התערבות יתר במשחק הפוליטי

פחות מחודש לפני יום הבחירות, עוסקות הכותרות כבר ימים ברצף בהתפתחויות מזעריות ופרוצדורליות בהליך השלמת החקירה בפרשת השגריר בבלארוס. אביגדור ליברמן יזומן לחקירה, דני איילון מסר עדות מפלילה, ליברמן נחקר, וינשטיין ידון.

פרטי טריוויה, חלקם גלויים וחלקם בגדר ניחושים, נטחנים עד דק בשיח האקטואליה, עד שהם מאבדים את משמעותם. האם ליברמן הפעיל לחצים או היה פאסיבי, דיבר או רק רמז, כמה דקות בדיוק הוא בילה בחדר החקירות, ומה כל זה אומר על הקלון.

זוהי סיטואציה משונה, הזויה, ויש בה משהו יסודי בלתי תקין. זה המצב: לפני שבועיים החליט היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לסגור את תיק חברות-הקש נגד ליברמן, בניגוד לדעתם של כמה מבכירי הפרקליטות. במקביל הוא החליט להעמיד לדין את ליברמן בעבירת מירמה והפרת אמונים על התנהגותו הגבולית בפרשת השגריר. אחר-כך פתח במשא-ומתן להסדר טיעון עם סנגורי ליברמן.

כשנחשפה פומבית העובדה - שהייתה ידועה ליועמ"ש זה מכבר - כי עדויות רלוונטיות בתיק זה כלל לא נגבו, החליט וינשטיין לעכב את הגשת כתב האישום ולערוך השלמת חקירה, שתוצאותיה ייוודעו בימים הקרובים.

נניח לרגע לשלומיאליות ולרשלנות שהתגלו בניהול החקירה. אך לא צריך להיות שרלוק הולמס כדי להבין את הדינמיקה שהובילה את תהליך קבלת ההחלטות של היועץ. ההחלטה לסגור את התיק העיקרי נגד ליברמן הציבה במרכז הבמה את תיק השגריר, שמלכתחילה היה מעין סרח עודף למסכת העובדות העיקריות, ופתאום מופנים אליו כל הזרקורים.

הדבר הוליד כתב אישום משונה, שספק אם היה מוגש או אף נחקר, אלמלא היה מלכתחילה נספח לחשדות כבדים יותר. והכול, כדי להימלט מהתחושה שליברמן הצליח לחמוק מהדין. עודף המשקל המונח כעת על כתפיו המצומקות של תיק השגריר תורם לעיוות בקבלת ההחלטות במסגרתו, ולמופע הביזאר של הימים האחרונים.

דרוש דין משמעתי

טוהר מידות בפוליטיקה הוא ערך חשוב. מן הראוי שבזירה הפוליטית שלנו יכהנו אנשים נקיי-כפיים וטהורי-לבב. השחיתות במערכת הפוליטית, הציבורית, הממשלתית והמקומית מסבה נזק עצום לקופת המדינה, ליעילותן של מערכות השלטון ולתחושה הציבורית בדבר שוויון וחוקיות. ואולם, אין בכל אלה כדי ליטול מהציבור את זכותו להכריע בבחירות דמוקרטיות מי יהיו נבחריו שיישבו במוסדות השלטון וינהלו אותם.

השימוש בכלי של המשפט הפלילי, המצוי בידי המדינה, כדי להרחיק נבחרי ציבור מהזירה הפוליטית, מהווה התערבות במנגנון הדמוקרטי, שבו הציבור הוא הקובע מי יהיו נציגיו.

במקרים מסוימים, הדבר מוצדק. העמדתם לדין של אברהם הירשזון, של שלמה בניזרי, של אריה דרעי ועוד רבים אחרים הייתה מוצדקת מאין כמוה. העמדה לדין בעבירות שחיתות, שתכליתה הרשעה וענישה פלילית, היא חיונית למאבק בשחיתות. המטרה בהעמדתם לדין של אלה הייתה הרשעתם וענישתם, כמו כל עבריין אחר. הרחקתם מהזירה הפוליטית, בתקופת המשפט, המאסר והקלון, הייתה בגדר תוצאה משנית, משתמעת, של ההליך המשפטי.

ואולם, שימוש בכלי הפלילי נגד פוליטיקאים, כשהתכלית היחידה העומדת לנגד עיניה של מערכת האכיפה היא הרחקתו מהמערכת הפוליטית, הוא דבר פסול. זוהי סטייה חריפה מדי מהעיקרון העומד ביסוד המערכת הדמוקרטית, שלפיו דין הבוחר הוא המכריע מי יהיו נציגי העם.

מותר למערכת המשפטית להעניש עבריינים, גם נבחרי ציבור, וגם על עבירות שחיתות. אבל לא ראוי להפעילה רק כדי למנוע מהבוחרים לשוב ולבחור את המושחתים להנהגת המדינה.

הבעיה הייתה נפתרת אם היו בנמצא כללי אתיקה ודין משמעתי נגד נבחרי ציבור, שניתן לאכוף אותם - משמע, להטיל עליהם עונשים הנוגעים לאפשרות להיבחר ולכהן בזירה הפוליטית, בלי לערב את המערכת המשפטית הפלילית. מי שמונע את גיבושו של דין משמעתי הם הפוליטיקאים עצמם, ואין סיבה לתת להם פרס בשל כך.

גם התוצאה, שלפיה פוליטיקאי מושחת כליברמן ימשיך לכהן בעמדות מפתח, לצבור כוח ולהסב נזק, היא תוצאה קשה. ובכל זאת, אל לה למערכת המשפטית להתערב יתר על המידה במשחק הפוליטי.

פרופ' מני מאוטנר טען כי לאחר שהשמאל הפוליטי איבד את השלטון במהפך הפוליטי של 1977, הוא הפך באופן הדרגתי את בית המשפט העליון למבצרו, ולסוכן שבאמצעותו המשיך להשליט את ערכיו על הציבור. לא ראוי להפוך גם את מערכת התביעה הכללית לזרוע עוקפת-דמוקרטיה שכזו.