כך טובעת אמריקה בנשק - ותמהונים יוצאים למסעות טבח

לילה לפני שנכנס לספרי ההיסטוריה כרוצח ההמונים הראשון בארצות-הברית, היה הווארד אונרו עצבני מאוד. אחרי שביקר בבית קולנוע זול וצפה בו בשני סרטים (אחד מהם היה "רימיתי את החוק"), הוא חזר ב-3 לפנות בוקר לבית הקטן שבו התגורר עם אמו בעיר קמדן שבניו-ג'רזי, ומה שגילה גרם למחשבות השווא שהתרוצצו בראשו ב-3 החודשים הקודמים להיראות אמיתיות מתמיד.

מישהו - אולי בני-הנוער השכנים שהציקו לו וקראו לו "מתרומם" ו"התינוק של אימא", ואולי מישהו אחר לגמרי - הוציא מציריו את שער הכניסה לחצר שהוא התקין יום קודם לכן בעמל רב, ולקח אותו עמו. אבל להווארד זה לא באמת שינה. הוא היה משוכנע שכל שכניו זוממים מזימות לגביו, והחליט שלמחרת יממש את האיומים ששרבט ביומנו הסודי, וינקום בהם.

הווארד ואמו חיו יחד מאז שחזר 4 שנים קודם לכן משדות הקטל של אירופה כחייל משוחרר. קשה לומר שהוא השתלב בקמדן, עיר תעשייתית נטולת זוהר. רבים מתושביה עבדו במספנות המקומיות, ורבים אחרים בחברת האלקטרוניקה ,RCA שבאותם ימים החלה לצמוח במהירות. מפעל גדול אחר בעיר ייצר כבר 76 שנים מרקים שנארזו בקופסאות שימורים. באמריקה של אותה תקופה היו מעטים שלא הכירו את שם המפעל ואת הלוגו המסתלסל שלו, אבל רק ב-1962, כשאנדי וורהול יצר את הדפסי המשי של פחיות מרק העגבניות של קמפבל, שכפל אותם שוב ושוב והציג אותם לראשונה בגלריה בלוס אנג'לס, דבק בקמדן המנומנמת מעט אבק כוכבים. במשך 17 השנים שיחלפו עד אז היא תהיה מזוהה בעיקר עם אבק שריפה.

רבים ידעו על העיטורים הרבים שבהם זכה הווארד בצבא בזכות יכולת הקליעה המעולה שלו, ורבים אחרים ידעו שהחייל המשוחרר השקט והמסוגר הוא גם אספן רציני של כלי נשק שצירף לאוסף את נשק השלל שהביא עמו מאירופה. שתי העובדות הללו לא היו יוצאות דופן במיוחד, ולא גרמו לאיש לחשוש שיום אחד הווארד ישתגע. מאות אלפי חיילים משוחררים חזרו לאחר מלחמת העולם לארצות-הברית. חלקם השתלבו היטב בחברה, ואחרים פחות.

גם איסוף כלי נשק, ואפילו הקמת מטווח ביתי קטן, כמו זה שבנה לעצמו הווארד במרתף בית אמו, מעולם לא נחשבו להתנהגויות יוצאות דופן במיוחד באמריקה. אולם לאיש לא היה מושג לגבי היומן הסודי שהווארד ניהל בשנות המלחמה ושבו תיאר בפרטי פרטים כיצד בדיוק הרג את כל הגרמנים שבהם ירה. איש גם לא ידע שבחודשי הקיץ של 1949 עקב הווארד באובססיביות אחר מעשיהם של שכניו ותיאר אותם ביומנו. לעתים הוא הוסיף לצד התיאורים המפורטים את המילה "לנקום".

ב-6 בספטמבר, אחרי 5 שעות שינה, הווארד לבש את חליפתו הטובה ביותר, אכל ארוחת בוקר טובה עם אמו, ואז איים עליה במפתח צינורות והניס אותה מהבית. הוא מילא את כיסיו בכדורי אקדח, טען את הלוגר הגרמני שהביא מאירופה, ויצא לרחוב שטוף השמש.

מסלולו הקצר של הווארד, שהוביל אותו מהמאפייה השכונתית אל הסנדלרייה הקטנה, ומשם למספרה הזעירה ושוב לרחוב, הפגיש אותו עם 10 מבוגרים ו-3 ילדים, שבהם ירה למוות בקור רוח מקפיא דם. כבר למחרת הדביקה העיתונות האמריקאית ההמומה את הכינוי "הליכת המוות" למסע הרצח, אבל בשלב ההוא הווארד עדיין לא אמר את המילה האחרונה. כשהוא שמע את סירנות ניידות המשטרה המתקרבות הוא חזר במהירות לבית אמו ונעל את הדלת. תוך כדי קרב היריות שניהל עם השוטרים הוא הספיק להתראיין לפיליפ בוקסטון, עיתונאי מקומי שהתקשר אליו. בתשובה לשאלתו של בוקסטון מדוע הוא הורג אנשים, השיב הווארד כי הוא אינו יודע.

"אני לא יכול לענות לך על השאלה הזו כרגע, אני עסוק מדי", אמר וניתק. כמה דקות לאחר מכן הוא הניח את נשקו. במשפטו נקבע שהוא אינו שפוי, והוא בילה את שארית חייו במוסד פסיכיאטרי. הוא מת ב-2009 בגיל 88.

כשיום השנה ה-63 לטבח שערך הווארד אונרו חל בתחילת החודש, הוא לא צוין בארצות-הברית בצורה יוצאת דופן. בניגוד לרוצחים סדרתיים כמו ג'ון וויין גייסי, ג'פרי דאהמר או טד בנדי, שמותיהם של רוצחי המונים בדרך כלל אינם הופכים לשמות נרדפים לרוע או לסדיזם קיצוני. מעשיו של הווארד אונרו לא הונצחו בשום סרט קולנוע ולא תוארו באף סדרת טלוויזיה סנסציונית ודלת תקציב.

עם זאת, קשה שלא לקבוע כי למעשה הטירוף של אונרו הייתה השפעה מרחיקת לכת על התרבות האמריקאית בעשורים שחלפו מאז. מסע הירי הרנדומלי שלו שוחזר מאז אין-ספור פעמים ברחבי ארצות-הברית, וגבה מאות קורבנות חפים מפשע. באופן אירוני, ההשראה שנתן אונרו לרוצחי ההמונים הרבים שבאו אחריו הייתה מוצלחת עד כדי כך שמעשי ההרג הבאים האפילו על מעשיו שלו. שמו של חלוץ הרציחות ההמוניות בארצות-הברית - אחת התופעות האמריקאיות הביזריות ביותר - נשכח בתהומות ההיסטוריה.

מייד אין אמריקה

קצרה היריעה מלפרט את שלל מעשי הירי ההמוני שאירעו מאז בארצות-הברית. הנה כמה מהמפורסמים שבהם: צ'רלס וויטמן התבצר ב-1961 על מגדל בקמפוס של אוניברסיטת טקסס באוסטין וצלף משם ב-15 בני אדם; ג'יימס היוברטי נכנס ב-1984 לסניף של מקדונלד'ס בסן איזידרו שבקליפורניה וירה למוות ב-20 בני אדם (האירוע שימש השראה לסרט "בדרך למטה" בכיכובו של מייקל דאגלס); ב-1999 פרצו אריק האריס ודילן קלבולד לתיכון קולומביין שבו למדו בליטלטון שבקולורדו ורצחו 11 מחבריהם וממוריהם (הטבח הזה שימש השראה לסרטים "אלפנט" של הבמאי גאס ואן סנט ול"באולינג לקולומביין" שביים מייקל מור); באפריל 2007 קבע צ'ו סונג-האוי את שיא ההרג בתחום, כשטבח ב-31 סטודנטים ומרצים בקמפוס אוניברסיטת וירג'יניה-טק שבה למד.

רק בקיץ האחרון התרחשו בארצות-הברית שני אירועים דומים: בראשון ובמפורסם שבהם נכנס דוקטורנט מבריק למדעי המוח לבית קולנוע במדינת קולורדו, שבו התקיימה הקרנת הבכורה של הסרט החדש מסדרת באטמן, וירה ללא הבחנה בצופים. כשהירי נפסק נמנו 12 הרוגים והתברר שג'יימס הולמס, צבע את שיערו בכתום זרחני כך שייראה כמו אויבו הגדול של גיבור העל - הג'וקר. שבועיים לאחר מכן טבח ווייד מייקל פייג' במתפללים במקדש סיקי במדינת וויסקונסין. לאחר שנורה בידי המשטרה התברר שהרג שישה מהם.

כיאה לתופעות תרבותיות אחרות שאמריקה מייצאת לעולם הגדול, גם במקומות אחרים בעולם התרחשו בעשורים האחרונים אירועים דומים. עם זאת, אין אף מדינה אחרת בעולם שמספקת לארצות-הברית תחרות בתחום. יתרה מכך, חקירתם של אירועי ירי המוני שמתרחשים במקומות אחרים על-פני הגלובוס, מצביעה לעתים קרובות על כך שהרוצחים שמעבר לים ניסו לחקות את מקביליהם האמריקאים.

על-פי תחקיר שערכו כתבי המגזין Mother Jones, מאז 1982 אירעו בארצות-הברית לפחות 60 אירועי ירי משמעותיים (האף.בי.איי מסווג אירוע כ"רצח המוני" רק אם הרוצח קיפד את חייהם של לפחות 4 אנשים, לא כולל חייו שלו, ואם הירי התרחש באזור אחד בנקודת זמן אחת). הגיל הממוצע של הרוצחים עמד על 35 (הרוצח הצעיר ביותר היה בן 11 בלבד), רק מסע רצח אחד בוצע על-ידי אישה, ויותר משלושה רבעים ממעשי הרצח הללו בוצעו באמצעות כלי נשק שנרכשו באופן חוקי לגמרי.

הדיון בשאלת הפיקוח על מכירת כלי נשק בארצות-הברית, לצד ניסיונותיהם של פסיכיאטרים ושל קרימינולוגים לפענח את הסיבות שגורמות לאנשים לצאת לרחוב, למקום העבודה, או לבית הקולנוע ולהתחיל לירות בכל מי שהם פוגשים, מהווים את עיקר השיח הציבורי שיצרה התופעה. אולם גם המומחים הגדולים ביותר בתחום מתקשים ליצור פרופיל נפשי מספק לרוצחי המונים.

ד"ר מייקל סטון, פסיכיאטר מאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק שהקדיש את חייו לחקר מוחם של רוצחים מסוג זה, אומר שבגלל העובדה שרבים מהם נהרגים או מתאבדים בתום מסע ההרג שלהם, קשה יותר לאפיין אותם. בראיון שנתן לאתר דיילי ביסט לאחר הטבח בהקרנת הסרט החדש בסדרת באטמן, הוא אמר כי "הידע המדויק לגבי הדרך שבה פועל מוחם של רוצחים כאלה קטן בהרבה מזה שיש לנו לגבי רוצחים סדרתיים שנחקרים על-ידי פסיכולוגים מטעם ההגנה והתביעה במשפטיהם".

נוסף על כך, הוא אומר כי רובם המכריע של רוצחי ההמונים אינם מוגדרים כפסיכוטיים מבחינה קלינית. "היכולת של האנשים הללו לתכנן לפרטי פרטים את מעשיהם ולרכוש את הציוד ואת הנשק שישמש אותם במעשה הטבח, שוללת אפשרות לפסיכוזה", הוא כותב בספרו ,The Anatomy of Evil, שמאוחר יותר הפך לסדרה דוקומנטרית בערוץ דיסקברי.

מתוך 208 רוצחי ההמונים שסטון חקר, רק 25 הוגדרו כבלתי שפויים. האחרים היו בעיקר אנשים שחיו בשולי החברה, ומתבודדים זועמים שאירוע נקודתי דחף אותם לקצה ושלח אותם למסעות הרציחות שלהם. "בדרך כלל אנחנו עוסקים באדם כועס ובלתי מסופק, עם כישורים חברתיים ירודים ועם חברים מועטים, שמופעלים על-ידי טריגר כזה או אחר", הוא אומר.

פרופיל של רוצח

הפסיכיאטר ד"ר אלכס אביב מבית-החולים הפסיכיאטרי אברבנאל ומבית-הספר לרפואה באוניברסיטת תל-אביב מסכים. לדבריו, "הפרופילים הנפשיים של רוצחי המונים מאוד משתנים ממקרה למקרה. הסיבה לדרך שבה הם פועלים יכולה להיות פגיעה כזו או אחרת, כמו במקרה של היורה מטקסס (וויטמן), שמאוחר יותר התברר שהיה לו גידול במוח, או שהם נמצאים באחד משני קצוות - אנשים שיוצאים למסע נקמה בגלל הפרעת אישיות נרקיסיסטית, ובעיניהם ההתייחסות לחיי אדם בטלה בשישים, הם לא אמפטיים לסבל וחשוב להם לנקום את הפגיעה שלהם; מצד שני ישנם אלה שיש להם הפרעה פסיכוטית, פרנואידית וגרנדיוזית, והם עושים את מה שהם עושים כמעין משימה קדושה, כמו מקרה שקרה פה לפני כ-20 שנה, שבו אדם אחד ירה על זונות בתל ברוך והרג נהג טרקטור שנקלע למקום. הרוצחים הללו שונים מאוד מרוצחים סדרתיים, שלהם יש דחף סדיסטי עם קשר הדוק לסיפוק מיני טקסי שממנו הם מפיקים הנאה. רוצחים סדרתיים לעתים נדירות יהרגו את הקורבן שלהם בירי".

אביב אמנם מוציא מן הכלל טיפוסים כמו ברוך גולדשטיין, עמי פופר ואנדרס ברייביק (מבצע הטבח בנורבגיה בקיץ שעבר), שלכאורה יצאו למסעות ההרג שלהם ממניעים אידיאולוגיים גרידא, אולם מזכיר כי "השאלה היא מדוע דווקא האנשים הללו בחרו בנתיב הפעולה הזה, בעוד שאנשים אחרים עם אידאולוגיה דומה לא התקרבו לכך, ולא תמיד יש תשובות לכך. במקרה של פופר, למשל, הוא ירה באנשים ללא הבחנה כסוג של מסע נקמה אישי. אידיאולוגיה, כמו אמונה, יכולה להוביל אנשים למעשים קיצוניים, אבל לא תמיד זהו ההסבר המלא".

אירוע אחר של רצח המוני בירי שד"ר אביב מכיר מקרוב, התרחש בירושלים בדיוק לפני 20 שנה. המאבטח איתן מור, שהיה מטופל בתחנה לבריאות הנפש בקריית יובל, הגיע למקום מצויד בתת-מקלע עוזי ובאקדח ברטה, וירה בכל מי שנקרה בדרכו. לאחר שרצח 4 עובדות סוציאליות, עלה מור לגג הבניין והמשיך לירות לכל עבר. בסופו של דבר הוא נורה למוות על-ידי שוטרי הימ"מ. "יש לנו מדינה מאוד קטנה, כך שהאירועים הללו נדירים פה יחסית, אבל אני לא יודע אם אפשר לקבוע שיש פחות אירועים כאלה אצלנו יחסית לגודל האוכלוסייה", אומר אביב. "מה שכן, בארצות-הברית כל כלי הנשק שמסתובבים הופכים את האירועים הללו לנפוצים יותר".

ואכן, הזמינות יוצאת הדופן של כלי נשק - לפי מחקר מ-2007 מחזיקים אזרחי ארצות-הברית ביותר מ-270 מיליון אקדחים ורובים, ותופסים את המקום הראשון בעולם בתחום - נתפסת בחוגים ליברליים בארצות-הברית כרעה החולה שמאפשרת לאמריקה להיות המובילה העולמית במעשי טבח המוניים; זאת משום שזכותו של כל אזרח אמריקאי לשאת נשק מעוגנת היטב בתיקון השני לחוקה האמריקאית, ומשום שלובי רב עוצמה, שמונהג על-ידי ה-NRA (איגוד כלי הנשק האמריקאי), יודע כיצד לפרוט היטב על מיתרי הפחד והאינדיבידואליזם האמריקאיים.

הטבח בקולמביין ב-1999 אמנם גרם לכמה מדינות להחמיר את הקריטריונים שמאפשרים לאזרחים לרכוש כלי ירייה, ולכפות בדיקות רקע מסוגים שונים על כל מי שמתעניין ברכישתם, אולם התקנות הללו ניתנות לעקיפה בקלות. בסופו של דבר, השינוי בשטח התמצה בכך שמערכת החינוך האמריקאית החלה להציב בשערי בתי-הספר גלאי מתכות, לערוך חיפושים רנדומליים אחר כלי נשק בתאיהם של התלמידים, ולהשעות מהלימודים גם ילדים שנשאו עמם קוצצי ציפורניים.

לא מוותרים על הרובה

ד"ר מיכאל זכים, מומחה להיסטוריה אמריקאית מהחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל-אביב, רואה את השיח בהקשר רחב יותר. "אני חושב שלא רק שקיים דיון בנושא הזכות לנשק, אלא שהוא דיון קבוע הנמשך על-פני מאתיים שנה. ב-20-30 השנים האחרונות התפתח ויכוח דווקא על תרבות החימוש, והיו תקופות שבהן מדינות הצליחו מאוד לפקח על מכירת נשק ולהתקין מערכות רגולטוריות של פיקוח".

אולם האהבה לכלי נשק והקנאות לזכות להחזיק בהם, טבועות עמוק בדנ"א האמריקאי. "הרפובליקה נולדה מתוך התנגדות חמושה לרשות הקיימת - השלטון הבריטי - והיא מנציחה את אותם הערכים שאפשרו את המאבק. צריך לזכור שאותו מאבק התנהל בכמה מישורים. היה לארצות-הברית צבא תחת פיקודו של וושינגטון, שלימים יהיה הנשיא הראשון, וזה היה צבא שקיבל את תקציבו מהקונגרס - הגוף היחיד שמגלם לאומיות כלל אמריקאית - דבר שאינו מובן מאליו. אבל המלחמה נוהלה גם על-ידי מיליציות שהיו בשליטת 13 המדינות שהיו אז. האמריקאים חוששים מריכוז של שררה ושל סמכות, והרובה היה יקר להם כאמצעי התנגדות".

כאנקדוטה מעניינת לחשש האינהרנטי של האמריקאים משלטון ריכוזי מדי שמחזיק בידיו את כל העוצמה, מספר זכים שאפילו תומס ג'פרסון, שהיה עתיד להיבחר לנשיא וחיבר את הצהרת העצמאות, סירב לקבל עזרה מצבא ארצות-הברית כשבוירג'יניה התנהלו קרבות נגד הבריטים בשנות ה-80 של המאה ה-18. "משום שהמלך הבריטי כפה על תושבי אמריקה צבא קבע, הוא נתפס כגורם שהיווה את הסיכון המוחשי ביותר על חירויות האזרח. המיליציות בעצם ניהלו את המלחמה נגד הבריטים - כי מה יכול להיות יותר דמוקרטי ומבטא את הרוח של הקוממיות האמריקאית? האמריקאים תופסים את הזכות לנשק כעירבון האולטימטיבי מול החזקים מדי".

כל סטודנט מתחיל למדע המדינה יודע אמנם שהמונופול על אמצעי הפעלת האלימות הוא התנאי הראשון לריבונות, אולם זכים אומר כי המודל האמריקאי שונה. "המדינה האמריקאית אינה מוותרת על המונופול על אמצעי הפעלת האלימות, אלא מלכתחילה הגדירה את עצמה כבלתי מונופוליסטית בתחום. מבחינתה, הריבון אינו המדינה, אלא האזרח.

"על-פי תפיסתם של תומכי הנשק, ברגע שתישלל הזכות לשאת נשק תישלל הדמוקרטיה האמריקאית. הם טוענים שכאשר הזכות לשאת נשק היא כלל אזרחית, לאף גורם אין מונופול על הפעלת אלימות, וכך יש אפשרות למנוע השתלטות של קבוצה מסוימת על המדינה. יש להם קייס. זה לא משולל כל היגיון. תראה, אפילו מישהו כמו מלקולם ,X שאנחנו איננו נוהגים לזהות עם חוגי הימין שכל-כך להוטים לשאת נשק, בא ואמר, 'אנחנו סומכים על המשטרה? זה נכון להעניק למשטרה בלעדיות על הפעלת אלימות?'; לכן הוא דגל בחימוש האזרחים העניים בגטאות. הגישה שלו הייתה להתנגד לדיכוי של המדינה".

האם יש סיכוי שהתיקון השני לחוקה יבוטל ושמספר כלי הנשק שבידי האמריקאים יצטמצם בהדרגה? לא בקרוב. התקוות שברק אובמה יעשה משהו בנדון רחוקות למדי מן המציאות. הנשיא הליברלי אמנם ביקר אצל משפחות הרוגי הירי בבית הקולנוע שהקרין את באטמן וחיבק את הפצועים, אבל לא אמר מילה בדבר שינוי מדיניות. חודשים ספורים לפני מערכת בחירות, כשיריבו עושה כל טעות אפשרית, אין לאובמה שום סיבה לפתוח חזית מיותרת עם הימין.

"קשה להעלות על הדעת רגולציה כזו; היא תהיה חסרת תקדים", אומר זכים. "אני לא מצפה מאובמה שיאמר משהו על נשק וידחק לפינה ציבור שאולי עשוי להצביע עבורו. יש משהו בפוליטיקה הדמוקרטית, ובצורך לפנות לריבוי של קהלים ושל ציבורים, שלפעמים מפריע לדיון. יש מספיק קבוצות לחץ שפועלות בעניין ושיש להן קול מאוד שנון ומחודד, אבל בפוליטיקה קשה לבנות קואליציה בנושא הזה. אובמה העביר את חוק הבריאות ששוחה נגד הזרם, ותראה איזה מחיר פוליטי הוא משלם על רפורמה מזערית. לכן, זה ממש לא יעלה על הדעת שמישהו בארצות-הברית יכול לקדם חקיקה ברוח ציבורית כזאת, לצערי".

רוצחים מלידה | כרוניקה חלקית

1949: הווארד אונרו יוצא למסע הרג ברחובות העיר קמדן שבניו-ג'רזי. 13 איש נרצחים, כולל 3 ילדים.

1961: צ'רלס וויטמן מתבצר על מגדל בקמפוס של אוניברסיטת טקסס באוסטין וצולף משם ב-15 בני אדם.

1984: ג'יימס היוברטי נכנס לסניף של מקדונלד'ס בסן איזידרו שבקליפורניה ויורה למוות ב-20 בני אדם.

1999: אריק האריס ודילן קלבולד פורצים לתיכון קולומביין שבו למדו בליטלטון שבקולורדו ורוצחים 11 מחבריהם וממוריהם.

2007: צ'ו סונג-האוי טובח ב-31 סטודנטים ומרצים בקמפוס אוניברסיטת וירג'יניה-טק שבה למד.

2012/7: ג'יימס הולמס טובח בבית-קולנוע בקולורדו, שבו התקיימה הקרנת הבכורה של הסרט החדש מסדרת באטמן, כאשר הוא מחופש לג'וקר. 12 הרוגים.

2012/8: ווייד מייקל פייג' טובח במתפללים במקדש סיקי בוויסקונסין. 6 הרוגים.