רון קופמן וענת גורן: ראש בראש

"הקוף והאישה", יום א' 21:00, ערוץ 10

הכלל הידוע גורס שמספיק לשים את כל המרכיבים הנכונים בסיר ולחכות כמה שעות כדי לקבל צ'ולנט. המיני-סידרה "הקוף והאישה" בערוץ 10 מוכיחה את ההיפך: בצד אחד של הזירה רון קופמן: עיתונאי ספורט דעתן וחריף לשון, שלתחושתי נשבה קצת בתדמית הבהמית שאותה בנה (ושממנה נבנה). בצד השני של הזירה, ענת גורן: עיתונאית שמגדירה את עצמה קרייריסטית, אבל גם בת זוג של עיתונאי וקרייריסט (רביב דרוקר) ואמא לשני ילדים. בתווך בין שניהם - בחינת התפקודים המגדריים הקלאסיים שהולכים ומשתנים, לפחות בשכבה החברתית ששניהם משתייכים אליה.

עד כאן יש לנו את המרכיבים הנכונים: שוביניסט קלאסי מול פמיניסטית חדשה. הבעיה היא שמה שמתחיל כמו התגוששות מילולית שנונה בין השניים, גולש בתוך דקות לשיחה של פיפי-קקי: מי צריך להחליף להם חיתול? מי צריך לבשל בבית? מי צריך לנקות? זה מצחיק בקושי חצי דקה לפני שזה הופך לשיעמומון.

כשקופמן, המכונה "הקוף", מתחיל לדבר כנגד הגבר שבוכה בסרטים, זה עוד מעניין איכשהו, אבל כשהדיון נודד למחוזות שבין המטבח למכונת הכביסה, נדמה שהם מנהלים ויכוח שהוכרע כבר מזמן.

רצה הגורל הפרטי שלי, והקריירה שלי משתלבת הרבה יותר טוב עם גידול ילדים מאשר זו של אימם. כך הפכתי, ברבות השנים, לסמכות ההורית המרכזית בכל הקשור להתנהלות הבית: קניות, בישולים ועוד. לא היה בזה אפילו גרם אחד של אידיאולוגיה פמיניסטית, אלא פשוט חלוקה נכונה יותר של הכוחות בבית.

העובדה שהשעות הנעימות ביותר בשבוע שלי עוברות עליי בין הסירים במטבח, לא הופכת אותי ל"גבר חדש", אלא לכל היותר ל"אבא חדש", אולי המתנה הגדולה ביותר שהמהפכה הפמיניסטית העניקה למין הגברי.

החשד שלי הוא שגם קופמן, בסתר ליבו, חושב כך. אלא שהוא - כמתחייב מהעמדה שהוא אמור להציג - חובט בגבר שמגדל את ילדיו: "בתיכון ישאלו את הילדים שלך אם אבא שלהם הומו". בעצם הוא לא אומר "הומו" אלא "אומו" בא' רבתי, גרסת ה"סמולנים" להומוסקסואליות, ובכך הוא מוכיח שקשה מאוד להיות גבר-גבר, לפעמים זה אפילו בלתי נסבל.