סערה בכוס לינדנשטראוס

בסופו של דבר, אחרי שהרעש ישקע והעיתונאים יירגעו, יבקש היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, ממזכירתו להכין לו כוס תה, יתיישב בנחת בכיסאו, יפתח את דוח הרפז ויעיין בו בקפידה. זהו תפקידו. כך הוא מוגדר בחוק.

המבקר כותב, המבקר נואם, המבקר מכריז - אבל היועמ"ש הוא זה שמחליט אם להפיח חיים באותיות המתות ולפתוח בחקירה פלילית, אם לאו.

וינשטיין, מותר להניח, יתייחס לדוח ברצינות הראויה, יעבור עליו פעם אחר פעם כדי לוודא שלא החמיץ דבר, יתייעץ, יתלבט - ולא יעשה דבר. המסמך עב-הכרס וכבד-הראש יסיים את חייו אי שם על המדף החמישי משמאל בגנזך המדינה.

צדקנות. יהירות. בזבזנות. וטשטוש גבולות בין עיקר לטפל. זו המורשת העגומה של מבקר המדינה היוצא, מיכה לינדנשטראוס, שסיים את כהונתו הרעשנית ומרובת השערוריות בקול תקיעה רמה.

יומיים אחרי שראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, דיווח לקוראי "ידיעות אחרונות" על חיי המותרות ואווירת הנהנתנות בצמרת המדינה (כאילו שלא ידענו), סיפק לנו המבקר הצצה לעבר מאבקי הכוח, התככים, היריבויות ותרבות ההכפשה בצמרת הצבא (כאילו שלא שמענו).

במקום להתראיין או לכתוב דוח, היו השניים יכולים לפתוח יחד בלוג רכילות פופולרי. המידע שהם מספקים לנו הרי חסר ערך ומיותר בתכלית. בניהו טילפן. וינר הביא. קורן התערב. אשכנזי שמע. ברק כעס. הרפז נסע. נו, אז מה? למה זה באמת חשוב? ואת מי זה לעזאזל מעניין?

רק תקשורת שאיבדה את המצפן המוסרי שלה, שעסוקה במציצנות שטוחה במקום בתחקירי עומק, יכולה להקדיש לנושא הזה זמן שידור יקר (3 ערוצי הטלוויזיה הטיחו בנו משדרים מיוחדים), או כמות אדירה של מלל ("ישראל היום" פרס את הפרשה על פני 10 עמודים תמימים).

למתבונן מן החוץ, לתייר המזדמן, לחייזר שנחת כאן, נדמה שזו פרשה חמורה. ביצה של שחיתות. אירוע שיזעזע את אמות-הסיפים של החברה הישראלית, או לפחות את הנהגתה. אבל אתם ואני יודעים שזה לא יקרה. הרכילאים נובחים, והשיירה עוברת.

דוח הרפז הוא כתם. והכתם הוא על כולנו. על המעורבים בו, שכל מה שמעניין אותם הוא ההישרדות האישית. על מחבר הדוח, שכל מה שמעניין אותו הוא תאוות פרסום. על התקשורת הישראלית, שכל מה שמעניין אותה הוא לנפח עוד בלון ריקני. ועלינו, שמסכימים לשתף פעולה עם הפארסה - על אף שלא קראנו את הדוח, ואין לנו מושג קלוש מה רוצים מאיתנו.

ואז המבקר צץ, הוא תמיד צץ

מצער לומר, אבל איבדנו את היכולת להבחין בין החשוב לשולי, בין השחור ללבן, בין האמת לשקר, בין חיינו האמיתיים לתוכנית ריאליטי, שבמהלכה מתמרנים אותנו כדי לגרוף עוד כסף מפרסומות.

בדוח הרפז יש את כל המרכיבים של טלנובלה ארגונית קלאסית: בעל שררה תאב-נקמה מעוניין לפגוע במתחרהו, ומשתמש לשם כך במקורביו. הצד השני מגיב כצפוי. ואז המבקר צץ, הוא תמיד צץ כשיש אפשרות להשיג רייטינג. והתקשורת מחרה-מחזיקה אחריו.

אנחנו רק הסטטיסטים. אנחנו תמיד רק הסטטיסטים. מביטים בעיניים כלות על מי שמנהלים אותנו, ומאפשרים להם להמשיך לעשות זאת.

וזהו, בעיניי, הרווח המשמעותי שאפשר להפיק מהדוח האומלל הזה. האם ניתן לאותם תאבי-כוח להמשיך ולשחק בנו, בילדינו, בכספנו, בסדר-היום שלנו, או שנבחר לקבל אחריות על חיינו, נתעסק בעיקר ולא נימשך להסחות-דעת זמניות ומיותרות.

ראוי לו, לדוח הרפז, שייגנז. ראוי לנו, האזרחים, שלא נתרשם מכל קטטה פנים-מערכתית. מה קרה, מלחמה?