תעשיינים באזורי הלחימה בדרום: "אנחנו חסרי אונים"

תעשיינים באזורי הלחימה בדרום מתארים חוסר אונים, דאגה לעובדים ופגיעה בעסקים ■ "כולם התרגלו לכך שתושבי הדרום מסכנים, רגילים לספוג. מקיפים אותם באמפתיה וממשיכים הלאה"

מדי בוקר, אבי זיו, מנכ"ל מטבחי זיו, עושה את דרכו מביתו שבמרכז הארץ למפעל שלו שבאזור התעשייה בשדרות. הוא מעסיק כ-150 עובדים - כולם תושבי שדרות ויישובי עוטף עזה. ב-50 דקות של נסיעה הוא מאזין לרדיו, מתעדכן באירועי הלילה בגזרה, בתקיפות צה"ל ברצועת עזה, בתגובת הפלסטינים, בעוד צבע אדום בשדרות. ב-7 וחצי הוא כבר במשרד, לפניו עובדים טרוטי-עיניים, שמקיימים את חייהם בימים אלה בין מיגוניות בטון למרחבים מוגנים.

"הדעת כבר לא סובלת את מה שקורה לנו כאן. אנחנו חסרי אונים. כאוס גמור. כולם התרגלו לכך שתושבי הדרום מסכנים, רגילים לספוג. מקיפים אותם באמפתיה וממשיכים הלאה", הוא אומר בכאב. "אף אחד לא באמת סופר אותם, אף אחד לא חושב שהם קיימים באמת. איזו מדינה נורמלית בעולם הייתה מסכימה לשגרה כזאת?".

לא מבקשים כסף, רק ביטחון

מאז תחילת סבב הלחימה הנוכחי בעזה, מחצית מעובדי המפעל של זיו לא מתייצבים לעבודה. רבים מאלה שכן באים נוטשים באמצע היום.

"הם מקבלים טלפונים בהולים מבתי הספר ומהגנים, מבקשים מהם לאסוף את הילדים כי הוחלט להפסיק את הלימודים, ואני לא יכול לבוא אליהם בשום טענה. אני מבין אותם לגמרי", ממשיך זיו. "אם יש לי טענות, הן מופנות כלפי ההנהגה שלנו, שלא מייצרת פתרון, שלא מגיבה לכלום, שמסתפקת בדיבורים, באיומים. לאורך הימים האחרונים יש מצעד של פוליטיקאים שמדברים בקול בריטון, גבוהה גבוהה, אבל לא עושים כלום. אפס עבודה. סף הסבל של העובדים שלי נחצה. אין יותר כוח. הם לא רואים אופק. הם לא רואים שמישהו באמת מתכוון לעשות משהו חוץ מלדבר".

המפעל של זיו פועל באזור התעשייה בשדרות מאז 1988. לדבריו, מעולם לא ביקש מהמדינה סיוע, לא ציפה לקבל אגורה. "היום, אני מבקש מהמדינה רק דבר אחד: ביטחון. אני מצפה שהיא תעניק לי, כתעשיין ובעיקר כאזרח, את ה'נורמליות'. אני לא מקבל את זה, ואני מיואש".

בסבב לחימה קודם, לפני כשנתיים, המפעל של זיו ספג פגיעה ישירה של רקטה ששוגרה מעזה. המחסן הראשי שלו ניזוק קשות. עובד ועובדת שהיו בו נחלצו בנס בלי פגע. עם כל אזעקת צבע אדום הוא יודע שהסיוט הזה עלול לחזור להצגה שנייה, הפעם אולי גם קטלנית.

"לא מתפקידי לתת למדינה עצות כיצד להגיב למצב הזה. אני לא יודע אם התגובה צריכה להיות צבאית, מדינית או כלכלית, אבל לא יתכן שלא תהיה תגובה בכלל", ממשיך זיו. "יש כאן מצב אבסורדי: יורים עלינו 100 רקטות ביום, חמישית מאוכלוסיית המדינה סופגת ירי ואני יושב כן, מחכה לפגז שיפול לי על הראש. ברמת הגולן, פגז תועה בודד אחד שחודר למרחב של ישראל, גורם לצה"ל לירות לתוך השטח הסורי. אני לא מבין היכן הפרופורציות, לא יודע איפה הראש".

העובדים התייצבו למחרת הפגיעה

אתמול פגעה רקטת קסאם ששוגרה מעזה ישירות בחלל הייצור של מפעל מזון באזור התעשייה שער הנגב הסמוך לשדרות. מנהל המפעל שיחזר הבוקר בשיחה עם "גלובס" את פגיעת הרקטה, שניות אחדות אחרי שעשרות העובדים, שמילאו את האולם שנפגע, נענו לאזעקת צבע אדום ומיהרו למרחבים המוגנים. הנזק כבד, אך כבר היום הפעילות במקום התחדשה, עד כמה שניתן.

"זאת שיגרה כבר 11 שנה. מתרגלים, אין ברירה", אומר המנהל. "זה מקום העבודה שלנו. יש הרבה פחד וזה טבעי. יש כאן עובדים נסערים, אבל ממשיכים הלאה".

הפגיעה אתמול הייתה הפגיעה הישירה השנייה של רקטה במפעל המזון, שהמנהל שלו מפציר כבר שנים לא להסגיר את פרטיו "כדי למנוע מהמחבלים בעזה מידע, כדי שלא ירו עלינו שוב". הוא הפסיק לספור את הפעמים שבהן רקטות נחתו ברחבי אזור התעשייה, במרחק של כמה עשרות מטרים מגדרות המפעל.

"יש לנו מרחבים מוגנים, ועכשיו נוסיף מיגוניות נוספות כדי לשפר את יכולת ההתגוננות של העובדים", אמר הבוקר ל"גלובס", "קשה לנהל כאן ייצור. בכלל, קשה לנהל במקום כזה עסקים. לשכנע אנשי מקצוע להגיע לכאן כדי לעבוד זאת משימה קשה. לא כל אחד מספיק משוגע כדי להכיל את המצב הביטחוני הזה ולבוא לכאן למרות הירי הבלתי פוסק. היו בעבר מנהלים שלא יכלו יותר והלכו מכאן".

הוא מגדיר את עצמו כ"מנהל וכאבא" של כ-100 עובדים, זה שמקשיב להם אחרי לילה במרחב המוגן, זה שטופח להם על השכם, נותן מילת עידוד ומנסה להרגיע. "את תפקיד האבא של העובדים לא לומדים באף פקולטה לניהול ובשום מוסד להשכלה גבוהה. אלה מיומנויות שנרכשות עם הזמן, עם המציאות. העובדים מגיבים לזה, מתייצבים לעבודה כרגיל. המדינה כולה צריכה להצדיע לאנשים האלה".

חשש מבריחת לקוחות מחו"ל

נשיא התאחדות התעשיינים, צבי אורן, מבקש להצדיע גם לתעשיינים, שלדבריו שומרים על אופטימיות, "למרות הכול וחרף הקשיים".

"במצב כזה קשה לפעול ולייצר עם כל החרדות, אי-היציבות, הפחדים וחוסר הוודאות", אומר אורן. "זה משפיע על מצב הרוח הכללי. אני מדבר עם התעשיינים שפועלים במרחב הזה, שומע אנשים עם נטייה מולדת לראות את האור שבקצה המנהרה. הבעיה שמתסכלת את כולנו היא הממשלה, שלא מיטיבה עם הסקטור התעשייתי, שלא שואפת לשפר את כושר התחרות של התעשייה הישראלית".

בכירים בהתאחדות התעשיינים מדברים על החרדה הגדולה של התעשיינים בעוטף עזה וביישובי הדרום, שמייצאים תוצרת לחו"ל.

"יש לא מעט תעשיינים שחוששים ממצב שבו המפעל שלהם יפגע, והדבר ירתיע את הלקוחות שלהם בעולם, שמצדם, מצפים לקבל סחורות בזמן, ולפי חוזי ההתקשרות", מספר אורן. "הם חרדים מהמחשבה שאותם לקוחות יהססו מלקיחת סיכון בהתקשרות כזאת, כי הם ירצו להבטיח לעצמם ודאות. אי אפשר לצפות לאמפתיה מלקוח בחו"ל. אנחנו אנשי עסקים. הביזנס חייב להתקיים. במצב הזה על המדינה לפעול למען מיגון נוסף של אותם מפעלים מאוימים, למהר ולשקם נזקים שנגרמו להם ולתת להם את התחושה שיש מאחוריהם מדינה, שמעמידה להם לפחות סביבה עסקית סבירה".

"המדינה התרגלה לסבל שלנו"

למרות הביקורת הנוקבת של זיו על אוזלת היד של המדינה בטיפול בדרום, הוא מסרב לדבר על הלחימה במושגים של רווח והפסד, ומתעקש לטעון שהוא לא מודד את המצב בכסף. "למצב כזה יש גם קשר לכסף ולרווחים, כי עובד שלא ישן בלילה וטרוד כל היום בשאלה אם הילד שלו שנמצא בגן נכנס בזמן למרחב המוגן - עובד פחות טוב. הוא עושה עבודה אחרת. האטמוספירה בכאלה מצבים שונה, לחוצה. אבל פשוט כואב לי על העובדים האלה, שסובלים ומדינה שלמה התרגלה לסבל שלהם".