אבירי ההון השחור

רוב הציבור לא מכיר אותם, רשות המסים לא תעז לגעת בהם

1. כסף שחור, כלכלה שחורה - מה מיד עובר בראשיכם? רובנו חושבים מיד על השיפוצניקים, השרברבים, החשמלאים, המורים הפרטיים, הגננים, נהגי המוניות ועוד ועוד בעלי מקצוע שנוהגים לכנות אותם "העצמאים הקטנים". לעתים נוצר הרושם שמעלימי המס הקטנים האלה יוצרים את הכלכלה השחורה הענקית של ישראל, אחד מ"מנועי הצמיחה" של הכלכלה המקומית.

וצריך להודות בפה מלא: הכלכלה השחורה בישראל היא אחד ממנועי הצמיחה הלא רשמיים של המשק. כשהנגיד פישר אומר שהחיים בישראל בסך-הכול טובים או נוחים, הוא מתכוון - ייתכן שבתת-מודע - גם להשפעה של הכלכלה השחורה על החיים הטובים והנוחים בישראל.

הכלכלה השחורה הזו מזינה את הצריכה במשק על כל גווניה: מקניות בסופר, דרך הביקור הקבוע בתחנות הדלק ואפילו עד רכישת כלי רכב ודירות. והכלכלה השחורה הזו אחראית, במידה לא קטנה, גם לפער בין הנתונים הרשמיים או התחושה שהחיים פה קשים מנשוא (לחלק מסוים של האוכלוסייה שהאפשרות להעלמת מס ממנו והלאה) ובין חגיגת הצריכה שכל אחד חש בביקור במרכזי הקניות, במרכזי הבילוי ובשדות-התעופה.

דבר אחד בטוח: לחגיגה של הכסף השחור הזה לא אחראים בעלי המקצוע הקטנים. למעשה, הם רק חלק קטן מהחגיגה. דורון ארבלי, מנהל רשות המסים, גילה את הסוד הזה לאחרונה: לדבריו, רק 20% מהעלמות המס הם של בעלי המקצוע הקטנים, אלה שמבקרים בבתים, אלה שכולם רכשו מהם שירות בשלב זה או אחר, בין אם מדובר בשיעורים פרטיים לילדים או בתיקון של מכשיר חשמלי. ורובם בוודאי עשו זאת לעתים במזומן, בלי חשבונית, כי כך נוהגים כ-ו-ל-ם, אולי מתוך תחושה שאם המדינה "מסדרת" אותם במיסוי גבוה זו מצווה "לסדר" את המדינה בחזרה באמצעות העלמות מס.

אבל מה שכולם מכירים מהווה רק 20% מהחגיגה השחורה. את שאר ה-80% רוב הציבור לא מכיר, אבל הם מוכרים היטב בברנז'ה הכלכלית: הכוונה היא כמובן לתכנוני המס, לתחמוני המס וללוליינות המס של התאגידים.

במילים אחרות, אפשר לחלק את החגיגה השחורה בצורה הבאה: 20% הם של הצווארון הכחול, שחלקם, אם לא רובם, עסוקים במלחמת הישרדות יומיומית; ו-80% הם של הצווארון הלבן, שרובם צוברים בדרך הזו עוד ועוד עושר עצום.

וזו המסה הקריטית של מאגר השחור בישראל. מסה שכולה מעונבת, מחויטת, מגובה ברואי החשבון ובעורכי הדין מצוחצחי הלשון, מגובה בפירמות הטובות ביותר, בחוות-הדעת המלומדות ביותר ובכוח ובהשפעה הגדולים ביותר במסדרונות רשות המסים.

2. הציבור התחיל להבין את הכספים האדירים שזורמים בתכנוני המס לאחר הוויכוח שפרץ על חוק "הרווחים הכלואים". אלא שהרווחים הכלואים הם חלק די קטן מכל התעשייה הענקית הזו של תכנוני המס, שעולה למדינה מיליארדי שקלים לפחות כל שנה.

התעשייה הזו התפתחה לממדי ענק בגלל שורה של גורמים: הראשון, טבעי, הוא הניסיון הלגיטימי של תאגידים ושל יחידים (עשירים, כמובן) לצמצם את חבות המס למינימום, בין השאר כדי לתגמל את בעלי המניות ברווחים גבוהים יותר ובמחיר מניה גבוה יותר.

הרצון העז הזה (אם יש דבר שעשירים שונאים יותר מכול - זה לשלם מסים ולשתף את המדינה ברווחיהם) הוא לפעמים כמו הליכה על חבל דק, הליכה בין המותר ללא מותר, בין תכנון מס פסול ולא חוקי לבין תכנון מס לגיטימי.

הגורם השני הוא הגיבוי החוקי לכאורה לתכנוני המס, והכוונה היא לרואי החשבון ולעורכי הדין. אפשר לקרוא להם גם ה"האקרים" של חוקי המס או פשוט "מהנדסי מס" - כל מטרתם היא למצוא את ה"פרצות" בחוקי המס ו"להנדס" אותם כך שיניבו ללקוחותיהם כמה שפחות סכומים לפקודת מדינת ישראל.

המוטיבציה של המהנדסים ברורה: שירותי ייעוץ המס בפרט וייעוץ פיננסי בכלל הם בעלי שולי רווח גבוהים בהשוואה לעבודת הביקורת הסטנדרטית של רואי החשבון, המניבה שולי רווח נמוכים יותר. זה כמובן חושף אותם לניגוד אינטרסים ומסכן את האמינות של עבודת הביקורת, אבל המטרה מקדשת את כל האמצעים.

למרבה הצער, רואי החשבון לא נמדדים בעבודת הביקורת על הדוחות הכספיים, וכפי שראינו לא פעם בשנים האחרונות, עבודת הביקורת שלהם לא חשפה ולא אותתה לפחות על ליקויים שהובילו תאגידי ענק לבית הקברות העסקי. הם נמדדים בדבר אחד בלבד: ביכולת היצירתית שלהם "לפרוץ" את חוקי המס.

הגורם השלישי הוא הגמישות של חוקי המס וכוח ההרתעה של רשות המסים. חוקי המס, כפי שארבלי הודה בעצמו במקרה של הרווחים הכלואים, הם בסך-הכול חוקים, שאפשר לפרשם כך או אחרת.

לא צריכים להיות נאיביים, היכולת של רשויות המס לסגור הרמטית את החוקים בפני פריצה של המתכננים - קלושה. תמיד יהיו מומחים יצירתיים שיוכלו לפרוץ את רשת המס. אבל בדומה ל"פיירוול" של רשת האינטרנט, האיכות של התוכנות נגד פריצת האקרים יכולה למזער את הפריצות ולצמצם את הנזקים.

הבעיה היא שחוקי המס בישראל גמישים מדי, פרוצים מדי ומעניקים למתכננים מרחב מחיה גדול מדי.

בעיה אחרת היא כוח ההרתעה של רשות המסים: אנחנו נחשפים מאוד לפשיטות של רשות המסים על עסקים קטנים, על עצמאים ש"שכחו" להוציא חשבוניות וכדומה, אבל כמה פעמים נחשפנו לוויכוח על תכנון מס? בכמה פעמים הביאה רשות המסים את הוויכוח הזה לפתחו של בית המשפט?

אוקיי, נחשפנו לעימות עם טבע וצ'ק פוינט סביב הרווחים הכלואים, אבל אלה דוגמאות בודדות בלבד. ברוב המקרים הציבור לא יודע ולא יידע לעולם איך זה מתחיל ואיך זה נגמר. וזה מתחיל אולי בוויכוח על תכנון מס אבל מסתיים בפשרה, כי רשות המסים מעדיפה לגבות "משהו" על פני האפשרות לה תעמת עם התאגידים ורואי החשבון שלהם ולהתגלגל איתם בבתי המשפט. אפשר היה להבחין בהעדפה הזו בפרשת "הרווחים הכלואים" - שישלמו משהו, ובלבד שישלמו, כאילו הם עושים לנו טובה.

3. ארבלי בסך-הכול צודק כשהוא טוען כי העלמות המס הקטנות משליטות איזושהי אווירה רעה והן חלק מחינוך שיטתי ועקום שמעניק לגיטימציה להעלמות מס. אבל, המדינה ואיתה רשות המסים טועות במהות: כשעצמאי קטן מעלים מס הוא מסתכל גם על הגדולים, הלווייתנים, העשירים והתאגידים הגדולים: הוא אומר לעצמו: אם להם מאפשרים, והם ה-80%, אז מה יעשו אזובי הקיר, ה-20%? מדוע שהם לא ישתתפו בחגיגה?

לכן, המדינה ורשות המסים צריכות להוכיח לכולנו שהן יודעת לטפל ביד קשה ב-80% - זה החינוך הטוב ביותר שהן יכולות לספק ל-20% שמעלימים מס.

eli@globes.co.il

צרו איתנו קשר *5988