האם המשחקים האולימפיים עדיין כל כך גדולים?

מצד אחד, קשה להתחבר לספורטאים שאתה שומע על קיומם אחת לארבע שנים. מצד שני, הרייטינג של המשחקים ממשיך להרקיע ■ כיצד ניתן ליישב את הפרדוקס?

בשבועיים וחצי הבאים נישטף כולנו, נרצה או לא נרצה, במידע על המשחקים האולימפיים. אין לאן לברוח (על הגריד); הם ישיגו אתכם בכל מקום. אז אם מתייחסים למשחקים האולימפיים קודם כל כאירוע פוליטי וכלכלי, ובהרבה מובנים נכון לעשות את זה לאור ההיסטוריה שלהם, די ברור למה מדובר בסיפור הכי גדול בעולם. אבל אם מנתקים את המשחקים מהקונטקסט הפוליטי והכלכלי שלהם, אם עושים תרגיל תיאורטי ומבודדים את הספורט מהכוחות ששולטים בו מאז ומתמיד, כמעט אין מנוס מלשאול ערב משחקי לונדון 2012: האם המשחקים האולימפיים, כתחרות ספורט, עדיין (כל כך) גדולים?

***

זו שאלה מתבקשת, כי בשנת 2012 הענפים הכי חשובים במשחקים, אתלטיקה ושחייה, רחוקים מלהיות הכי חשובים מחוץ למשחקים. בחורה מברלין שהיתה מתנדבת באליפות העולם באתלטיקה בשנת 2009 סיפרה לי שבימים הראשונים של התחרות, כולל ביום של ה-9.58 שניות של יוסיין בולט, אנשים בברלין לא ממש הבינו שיש בעיר אליפות עולם - והאצטדיון האולימפי היה מלא רק בסוף השבוע שסגר את האירוע. אליפות העולם בשחייה לפני שנה בשנחאי, אמר פיטר ואן דן הוגנבנד, ההולנדי הנהדר שזכה בשלוש מדליות זהב בסידני 2000 ואתונה 2004, היתה אפילו מבחינת השחיינים עצמם עוד סוג של תחרות הכנה למשחקים האולימפיים.

להיעלמות של השחייה והאתלטיקה בין משחקים אולימפיים למשחקים אולימפיים חייבות, הרציונל אומר, להיות השלכות. כשאנחנו רואים ספורטאי פעם בארבע שנים - ולא שומעים או קוראים עליו בין לבין (למעט בנסיבות שלא קשורות לספורט, כמו במקרה מייקל פלפס והבאנג) - קורה לנו מה שקורה לנו עם כמעט כל מי שנמצא בחיים שלנו פעם בארבע שנים: אנחנו מתרחקים ממנו. וכשמדברים על אנשים שבכל מקרה אנחנו יכולים לראות רק על מסך, המרחק הנוסף הזה אמור להקשות על המטרה - אם לא להפוך אותה לבלתי אפשרית - שלשמה התיישבנו מול אותו מסך: להתחבר לספורטאי ברמה האסתטית, הרגשית, הסיפורית.

אבל לפחות ברמת המספרים, או שהצורך להתחבר לספורטאים הוא עניין רק של אוהדי ספורט מושבעים, או שהמרחק הוא לא פקטור משמעותי במערכת היחסים בין הציבור לספורטאים אולימפיים. 3.6 מיליארד איש ראו לפחות דקה משידורי בייג'ין 2008 - 83% מפוטנציאל הצופים בטלוויזיה ו-53% מאוכלוסיית העולם. בארה"ב, מדינה שבה באמת שומעים על ספורט אולימפי רק פעם בארבע שנים, 211 מיליון איש צפו לפחות בשש דקות מהמשחקים. סך הכל שודרו יותר מ-6,700 שעות ממשחקי בייג'ין ב-220 טריטוריות, שזה 40% אחוז יותר שעות ממשחקי אתונה 2004 ויותר מפי שניים ממשחקי סידני 2000.

מי ראה את כל השעות האלה? פחות או יותר כולם. ההתפלגות של הצופים במשחקי בייג'ין היא אולי ההישג הכי מרשים של המשחקים, בעיקר בזכות שני נתונים: 1. 47% מהצופים במשחקי בייג'ין היו נשים - חלוקה הרבה יותר שווה מהחלוקה של 40:60 שבדרך כלל מאפיינת שידורי ספורט; 2. 45% מהצופים היו בני פחות מ-45, כלומר המשחקים האולימפיים - גם בגלל פלטפורמות שידור אינטרנטיות פתוחות שהתחילו לפעול ב-2008 - אטרקטיביים לאנשים צעירים.

***

כך שנוצר מעין פרדוקס: המשחקים האולימפיים נעשים יותר אטרקטיביים בזמן שהענפים שמהם המשחקים מורכבים דועכים. את הפרדוקס הזה אפשר לפתור בשתי דרכים. הדרך הצינית היא לטעון שהמשחקים האולימפיים הם מותג יותר גדול מכל ענף חוץ מכדורגל, ובעולם של מותגים התוכן לא משנה כמו העטיפה, והעטיפה של התנועה האולימפית (חגיגת ספורט גלובלית שמקרבת בין העמים) היא תודעה כוזבת שמוכרת טוב, וגם אם היא לא תמכור טוב יותר מדי, אנשים עשירים משקיעים יותר מדי כסף במיזם הזה כדי לאפשר לציבור חופש בחירה אמיתי בהחלטה אם לראות או לא לראות את המשחקים (מכאן הסיקור הלגמרי חסר פרופורציות ביחס לפופולריות של הענפים), ועוד הסברים בסגנון הזה.

הדרך השנייה, האופטימית על גבול הרומנטית, לפתור את פרדוקס האטרקטיביות של המשחקים האולימפיים - היא להאמין. להאמין שאנשים מוכנים להשקיע - אולי דווקא כי הם מתקיימים אחת לארבע שנים ומרגישים סימולטנית חדשים וישנים כל פעם מחדש - מספיק תשומת לב וריכוז במשחקים האולימפיים; ושאם עוצרים לראות את המשחקים, לא בחצי עין, לא עם היד על השלט, לא כשהילדים צורחים והטלפון מצלצל נונסטופ, מגלים עולם שלם בספרינט של 10 שניות או במשחה של שתי דקות או בתרגיל קרקע; וזה עולם עם אינספור סיפורים על גיבורים אמיתיים שעשו בעבר דברים פנטסטיים, שנותן תחושה שהכל יכול לקרות בכל רגע נתון, ששואב אותך פנימה; ופתאום בלי ששמת לב מושגים כמו הרוח האולימפית עושים היגיון ומתברר שהעברת שבועיים וחצי על הספה, באותה תנוחה, צופה בספורטאים שבחיים לא שמעת עליהם.

צרו איתנו קשר *5988