לראות או לא לראות הפרה האחרונה

בבקשה אל תיקחו לנו גם את אנטבה! ואל תנסו לבלבל אותנו עם העובדות. כך התחשק לי לצעוק אל מול הסרט התיעודי הזה שישודר הערב בערוץ הראשון, המעמת את הצופה עם הצד הפחות מוכר והפחות זוהר של "מבצע יהונתן".

בזיכרון הלאומי הישראלי, נתפס המבצע הזה כשיא התעוזה הישראלית, גולת הכותרת של כל המבצעים כולם. מקוריות, אומץ, נחישות - רק בחרו את הסופרלטיב שאליו מתקשר המבצע הזה בזיכרון הקולקטיבי. מי שמעז להכניס את הסיכה ולנסות לפוצץ את המיתוס הוא יונתן חייט (בעזרתו של המתעד אייל בורס). דודו של חייט, ז'אן-ז'אק מימוני, היה בין בני הערובה שנהרגו במבצע ההוא. חייט חוזר לגיבורי אנטבה. הוא נפגש עם משפחותיהם של ההרוגים האחרים, משוחח עם בעלי תפקידים ועם לוחמים ומצליח לשרטט תמונה חדשה ושונה מאוד מזו שהכרנו על המבצע הנועז. במדינה שבה הפרות הקדושות סובלות בשנים האחרונות מגורל מר אף יותר מאלה שמובלות למפעל "אדום אדום", נדמה היה שלפחות מבצע יהונתן הצליח לחמוק מהגורל האכזר הזה. שנותר לנו עוד משהו להתרפק עליו בעת שממשלות ישראל לדורותיהן, מתקפלות מאז אל מול הטרור. מה יהיה עלינו אם יצליח מישהו לערער גם את הזיכרון הזה?

כישלון מפואר

"מחוץ לחוק", ב'-ד' 20:35, "הוט קומדי סנטראל"

רועי לוי הוא איש שנון ולפעמים גם מצחיק, לוסי אהריש היא אישה בעלת חוש הומור. גם יונתן ברק, שגיב פרידמן, ארז שלם, אבי אטינגר ואחרים, מסוגלים לחלץ ממני פרצי צחוק אותנטיים. ובכל זאת, כשאני יושב מול בית הדין של "מחוץ לחוק", אין לי אלא לקבוע בצער שתוכנית טלוויזיה, בניגוד לחמין, לא יכולה להסתפק בהכנסת כל המרכיבים הנכונים לקלחת אחת. אין לי בעיה עם הומור מטופש, הבעיה היא שב"מחוץ לחוק", התוכנית שבה יושב רועי לוי כשופט מול תופעות שלגביהן הוא צריך לקבוע אם תוצאנה אל מחוץ לחוק (כשהסטנד-אפיסטים משמשים כאנשי התביעה או ההגנה), נותרים רק עם הטעם המביך של הטיפשות, במקום עם הצחוק שאמור להצדיק אותה. חבל לראות את הכישרון שאצור אצל המשתתפים מתבזבז על תוכנית שלעיתים צריך לצפות בה במשך דקות ארוכות כדי לקבל פאנץ' אחד ראוי. בשתי מילים: אפשר לוותר.