לא קל לאהוב את לברון

1. חייבים לעשות, לפני שמתחילים לדון באליפות הראשונה של לברון ג'יימס, מעין ספירת מלאי של הדברים הפנטסטיים שהוא עשה בפלייאוף 2012. כי הבעיה היא שאנחנו בעידן העכשיו, ובעידן העכשיו מה שקרה לפני שבועיים נמחק, ובמקרה של ג'יימס אסור ששום דבר שהוא עשה בפלייאוף 2012 ימחק - אחרת יש סכנה אמיתית שהזיכרון הקולקטיבי לא יעשה מספיק צדק עם אחד ההישגים הגדולים בתולדות הספורט.

אז ככה: בחצי גמר המזרח, כשמיאמי בפיגור 1-2 בסדרה נגד אינדיאנה וכולם מתחילים לקבור אותה כי כריס בוש נפצע במשחק הראשון בסדרה ודוויין ווייד נראה זקן במשחק 3, ג'יימס הגיב עם 40 נק', 18 ריב' ו-9 אס' במשחק חוץ, חישמל את ווייד בחזרה לחיים בחמש דקות ברבע השלישי שהיו מפגן מהמם של 2 על 5, ומעשית גמר את הסדרה.

מתחילת הסדרה נגד בוסטון ועד סוף הפלייאוף, כלומר במשך יותר משלושה שבועות, ג'יימס שיחק 45 דקות במשחק. במשחק 6 בבוסטון - כשמיאמי על סף הדחה אחרי שפול פירס קלע שלשה על הראש של ג'יימס 53 שניות לסיום משחק 5 וצעק "יש לי הביצים לקחת זריקה כזאת", רפרנט ברור לבעיות של ג'יימס בקלאץ' - ג'יימס לבש הבעה מתה שלא ירדה מהפרצוף שלו, וחיסל את הסלטיקס לבד עם 45 נקודות (ב-19 מ-26 מהשדה!), 15 ריב' ו-5 אס'.

המספרים של ג'יימס בגמר נגד אוקלהומה סיטי היו רגילים בסטנדרטים שלו (28.6, 10.2, 7.4), אבל הדומיננטיות שלו היתה הכל חוץ מרגילה. ג'יימס שמר לא מעט דקות על קווין דוראנט באותה אפקטיביות שהוא שמר על שחקנים מכל הגדלים והסוגים לאורך כל הפלייאוף; הוא כמעט לא התפשר על ג'אמפים מבחוץ וניהל את רוב ההתקפות של מיאמי מהצבע, מנצל את היתרון האתלטי שלו על כל שומר ומפעיל את הקלעים של מיאמי כשבאה שמירה כפולה; והוא יצר את הרגע המכונן של הפלייאוף: עמוק בתוך הרבע הרביעי במשחק 4, אחרי שחבריו נאלצו לסחוב אותו מחוץ למגרש כי שרירי הרגליים שלו התכווצו מהעומס המטורף, ג'יימס חזר וקלע שלשה ששברה שוויון 94-94 והזניקה את מיאמי לניצחון הבדיעבד מכריע בסדרה.

את כל הדברים האלה ג'יימס עשה תחת לחץ שאף ספורטאי לא חווה מעולם. לא רק כי עד השנה הוא נכשל ברוב הרגעים הגדולים, אלא כי "הוא מתעטש וזה נושא טרנדי בטוויטר", אומר שיין באטייה ממיאמי, כנראה האתלט החכם בעולם. "הוא מחקר מרתק כי הוא למעשה הדמות הספורטיבית הכי מקורית בעידן המידע, שבו כל מה שהוא עושה מדווח ומנותח ומטילים בו ספק שוב ושוב, והוא מתמודד עם הכל בחן וסבלנות מדהימים שאני לא יודע אם סופרסטארים אחרים מתחומים אחרים היו מסוגלים".

לא קל לאהוב (מרחוק) את לברון ג'יימס. מהרצון שלו להיות "אייקון גלובלי", דרך הבחירות שהוא עשה (לחבור לשני כוכבים אחרים במיאמי) ואיך שהוא הוציא אותן לפועל (הודיע על המעבר מקליבלנד בספיישל טלוויזיוני מגלומני), ועד האסתטיקה שלו שהיא בבסיסה אסתטיקה של כוח - ג'יימס הוא לא דמות שהאוהד הנייטרלי שש לעודד. אבל גם בלי לעודד אפשר, וצריך, להישאר פעורי פה לנוכח האליפות הראשונה שלו.

***

2. הלוגיקה הרווחת היא שעכשיו, אחרי שג'יימס בן ה-27 גירש את השדים שהתרוצצו בראש שלו ועצרו אותו כל השנים, יהיה קשה עד בלתי אפשרי למנוע ממיאמי להשתלט על ה-NBA בשנתיים-שלוש הבאות.

שני דברים קצת פוגעים בלוגיקה הזאת: קווין דוראנט ודוויין ווייד. ווייד, שהחליק בטבעיות לתפקיד הסקוטי פיפן של ג'יימס בסדרת הגמר, נתן בסופו של דבר פלייאוף הירואי - בעיקר כשלוקחים בחשבון שהוא שיחק על ברך פצועה ובימים הקרובים יידע אם הוא ייאלץ לוותר על המשחקים האולימפיים בגלל ניתוח. אבל ההרואיות של ווייד מסתירה אמת שעושה רושם שלאף אחד לא נעים להגיד: שווייד, בן 30, לא ערוך לקריירה של בן 30 פלוס ברמות הכי גבוהות.

בניגוד לגארדים במודל שלו כמו מייקל ג'ורדן וקובי בראיינט, ששלטו במשחקים גם אחרי שהיתרון האתלטי שלהם אבד באמצעות קליעה באחוזים מספיק גבוהים מחצי מרחק ומהשלוש, ווייד רק הולך לאחור באספקט הזה. גם הוא מודע לזה: העונה הוא זרק רק 56 שלשות - לעומת יותר מ-200 בכל אחת מ-3 העונות הקודמות. ווייד עדיין מזהה את התפרים בהגנות יותר טוב מכל שחקן בעולם, אבל הכוח המתפרץ שלו כבר נחלש, עוד ניתוח/פגרה מקוצרת בגלל קיץ אולימפי בטח לא יעזרו - והמשמעות היא שג'יימס יקבל ממנו פחות עזרה בעונות הבאות.

בזמן שווייד ידעך לצדו, היריב היחיד שלא רחוק מרחק שנות אור מג'יימס כרגע ילך וישתפר. דוראנט, בן 23, ספג לא מעט ביקורת על סדרת גמר של 30.6 נק' ב-54.8% מהשדה, אבל בפריזמה רחבה יותר ההפסד למיאמי יעשה לו רק טוב: הוא ייצור נרטיב של המלך נגד הקם להורגו, ואם יש משהו שהקם להורגו הראה בפלייאוף 2012 - זה שאין לו שום כוונה לחכות עד גיל 27.