ליאורה, "מלכת הרכילות": "הציבור רוצה שמחה לאיד"

ליאורה גולדנברג-שטרן, "מלכת הרכילות" שפוטרה מ"מעריב", יורה לכל עבר: "שלמה בן-צבי רימה אותי" ■ "לא אממן לבת שלי תואר על חקר השואה; רוצה שתהיה רקפת רוסק-עמינח" ■ "עורך 'מעריב' ניר חפץ נפל קורבן להתנכלות הוועד"

- ליאורה גולדנברג-שטרן, מה שלומך?

"טוב תודה, ואתה?".

- מעולה. פוטרת לפני חודש מ"מעריב", וקבלת על כך שהעובדים נזרקו כמו טישו משומש.

מהנהנת: "הדרך ששלמה בן-צבי בחר 'לא להמשיך את העסקתי' הייתה דרך דוחה, למרות שהוא חושב שהוא עשה לי טובה שהוד מעלתו התקשר להודיע לי. וכמובן שבשיחות מהסוג הזה יש את 'ההערכה הענקית שהוא חש לפועלי ולעבודה שלי'. אז אמרתי לו שכדאי שייקח רכילאית בשני שקל. הוא אמר לי, 'אני לא רוצה מדור רכילות בכלל', ואחרי חודש פתאום חזר לאינטרנט מדור רכילות. אני מרגישה שהוא רימה אותי. הוא הרי אמר שהוא לא רוצה מדור רכילות".

- לקחת ללב.

"ממש לא. אני האחרונה שצריכה להעיד על בן-צבי, כן? אתה עושה גוגל על שלמה בן-צבי ואתה רואה את ההצלחות המהדהדות שלו, פותח - מסתכסך, פותח - מסתכסך".

- ובכל זאת, איך הגבת לאחר מכן?

"כשרע לי אני מדליקה נרות. נרות טהרה. אני רוצה שהרע ילך ממני. כשפוטרתי מ'מעריב' הדלקתי 500 נרות. חמישה משטחים של איקאה. רציתי שהמזל הרע שאנשים רצו לשים לי ילך ממני. אין לי בעיה אישית איתם, אבל רציתי שהאנשים האלה יתרחקו לי מהחיים. אני לא מקללת. אני רק אומרת, שהאנשים שעשו לי רע באותו יום יתרחקו מחיי לצמיתות".

- דיברת גם על זה שאמרו לך שאם לא תחזירי את האוטו מיד יינקטו נגדך צעדים משפטיים.

"כן, ו...?".

- קיבלת אוטו מ"מעריב".

"ו...?".

- בשביל מה היית צריכה אוטו מהעיתון?

"סליחה? למה שלא יהיה לי אוטו?".

- זו הוצאה גדולה במקום שמנסה לשרוד.

"אתה רציני?! גם כשאני הייתי עיתונאית צעירה והרווחתי 4,500 שקל, לא קינאתי במישהו שהיה טאלנט והרוויח 50-60 אלף שקל בחודש. זו דרך העולם. אני בזיעת אפי קניתי את המעמד שלי. בלי להיכנס למיטה של אף אחד, בלי לעשות אף מעשה מרמה. ביושר ובהתמדה ובחריצות. מה אתה חושב, שלמו"ל שמשלם לי את המשכורת אכפת אם אני מביאה את האייטמים דרך מורס או ברייל? יש לי דד-ליין, אני עומדת בדד-ליין, ומה מקומם בזה שיש לי אוטו?!".

- אנשים שם איבדו את כל עולמם ואת קבלת על זה שאת צריכה להחזיר את האוטו.

"ומה, אני לא איבדתי את כל עולמי?! הייתי שם 11 שנה, עבדתי בעיתון, נאמנה ולויאלית. הייתי טאלנטית ב'מעריב', מה לעשות. אם הייתי עכשיו הפקידה שממיינת את הדואר, היית יושב ומראיין אותי? אני מתוקף החוזה שלי קיבלתי אוטו ועוד הרבה דברים שאולי אנשים אחרים לא אוהבים. כש'מעריב' היה בימיו הטובים קיבלתי הצעות מהמתחרים וממקומות אחרים ולא עזבתי. מה, נאמנות לא שווה כסף?".

- נעלבת.

"בטח. זה מעליב אותי. אם היית יושב עם בן כספית או נחום ברנע, לא היית שואל אותם אם הם קיבלו אוטו".

- בן כספית מביא סיפורים מלשכת ראש הממשלה.

"גם ליאורה מביאה סיפורים מלשכת ראש הממשלה, וליאורה חשפה את פרשת נתן אשל, ואני לא מעידה על מה שהבאתי, ואני גם לא אתחרה עם אף אחד".

"'מעריב' לא מעניין אותי יותר"

ליאורה עשתה ממני קציצות כבר חמש דקות אל תוך הריאיון. אני מפחד מליאורה. לא במובן הפיזי או האישיותי, חלילה - מדובר באישה לבבית וחביבה מאין כמוה - אלא מפחד מהציפיות: כשאתה נשלח לראיין עיתונאית ותיקה, שיודעת את הדברים הכי כמוסים על האנשים הכי חשובים ולא מחשבנת לאף אחד, מצופה ממך להביא כותרות גדולות. אתה מדמיין אותה כמו רמי הויברגר במערכון ההוא של החמישייה הקאמרית, שרק זורקים לו שם של עם והוא מיד פוצח בכל מה שרע בעם הזה וכמה שהוא שונא אותו. וזה מה שהצלחתי להוציא ממנה עד כה: "אני לא בן אדם שמסתכסך, לא יעזור כלום, לא תצליח לחלץ ממני משפט אחד".

אני מנסה להחזיר את השיחה למסלול המעריבי, שואל אותה איפה היא רואה את העתיד של "מעריב". "אני בכלל לא חושבת על זה", היא עונה באדישות, "היום עשיתי גילוי מצבה לעיתון 'מעריב'. הוא לא מעניין אותי יותר".

- את חושבת שנאמני "מעריב" היו צריכים לקחת את הצעת הרכישה של אלי עזור?

"אני לא יכולה להגיד את זה כי עכשיו אני מועסקת על-ידי אלי עזור (גולדנברג-שטרן העתיקה את מדור הרכילות שלה לשבועון 'סופהשבוע' שאלי עזור השיק בימים אלה - מ"ל). זו שאלה מכשילה ואני לא אענה עליה".

- ובכל זאת?

"הייתי מאוד שמחה אם 'מעריב' היה נמכר לאלי עזור, שזה בן אדם עם הצלחות מוכחות, שנשען על הון של עצמו ולא על הון של חמו. עובדה שבחרתי מכל ההצעות שקיבלתי ללכת עם אלי עזור. הוא בטח לא היה הופך את 'מעריב' לבית קברות, לשיממון כזה. לא היה מעיף עיתונאים שהם פצצות רייטינג".

- אז לדעתך שלמה נס וירון ארבל, הנאמנים שמונו ל"מעריב" לקראת מכירתו, עשו טעות?

"שלמה נס זה דברים שמתבררים בבתי משפט, על הכשרות של העסקה הזו", ליאורה נזהרת, "כיוון שאני לא מתיימרת להבין במשפטים, אני מעדיפה לא להתייחס. אבל בקטע הזה אני סומכת את ידי על בן (כספית) שהוא לא היה מסתבך סתם (הכוונה היא לתלונה שהגיש כספית נגד נס ללשכת עורכי הדין - מ"ל). אני לא צריכה להגיד הרבה, אם עיתון 'הארץ', שהוא במה טיפה יותר חשובה מ'מעריב' נכון לעכשיו - ובבקשה תציין נכון לעכשיו - בוחר לפרסם תחקיר על פעילות שלמה נס".

- רגע, למה ביקשת שאציין "נכון לעכשיו" בעניין האמירה שלך ש"הארץ" הוא במה מכובדת יותר מ"מעריב"?

"כי אני חושבת שנכון לעכשיו הוא במה יותר מכובדת".

- בניגוד למתי?

"כשאני כתבתי ב'מעריב', מבחינתי זו הייתה במה שהגנתי עליה בגופי, הבמה הכי טובה שיש, הכי אמינה שיש. וזה לא סותר את זה שקראתי עיתונים אחרים. אני לא אומרת שכל מי שכתב ב'מעריב' הוא אורים ותומים, אבל אתה יכול לשאול כל כתב ברנז'ה אם אי-פעם הוא קיבל ממני הדלפה על מה שקורה בעיתון. בחיים לא".

- אין לך שום ביקורת?

"בראייה היסטורית אני משאירה את הביקורת לעצמי. אני לא מדברת על מקומות עבודה שלי. אני לא גודעת את היד שפרנסה אותי. לא תשמע אותי אומרת מילה רעה. האווירה תמיד הייתה טובה. איך אני יכולה להגיד שלא היה טוב, כשאמנון דנקנר היה חבר אישי שלי, שאת יואב צור אהבתי אהבת נפש, כשהתקופה שניר חפץ היה עורך 'מעריב' מבחינתי הייתה תקופה מדהימה".

- לא כולם חושבים כמוך.

"זה בכלל הגעיל אותי, הכתבות המגעילות האלה. ניר חפץ נפל קורבן להתנכלות של הוועד נגדו".

- זה חלק מהעניין, הוא העורך, הוא עומד בינם לבין ההנהלה.

"קודם כל, לי הוא נתן יד חופשית בעבודה. לא הרגשתי שום התערבות. אבל הוועד קירבן אותו. לא רק הוועד, אנשים מתוך המערכת הלכו מעל הראש שלו. כל האנשים שעאלק פחדו ממנו, שהוא עשה להם איזה טרור, מה שלא היה ולא נברא. אם אני אלך נגד מישהו, אני לא אבקש שיטשטשו את מה שאני אומרת, אני אשמח שיגידו את הדברים בשם אומרי.

"למה כל העיתונאים האלה, שהלכו להתראיין לכתבות מגעילות ב'העין השביעית' או אצל נסלי ברדה (לתוכנית 'המקור' בערוץ 10 - מ"ל), כל כך חששו? יש לך משהו להגיד? סבבה, אני אוהבת שיש ביקורת, אבל מאחורי כל ביקורת לא יסתתרו מקורבים ולא מקורות בכירים - בוא, תגיד מה יש לך נגד מישהו. ההתנהלות השפנית הזו מקוממת אותי. אל תהיה עיתונאי כשנוח לך, ואיש שב"כ כשלא נוח לך".

- לא הרגשת שהוועד מייצג גם אותך?

"ממש לא. בתור החלטה, לא לקחתי חלק בהפגנות ובצעדים של הוועד. לא הייתי הולכת נגד ניר חפץ, שהוא חבר אישי שלי המון שנים, ונגד עופר נמרודי, שהוא חבר קרוב המון שנים. הוא הסיבה העיקרית לזה שנשארתי 11 שנה בעיתון. זה לא שעופר לקח לי את הכסף או שדנקנר לקח לי את הכסף. עבדתי בשבילם, הייתי נאמנה להם. אני לא אפגין נגד אדם שקיבל החלטה כלכלית. הוא קיבל החלטה כלכלית למכור את העיתון, כמו שההחלטה הכלכלית שלו במשך 11 שנה הייתה לפרנס אותי.

"אני רואה מה אתה מנסה לעשות פה, כאילו שאני שכבת השמנת של העיתונאים, שאני מנסה לבדל את עצמי מהפרולטריון של העיתונאים, מה שלא נכון. אני גם לא ביקרתי את הפעילות שלהם. אני מעריכה את פועלם. יכול להיות שאם לא הייתי כל כך נאמנה לנמרודי ולניר, הייתי גם יוצאת להפגין. אבל אלה אנשים קרובים אליי ומאוד חשובים לי, והם יהיו חברים שלי כל החיים".

- גולדנברג-שטרן מתארת את ועד העובדים של העיתון כמעין תנועת נוער.

"מבחינתי, זה ועד של אנשים שמה שאפיין אותם היה קודם כל חתך הגילאים שלהם. באיזשהו מקום אני גם ראיתי שהם מחפשים איזה סוג של חברה, היה להם את אווירת הביחד. אני לא חלק מזה. לא באתי בטענות על ההישגים שלהם. על זה שהם התכופפו ככה מול שלמה נס. גם לא נעזרתי בהם. את התביעה שלי אני מנהלת באופן אישי עם עורכת דין פרטית. יותר מזה: גילינו מהנאמן שהם לא מתכוונים לשלם לפרילנסרים, אז הם פונים אליי, שאייעץ להם, שאפעיל את הקשרים שלי, שאעזור להם".

- מה את יודעת שאם הציבור היה יודע אותו הייתה מתעוררת סערה?

"או-הו. יש דברים. אבל אני שומרת אותם. הכול מתויק אצלי ואני אקבץ את זה בסופו של דבר לספר".

- אז בלי שמות.

"אתה מבין מה זאת אומרת בלי שמות? זה משהו שאי אפשר להוכיח. אתה יכול להמציא מה שבא לך. הדבר הכי שנוא עליי זה רב-סרן שמועתי. יש עיתונים שמסיימים כל שבוע בסוג של שאלת היגיון: מי זה החבר כנסת שאשתו נתפסה בצילומי האבטחה מתגפפת עם השומר? אם יש כזה דבר אני צנצנת! אייטמים שאני מפרסמת בלי שמות זה אייטמים שמושאי האייטם נשאלו על-ידי. הם יודעים שכתבתי עליהם, פשוט לא פרסמתי שמות כי מבחינה משפטית זה לא מתאפשר. אני לא אמציא טיזינג שיגרום לאנשים להתקשר אליי ולשאול מי זה".

"הימנעות זה לא עיתונאי"

ליאורה חיה בזוגיות בזיכרון-יעקב. יש לה בת, סטודנטית למינהל עסקים במרכז הבינתחומי. "היא מנהלת את העניינים הכלכליים שלי. בהתנהלות הכלכלית שלי אני כישלון חרוץ. לא חושבת מה יש, מה אין. אני מיליונרית בנשמה, שזה הכי חשוב".

המשפחה הייתה בראשה של ליאורה כל החודש האחרון, לפני שכמעט נכנסה לבית "האח הגדול VIP". בסופו של דבר, העונה בוטלה. "הם חסכו לי דילמה גדולה. השבוע הייתי אמורה לחתום והייתה לי הרגשה מאוד לא טובה", היא אומרת, "במיוחד כי במשפחה התחילו להישמע התנגדויות. זה הרי משפיע עליהם. מצד שני, רציתי את הכסף. זה שכר נחמד מאוד. מצד שלישי, היו לי כל מיני בעיות של המשמעת והזמנים והצורך לחלוק עם עוד אנשים. אני אדם שמאוד-מאוד חרד לפרטיות שלו. לא יקומו בבוקר ויראו אותי טבעית. כאילו, יש לי בעיה שכל המדינה תראה אותי לא על הפרפקט שלי. אבל עשיתי חישוב שזה חמישה שבועות ובחמישה שבועות האלה אני יכולה לעשות קופה יפה".

רווחה כלכלית חשובה לליאורה. "אני רוצה שהבת שלי תהיה רקפת רוסק-עמינח. היא רצתה ללמוד חקר השואה ביד ושם. אמרתי לה, אני מאוד מצטערת, לאור מצבנו, את תלמדי משהו שיש בו כסף והצלחה".

- "לאור מצבנו"?

"בטח. אנחנו לא מיליונרים ואני לא אשלם על חקר השואה ביד ושם".

- את יודעת, כששואלים הורים מה הם רוצים לילדים שלהם, הם אומרים בדרך כלל שהם רוצים שהילדים יהיו מאושרים.

"היא מאושרת. היא יפהפייה, עם בן זוג מצליח, אהובה על כולם".

- אבל רצתה ללמוד חקר השואה.

"בסדר, כשיהיה לה כסף, שתלמד מה שהיא רוצה".

- מה את אומרת לאנשים שאומרים שרכילות זה ז'אנר נחות?

"שלא יקראו. זה לא מטריד אותי. מבחינתי זו פרנסה. העמוד הכי נקרא ב'ניו יורק פוסט' הוא פייג' 6, המדור המוביל בעולם. בתכל'ס, אתה תיהנה הרבה יותר לקרוא את ה'סאן' הבריטי, מאשר תחקיר של עשרה עמודים על איזו אנטנה שמסרטנת בצורן. אני מבטאת את מה שהציבור רוצה, והציבור רוצה ליהנות, הציבור רוצה שמחה לאיד, הציבור רוצה שאנשים לא ידברו בדאבל פייס.

"לעשות כתבה כל שבועיים או כל עשרה ימים זה יותר קל מלעשות מדור. אני חושבת שהיתרון שלי הוא לאו דווקא בכתיבה טובה. יש לי כתיבה משעשעת, קולחת, סלנגית. בגלל שאני 'מי שאץ לו רץ לו', קל לי יותר עם האייטמים הקטנים, כי זה נגמר והלאה. אני לא צריכה לשבת עם מישהו שלוש שעות כדי לדעת עליו. מספיק שאני אראה איך הוא מתנהג, איך הוא מדבר, את שפת הגוף שלו, כדי להכיר אותו".

תגובות

מוועד עיתונאי "מעריב" נמסר בתגובה: "הנאמנות של הוועד נתונה לעיתונאים שהוא מייצג, ושבחרו ברובם המכריע בעבודה המאורגנת. הדברים של גולדנברג-שטרן, בדבר נאמנותה רבת השנים לחפץ ולנמרודי, מדברים בעד עצמם. לצערנו, במשבר הגדול ב'מעריב' - שבמסגרתו הלינו את שכר העובדים, פגעו בקרנות הפנסיות והפיצויים שלהם וסיכנו את האופק התעסוקתי שלהם - האינטרסים של המו"לים ונציגיהם היו לרוב שונים מהאינטרסים של העיתונאים. במצב כזה של מחלוקת, גם הוועד וגם גולדנברג-שטרן פעלו על-פי המחויבות שלהם".

מטעמו של אחד מנאמני "מעריב", עו"ד שלמה נס, נמסר: "עיתונאי רציני בודק לפני שהוא מדבר בבוטות על דברים שאינו מבין בהם. חבל שליאורה, שאומרת בעצמה שאינה מבינה במשפטים, לא נהגה כך. ומה האמת? הצעתו הכספית של בן-צבי הייתה גבוהה משמעותית מזו של אלי עזור. גם מספר העובדים שיועסקו היה גבוה יותר בהצעת בן-צבי. עובדה: גם פרקליטיו של עזור לא טענו נגד העסקה, שאושרה על-ידי השופטת ורדה אלשיך, הנאמן השני, עו"ד ירון ארבל, כונס הנכסים הרשמי ממשרד המשפטים וגם עובדי 'מעריב' עצמם, שתמכו בהצעתו של בן-צבי.

"וזאת יש לדעת: לנאמנים אין זכות לנסות ולנבא את העתיד ולהעריך מי ייטיב עם העיתון - הם צריכים להמליץ על מי שנותן לנושים את הסכום המרבי ומי שמתחייב להעסיק יותר עובדים. נקודה. זה היה בן-צבי, למגינת-לבם של ליאורה ובן כספית. במקום לנטור לשלמה נס, אולי כדאי היה שיעודדו את עזור לשפר את הצעתו?

"הסגנון של ליאורה לא מחפה על ניגוד העניינים שלה עצמה: העובדה שהיא מועסקת כעת על-ידי אלי עזור מראה שלא הטוהר מדבר מפיה, אלא אינטרס ברור, ומן הסתם גם כעס על כך שפוטרה ממשרה שהניבה לה שכר גבוה במיוחד ב'מעריב'".

בהנהלת "מעריב" בחרו לא להגיב על הדברים.

*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988