אנחנו שנינו מאותה שכבה

כשאני חושב כמה מעט חברים היו לי לפני עידן המחשב, שהוליד את האינטרנט, שהוליד את מרק צוקרברג, אני חש לא אחת בדידות רטרואקטיבית. בכל פעם שבה אני פותח את דף הפייסבוק שלי (בניגוד לעובדים שלי, אני לא פותח אותו בשעות העבודה), אני מגלה שם הצעות חברות חדשות. על-פי רוב אני מביט בהצעה, כמו בכתב חידה או בפינת הציור השבועי, שבו אנו עוזרים לג'קי למצוא את הילד המסתתר בתמונה. אני נובר בתווי הפנים, בשם שלצד התמונה ובתאי הזיכרון שלי, מנסה להיזכר איפה בעבר הרחוק אני והמציע נפרדנו, תוך תקווה כמוסה לשוב להיפגש בעתיד, כשהתנאים הטכנולוגיים יבשילו לכך.

כמו בסרט אמריקאי, לאחר הכיתוב "כעבור 25 שנים", מופיע אותו שחקן כששיבה זורקה בשערו והוא מאפיר בצדעיים ומקומט בזווית העין, מעשה ידיה להתפאר של מאפרת מהתעשייה, כך במהופך, אני מביט בתמונות של שחקני עבר בחיי, מנסה בעיני רוחי להשחיר את שערם, ליישר את הקמטים - הכול כדי לגלות את הדמות שהם שיחקו אז. אצל מרבית הבחורות הגיל שינה גם את שם המשפחה, כך שהעיסוק הופך למאתגר יותר.

מבחן החברות בפייסבוק הוא כמו מבחן החברות בטיול בארץ זרה. כולנו נוסעים לחו"ל, רק למקומות לא מתוירים, כמובן, שבהם סוף-סוף אין עוד ישראלים, ואז אנחנו מתרגשים עד כלות לפגוש בלובי מישהו שאחיו הבכור היה איתנו בטירונות כלל צה"לית. הבסיס המשותף הזה הופך אותנו בהכרח לחברי נפש, אבל רק בחו"ל או בארץ פייסבוק כמובן.

כמו על מנת להקל מעט על הקושי, נפתחו לאחרונה דפי פייסבוק מחזוריים, כך שאני מקבל רמז גס, שלפיו הפונה ואני חברים מאותו מחזור בתיכון. וכך אני מגלה שאנשים שפעם, כשנפגשנו מדי יום, לא היה לי איתם דבר במשותף, מצאו כי הנתק הארוך, שהיה מנת חלקנו מאז התקופה שבה לא היה בינינו שום קשר, מיצה את עצמו - ואנו הופכים לחברים.

הצצתי קצת בדף המחזור. מתברר שלבנים מהמגמה הפיזיקלית השנים עשו טוב. הם כנראה גילו, אחרי שנות מחקר, איזו נוסחה ששומרת אותם צעירים, והם גם עובדים בכל מיני חברות עם שמות באנגלית. הבטתי בהם בשמחה ונזכרתי באחד הכללים שטבע ביל גייטס, ילד כאפות שעלה לגדולה, ככלל התנהגות מנחה לבני נוער: "התייחס יפה לחנון של הכיתה, מרבית הסיכויים שתעבוד אצלו בעתיד".

כמעט כולם וכולן נראים טוב, ואני תוהה אם בצד יתר פגעי הגיל התקלקל אצלי גם חוש הביקורת, או שרק אלה שנראים טוב מקפידים לצאת לרעות בשדות פייסבוק על מנת לראות ולהיראות. גיליתי פתאום שלמדו איתי בתיכון כמה בחורות שוות, שבטעות פסחתי עליהן אז מבלי משים. מתברר שלאורך שנות התיכון שבהן הייתי בזוגיות קבועה עם המיתולוגית שלי, עיניי טחו מראות את אוצרות הטבע שנמצאו בסביבה.

הפייסבוק הוא מקצה השיפורים ומתנת ניחומים שהוענקה לבני דורנו, כך שכיום, באיחור של דור, כשאני עם יעלי יותר מעשרים שנים, מטפל בשלושה ילדים ובעסק, סוף-סוף נפתח בפניי חלון הזדמנויות לממש קשרים עם הבנות מהשכבה. איב מונטאן אמר פעם, לפני התקופה של הפייסבוק, שגבר יכול לנהל שניים או שלושה רומנים מחוץ לנישואים, אבל מעבר לכך זו כבר בגידה. ואני מתלבט מה אני יכול לעשות עם כל הטוב הזה שנפל עליי דווקא עכשיו, כשאני בדיוק עסוק.

כששיתפתי את יעלי בגילויים החדשים, היא הבהירה לי בדרכה הפרקטית שבכל מערכת נישואין יש רגע אמת שבו אתה צריך להתחיל לשקר. יעלי הרומנטית הזכירה לי בנוסטלגיה שלי ולה היו עשרים שנים מאושרות, ואז הכרנו זה את זה. נזכרתי איך פעם, לפני שנהיו לי חברים וחברות בלחיצת כפתור, השקעתי בחיזור ובפיתוח מערכות יחסים.

התרגיל שלי היה להזמין את הבחורה לדיג משותף. כך, כשנעניתי בסירוב, תמיד ידעתי להסביר לעצמי שזה לא אישי, כי הרי לא כל אחת אוהבת לדוג. וכשהמאושרת הסכימה, יצאנו אל אגם דיג כשבאמתחתי שתי חכות, פיתיונות ותקווה. היינו יושבים בין העצים על גדות האגם ומטילים חכות. בשעות הכלום שמחייב הדיג, היינו מדברים (זה ממש כמו בצ'ט, אבל פנים אל פנים), ואם היה שם על מה לדבר, הייתי גם מזמין אותה לדג. לאורך זמן זה הצליח לי. בפעם האחרונה שניסיתי את הטריק שלי, זה היה על יעלי, שתמיד ידעה מה היא רוצה, ובעיקר איך להשיג את זה. אחרי חמש דקות, בניסיון שני או שלישי של הטלת החכה, הסתבך לה הקרס בענפי העצים לבלי שוב. כעבור זמן קצר התפתיתי לתת לה את החכה שלי, וזו נתקעה בעצים כבר בניסיון ההטלה הראשון. דגים כבר לא אכלנו באותו יום. נותרתי בלי חכה ובלי פיתיונות, ומאז לא חזרתי לדוג.