הרהוריו של ציוני

"הכרזת העצמאות" הפלסטינית באו"ם בשבוע שעבר עוררה בי רגשות מעורבים. כציוני מאמין, שבצעירותו עזב את מולדתו, שפתו ומשפחתו ועלה לארץ כדי לקשור את גורלו לגורל העם היהודי בביתו הלאומי, הזדהותי עם השאיפות הלאומיות של הפלסטינים הייתה מובנת מאליה. שכן, הכמיהה לחיים במדינה חופשית אינה בלעדית ליהודים.

האירועים באו"ם גרמו לי גם דכדוך ומבוכה לנוכח התגובה הישראלית המתנכרת - ומכך שהמאשימים את הפלסטינים ב"הפרה בוטה" של הסכמי אוסלו, נמנים בעצמם עם אלה שלא קיבלו את אותם הסכמים, ופעלו לסכלם. כהיסטוריון שמתבונן באירועים כחלק מתהליכים ארוכי-טווח, ברור לי שדחיית תוכנית החלוקה החדשה שהתקבלה באו"ם בכ"ט בנובמבר 2012, תנחית עלינו אסון כבד בדומה לאסון שנגרם לפלסטינים כשהם דחו את תוכנית החלוקה המקורית ב-1947.

כמרצה בקורס ל"תולדות הדמוקרטיה האמריקנית", לתלמידי בי-איי ישראלים, פלסטינים ואמריקנים, אומר, כי מצד אחד, מדובר בהיסטוריה רצופת עוולות, החל משעבוד מיליוני אפריקנים וטרנספר רצחני של האינדיאנים, וכלה בגירושם של סוציאליסטים וקומוניסטים בשל דעותיהם, וכליאת רבבות אזרחים ממוצא יפני בימי מלחמת העולם השנייה. עם זאת, ההיסטוריה של הדמוקרטיה בארה"ב מציגה אומה שנחושה ללמוד מטעויותיה, שמכירה בשגיאותיה למען עתיד צודק יותר.

לתלמידים הפלסטינים בקורס הייתה אג'נדה לא-אקדמית. מבחינתם, לימוד ההיסטוריה האמריקנית נועד להעניק להם כלים מעשיים למפעל הלאומי שלהם, להקים מדינה. הם ביקשו להבין את היסודות של חברה אזרחית שהצליחה להשתלט על האלימות ולהתבסס על הידברות, סובלנות וקבלת האחר. אלה שאלות בוערות בציבוריות הפלסטינית כיום, כמו שהיו באמריקה לפני כ-250 שנה.

בניית אומה היא פרויקט בהמשכים

הפלסטינים יכולים להזדהות עם הלאומיות האמריקנית יותר מאשר עם הציונות. היהודים המציאו את עצמם כעם מודרני, כלומר, כאזרחי מדינת לאום, הרחק מהמדינה עצמה, בהגות ובפולמוסים, בעיתונות ובקונגרסים - בשווייץ, ברוסיה, בדרום-אפריקה, בעיראק ועוד. רק אחר-כך הלבשנו מציאות ארצית על הזהות הלאומית שלנו. עבור האמריקנים, כמו הפלסטינים, התהליך היה הפוך. במאה ה-18 האמריקנים נגררו להכריז על עצמאות כמוצא היחיד מבחינתם מפני גזירות בריטיות ונישול מאדמתם. אך המאבק לא הסתיים בהכרזת העצמאות. אזרחי ארצות הברית היו חלוקים באשר לאופי המדינה החדשה שלהם, מחלוקות שלא תמיד הוכרעו בדרכי שלום. קרבות קשים התחוללו ברוב המדינות של הברית.

כהיסטוריון וכציוני, אני מברך את תלמידיי ומאחל להם, ולשאר בני עמם, דרך צלחה במפעל הלאומי שלהם. כפי שנוכחנו לדעת בלימודים, הדרך מפרכת ובלתי ודאית, משום שבניית אומה היא פרויקט בהמשכים, כפי שכל ישראלי יעיד.

בשנים האחרונות התרגלנו לחלוק את חגיגות העצמאות עם נאומי האבל של הנכבה, ביטוי סמלי וחריף לסכסוך ולתוצאת סכום אפס השורר בין שני העמים. אולי כעת, כשהפלסטינים הצליחו להפוך את כ"ט בנובמבר גם ליום חגם, נמצא דרך לציין ביחד, באותו תאריך, את היותנו עמים חופשיים בארצם.

הכותב הוא מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת ת"א