תגלית אבולוציונית: האב הקדמון שלנו הוא עכברוש ממזר

בראשן של משפחות גדולות ומרשימות (כך לפחות חונכנו לחשוב) עומד כמעט תמיד אב דומיננטי ומרשים. אולי משום כך, כשכתב העת Science פרסם לפני כשבועיים את מחקרה של קבוצת מדענים, שאיתרו את האב הקדמון של רוב-רובם של היונקים על-פני כדור הארץ, הדבר שמשך יותר מכול את עיני הקוראים היה תמונתו של אבינו הקדום. בשביל רבים, אפילו אינם מכחישי אבולוציה, הייתה זו הפתעה לא נעימה במיוחד.

תהליך ההנדסה לאחור שביצעו החוקרים, בניצוחה של פרופ' מורין או'לירי מאוניברסיטת סטוני ברוק בניו יורק, אפשר להם ליצור הדמיה של האב הקדמון של כולנו, וראו זה פלא - אבינו נראה כמו עכברוש. צוות החוקרים, 23 במספר, עשה שימוש בבסיס נתונים אדיר המכונה מורפובנק, שבו מאוחסנות תכונותיהם הגופניות של אלפי מינים; חלקם קיימים, חלקם נכחדו מזמן. אל המידע שהם שאבו ממורפובנק הם צירפו מידע שהופק מדנ"א של אלפי מינים שונים. או'לירי, חוקרת מאובנים בהכשרתה, תיארה את התהליך כ"הרכבת זירת פשע שכוללת אלפי ראיות מפוזרות".

שש שנים לאחר שהחלו לצרף את המידע ולהצליב אותו, קיבלו החוקרים מושג לא רע באשר למראהו של אותו אב קדמון, לגודלו, למבנה עצמותיו, לסוג שיניו, לרגליו, לזנבו וכן הלאה. את המידע שנאסף החוקרים נתנו לאמן שמתמחה בציורי טבע, והתוצאה לא איחרה להגיע. "האב הקדמון של כל היונקים בעלי השליה היה בן למין מתרוצץ שניזון בעיקר מחרקים", מתארת או'לירי. "היו לו אף בשרני, בטן עם פרווה בהירה וזנב ארוך. הוא היה גדול מעכבר אבל קטן מעכברוש".

החוקרים עצמם מסבירים שהציור לא יכול להיות נאמן לחלוטין למציאות. או'לירי אמרה גם שליצור השעיר והקטן לא ניתן שם "כיוון שמדובר באב קדמון היפותטי. אנחנו לא מדברים כאן על מאובן שממש מצאנו, ולכן אנחנו לא יכולים לומר שיש לו שם מדעי כזה או אחר. בחרנו גם שלא לתת לו שם חיבה".

הזואולוג פרופ' יורם יום-טוב מאוניברסיטת תל אביב, שדווקא מתייחס למחקר ברצינות רבה, מדגיש גם הוא שההדמיה של האב הקדמון שלנו נועדה בעיקר לצורכי יחסי ציבור: "ציור יפה כזה עושה רושם טוב על הקהל הרחב. זה הרבה יותר מרשים מלהראות רשימות של שרשראות דנ"א, לא?".

"הסיפור האבולוציוני שרווח עד כה היה שסדרות רבות מתוך יונקי השליה התקיימו כבר בימים שבהם שלטו הדינוזאורים בכיפה", אומר הזואולוג פרופ' יוסף הלר מהאוניברסיטה העברית. "עם הכחדת הדינוזאורים, בעקבות מטאור שפגע בכדור הארץ, המשיכו סדרות אלה של יונקי שליה והתפתחו בהדרגה".

מציאות חדשה?

אלא שהמחקר החדש מפריך חלק מרכזי בתיאוריה השלטת: נכון, יום אחד, לפני 66 מיליון שנים, אכן פגע מטאור עצום באזור מפרץ יוקוטאן שבמקסיקו וגרם לפיצוץ שהשפיע על כל כדור הארץ; נכון, גל ההדף האדיר שיצרה הפגיעה הכחיד כל צורת חיים ברדיוס של מאות קילומטרים ויצר את מפרץ יוקוטאן של ימינו; נכון, הוא העלה לאטמוספירה ענן אבק אדיר שחסם את קרני השמש במשך שנים רבות מספור, והדינוזאורים לא הצליחו להסתגל למציאות החדשה והחלו למות בהמוניהם.

וכאן מגיע החידוש הגדול: עד לפרסום האחרון, המדענים היו סבורים שלצד הדינוזאורים חיו והתפתחו סדרות רבות של יונקי שליה. הם אמנם היו קטנים יותר מהלטאות, אולם חום גופם, מוחם הגדול והוורסטיליות שלהם אפשרו להם לשרוד את הקטסטרופה הפלנטרית ולצאת ממנה כצורת החיים הדומיננטית על-פני כדור הארץ. לאחר מכן, במשך מיליוני שנים, הם עברו תהליכים אבולוציוניים שרבים מהם ניכרים במגוון החיות האדיר שקיים גם כיום בעולם. המסקנה שעולה מהמחקר הזה היא שבעצם לא היו מינים רבים כאלה - אלא אב מוצא אחד ויחיד של יונקי שליה, ושהוא ורק הוא שרד את ההכחדה רבתי של הדינוזאורים.

"כוחו של המחקר הזה בכך שהוא מסתמך על הרבה מאוד תכונות גוף (מעל 4,500) בהרבה מאוד מינים מכל סדרות יונקי השליה, בתוספת תכונות גוף של מינים מאובנים רבים", מסביר פרופ' הלר.

"אלה נבחנו יחד עם שפע רב של נתונים מולקולריים, ומה שאפשר להגיד בעקבות המחקר על אותו אב מוצא הוא שמדובר באוכל חרקים קטן (במשקל כ-150 גרמים), המותאם לטיפוס על עצים. בקרב צאצאיו של אותו אב מוצא, כבר בתוך כמאתיים אלף שנים (שלאחר הכחדת הדינוזאורים) התרחשה התגוונות מדהימה בהיקפה, ונוצרו עשר סדרות של יונקי שליה. החשיבות של המאמר הזה היא בכך שהוא מוכיח שיונקי השליה הם קבוצה חדשה יחסית, ושקבוצה זו התגוונה מהר מאוד, במונחים של זמן גיאולוגי. המאמר גם מוכיח שעטלפים התפתחו מאב מוצא יחיד (ולא שניים, כפי שרבים סברו עד כה)".

וכך, במשך מיליוני השנים שחלפו לאחר פגיעת המטאוריט שהביאה לסיום עידן הדינוזאורים, עבר האב הקדמון שלנו שינויים מרחיקי לכת. ענף החיים שהוא יצר התפצל לענפים רבים אחרים, ובאופן הדרגתי הפיק מתוכו סוסים וג'ירפות, לווייתנים ואריות, קופים ובני אדם.

מחבר רב המכר "קיצור תולדות האנושות" (הוצאת דביר), ההיסטוריון ד"ר יובל נח הררי מהאוניברסיטה העברית, סבור שגם הידיעה שהאב הקדמון באמת שלנו היה יצור דמוי עכברוש ולא קוף, לא תשנה בהרבה את גישת האוכלוסייה לאבולוציה: "כל מי שמבין משהו באבולוציה ידע כבר קודם שבני האדם התפתחו אמנם מקופים, אבל הקופים התפתחו בתורם מיונקים אחרים, שהתפתחו מיצורים קדומים עוד יותר - כל הדרך אחורה עד לחד-תאיים. לכן אין בתגלית הזו שינוי מרעיש".

לגבי דבקותן של הדתות המונותיאיסטיות בסיפור הבריאה התנ"כי לאור המחקר החדש, אומר הררי: "יהודים ונוצרים רבים, וגם לא מעט מוסלמים, מנסים ליישב בין סיפור הבריאה התנ"כי לבין התגליות המדעיות, על-ידי כך שהם מפרשים את סיפור הבריאה מספר בראשית בצורה אלגורית. לבני אדם יש יכולת מופלאה לפרש כל דבר כרצונם, וליישב סתירות על-ידי פלפולים אינטלקטואליים. אני מאמין שגם הפעם היכולת האנושית הזו תוכיח את עצמה".

אף שהעניין של או'לירי ושל צוות החוקרים הבינלאומי שבראשו עמדה הוא מדעי טהור, שינויי האקלים שכולנו חווים בעשרות השנים האחרונות הופכים את המחקר שלהם למעשי למדי. בעתיד הקרוב, מקווים החוקרים, יסייע המידע שהתקבל מהמחקר לקבל תשובות לשאלה כיצד התמודדו היונקים הקדמוניים עם שינויי האקלים שכפה עליהם המטאור שפגע ביוקוטאן. מכך ניתן אולי יהיה לגזור מסקנות שיאפשרו ליונקים המודרניים, ובראשם האדם, להתמודד טוב יותר עם שינויי האקלים הנוכחיים.

הכתבה המלאה - במגזין G