ובלי רגולציה מתאימה. תנוח דעתכם, שאמה-הכהן גם יתקשה לגלגל על לשונו ולו מילת ביקורת אחת על הרפורמה ה"גאונית", או ליזום ועדת חקירה הכרחית לעניין, כי אחרת יפנה אצבע מאשימה לראש ממשלתו, בנימין נתניהו, שדחף את הרפורמה בליווי של כמה עיתונאים חסרי אחריות.
מיליארד שקל לפחות, זה הסכום שזורם, להערכתנו, מדי שנה לחברות ייעוץ מכל הסוגים, הסמוכות על שולחנם של משרדי הממשלה. יועצי "תקשורת", יועצים "אסטרטגיים", משרדים שמספקים חוות דעת ועוד כל מיני תארים שנועדו לפרנס שורה של נהנים מתעשיית המכשכשים בזנבו של הפוליטיקאי. אפשר לצפות מח"כ דאגן כל כך כמו שאמה-הכהן שידרוש לחשוף לציבור מדי שנה את הסכומים שמוציא כל משרד על "ייעוץ חיצוני", אבל זו באמת כבר דרישה מוגזמת. גם הוא שואף, ביום מן הימים, להיות שר מכובד בישראל, שייהנה ממעגל רחב של יועצים שלא יפסיקו לצחצח את המוניטין שלו, בדיוק כמו שדוברת ועדת הכלכלה עושה היום.
כל אחד מהמקרים שמנינו מחייב ועדות חקירה או בדיקה, שיגישו דוח ציבורי החושף כיצד מתקבלות החלטות על עשרות מיליארדים בישראל. לדאבוננו, זה לא יקרה. הלובי הכי חזק במדינה - הפוליטיקאים, הרגולטורים והעיתונות המגויסת שלהם - לא ייתן לזה לקרות, כי אז ייחשפו דברים לא נעימים לקריאה. לכן שאמה-הכהן ימשיך להפציץ אותנו בהודעות פומפוזיות לעיתונות, על דאגתו כביכול לציבור, ותומכיו הנאמנים יפציצו את הרשת בטוקבקים על פועלו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.