"גוברת התופעה של איום בתביעות דיבה ככלי להשתקת ביקורת"

לטענת האגודה לזכויות האזרח, גופים כלכליים חזקים ותאגידים רבי-עוצמה משתיקים את הביקורת נגדם באמצעות תביעות לשון הרע או איום בהגשתן

בשנים האחרונות גוברת בישראל תופעת השימוש בתביעה או באיום בתביעת לשון הרע, בתגובה לביטוי או לפעולה בנושא ציבורי, וזאת לא מתוך כוונה להתמודד עם טענות שקריות אלא כדי להטיל אפקט מצנן על יכולתו של הנתבע או של הציבור להשתתף בוויכוח מסוים או בשיח הציבורי.

כך טוענת האגודה לזכויות האזרח בדוח חדש שהיא מפרסמת היום (א'), בנוגע להשתקת הדיון הציבורי על-ידי גופים כלכליים חזקים. הדוח נכתב על-ידי עו"ד אבנר פינצ'וק, יפעת רוסו וישי שנידור.

לדברי האגודה, התביעות מוגשות בדרך-כלל על-ידי גופים בעלי כוח ויכולת כלכלית, סיכוייהן קטנים, והן נסמכות על עילה חלשה או גבולית ובחלק מהמקרים מופרכת ממש. כך גם סכומי התביעה.

"עבור התובע אין צורך לזכות במשפט: מטרתן של תביעות כאלה מתממשת בעצם הגשתן, ופעמים רבות הן מצליחות להשתיק ביקורת שיש בה עניין ציבורי. התביעות פוגעות במבקר הספציפי, אך יש להן השפעה רחבה יותר - צינון השיח הציבורי החופשי והרתעת הביקורת, ובפרט ביקורת על אישים ועל גופים חזקים, שכלי התביעה המשפטית זמין להם".

עוד טוענת האגודה כי "מכתבי איום בתביעה הם כלי זול, פשוט, נטול סיכונים ויעיל, וככאלה הם נפוצים הרבה יותר מהתביעות שמוגשות בסופו של דבר לבתי המשפט. מכתבים אלה אינם מופיעים בסטטיסטיקה של פסקי הדין, ורובם המכריע גם אינו מגיע לידיעת הציבור. התופעה התעצמה בעשרים השנים האחרונות, אולם כאן ההסדרים המשפטיים מקשים על הנתבעים ולמעשה מעודדים איומים ותביעות משתיקות".

חולשת התקשורת

תביעות משתיקות בישראל מתנהלות במספר זירות או נסיבות אופייניות: בזירת יחסי העבודה הן משמשות עבור המעסיקים ככלי אסטרטגי נגד עובדים שנאבקים בניצול ובקיפוח או שמנסים להתאגד; פעילים וארגונים למען הסביבה או לשינוי חברתי חשופים גם הם לתביעות ואיומים בתביעות דיבה מצד גורמים מסחריים חזקים ואף גורמים ציבוריים, לעתים אף בעקבות הצבת שלט על המרפסת; האינטרנט יצר זירת ביטוי חדשה עבור "האזרח הקטן", שהובילה גם היא לתביעות ואיומים בתביעות דיבה נגד כותבי ערכים בויקיפדיה, אנשים שהקימו קבוצות בפייסבוק, בלוגרים או מי שפרסמו סטטוס נזעם על השירות הגרוע שקיבלו מחברה מסחרית.

עוד צוין בדוח כי "הסכנה התמידית הנשקפת לכלי התקשורת מפני תביעת דיבה אינה עניין חדש, אולם חולשתם הכלכלית הביאה לכך שגם הם נרתעים מפרסומים בעלי עניין לציבור, מחשש לתביעות או איומים בתביעות שיגבו מהם הון-עתק. כך היה למשל עם 'שיטת השקשוקה' ואיומי הדיבה של האחים עופר על העיתונאי (כיום ח"כ) מיקי רוזנטל".

זירה נוספת שבהן נמצא שימוש תכוף בתביעות משתיקות היא הפוליטיקה המוניציפלית, שבה ביקורת על נבחרי ציבור - מצד תושבים, חברי מועצה או עיתונים מקומיים - גוררת בעקבותיה פעמים רבות איומים ואף תביעות.

אפילו המחקר האקדמי אינו חף מתביעות שכאלה. כך למשל, מדענים מהטכניון שפרסמו דוח אזהרה הנוגע למכל האמוניה של חיפה כימיקלים, קיבלו מכתבי אזהרה מטעם החברה, וטוקסיקולוג שטען בחוות-דעת מקצועית כי מפעל "קליל" מייצר סיכונים סביבתיים, נתבע אף הוא על-ידי החברה.

הזירה הצרכנית משופעת גם היא בשימוש באיומי תביעות. "אחד הדפוסים המקובלים הוא פנייה אל הלקוח המשמיץ עם איום בתביעת דיבה, ובמקביל - ניסיון לפצותו ולהגיע להסדר שיביא להסרת הביקורת. הלקוח אולי זכה לפיצוי, אבל המידע הוסתר מהציבור".

בית המשפט, טוענת האגודה, משחק לידי המאיימים והתובעים, משום שמעטים המקרים שבהם תביעות משתיקות מסתיימות בדחייה על הסף. מרביתן מסתיימות בהסדר כלשהו שמשיג את אפקט ההשתקה של הנתבע או של מבקרים אחרים של התובע.

גם במקרים בהם התביעה נדחית, אין בהוצאות המשפט שנפסקות לזכות הנתבע כדי לפצותו על הנזק הכספי, לא כל שכן על עוגמת-הנפש והטרדה.

דרושה: חקיקה

על מנת לשמור על חופש הביטוי ועל זכותם של יחידים להתריע ולמתוח ביקורת על התנהלות גורמים רבי-עוצמה, ממליצה האגודה על "שינוי תודעתי ושינוי מערכתי ביחס אל התביעות המשתיקות. יש לקדם, כפי שנעשה בארצות אחרות, חקיקה נגד הגשת תביעות חסרות בסיס שכל תכליתן היא השתקה.

"יש לאפשר למנגנונים המשפטיים לסלק על הסף תביעות כאלה, במטרה למנוע משפטים ממושכים ומיותרים, ולחלופין, לעודד פתרונות להתמודדות עם טענות הדיבה, שאינם בהכרח פיצויים כספיים מנופחים.

"יש לספק הגנה גדולה יותר על כותבים שהנם אזרחים מהשורה, שלא עומדים לשירותם יועצים משפטיים ותפוצת כתביהם מצומצמת, ויש להציב דרישות סף נוקשות יותר, כשהתובע הוא גורם ציבורי או תאגיד פרטי רב-עוצמה".

צרו איתנו קשר *5988