ויש יום אחד, בעצם יומיים, שהם כולם מועקה. צביטה בלב, לחלוחית בעיניים, נוסטלגיה, חשבון נפש, זיכרונות. ימים שמזכירים לך על מה כל העניין, למה אנחנו נמצאים פה. ימים שבהם אין קיטורים. אלה יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה.
באופנים שונים
לא כולם, כמובן, חשים את אותם רגשות ביום הזיכרון. זה גם טבעי. לא כולם יעבירו אותו בצורה זהה. יש מי שיעשו זאת בדומיה. יש מי שיבכה. יש מי שירגיש כאילו צובטים לו את קרביו. יש מי שלא ימנע מעצמו את מנת הבידור היומית שהוא מורגל בה. יש כאלה שיעמדו זקופים וכואבים בהישמע הצפירה. יש שיעמדו ברישול מתבדל.
אבל וזיכרון הם רגשות שאסור לשפוט את האופן שבו אדם מבטא אותם. מי שנראה אדיש הוא לפעמים כואב יותר ממי שמחצין את רגשותיו. מי שבתוך ביתו נוהג כאילו מדובר ביום רגיל, עושה זאת כשהבכי מפעפע בקרביו. כולם, בוודאי כל יהודי, מתאבל, זוכר, כואב.
לא כל יהודי
יהיו שיאמרו: לא כל יהודי. זה נכון. אבל לא נעשה אתם חשבון כאשר הם נוהגים על-פי אמונתם, כאשר הם הולכים בדרך שבשבילם אין בלתה. דרך שבעינינו היא מוטעית, מאוסה. אבל זו דרכם. הם אינם יכולים אחרת. היום לא נשאל למה זה כך. היום פשוט נתעלם מהם, ולא נטיל בהם שיקוצים. לא היום.
נתמקד באבלנו
היום לא נכעס על אזרחי המדינה הערביים שאינם מפגינים הזדהות עם אבלנו. זה לא יום קל עבורם. הם חיים במדינה שנבנתה וקיימת, לפי תפישתם והרגשתם, על חשבונם. במקום לכעוס, צריך לנסות להבין. בכל הזדמנות אנחנו מדגישים את יהדותה של המדינה. לכן זהו יום אבל ליהודים, ולא לאזרחיה הלא יהודיים. נתמקד באבלנו, ולא בשלילת זכותם של אחרים להתבדל ממנו.
יום המועקה
היום הזה הוא יום המועקה. המועקה הקולקטיבית. ספק אם יש יום שבו תחושת האחדות של העם מורגשת יותר. אחדות של ממש, אני חושב, באה לידי ביטויה האמיתי ביותר בשעה של צער. אבל בתוך האחדות הקולקטיבית, יש צורות שונות של זיכרון ועצב.
בפרפראזה לטולסטוי אפשר אולי לומר, בדרגה סבירה של דיוק, כי "האנשים השמחים דומים זה לזה, והאנשים העצובים עצובים על-פי דרכם". בערך.
נזכור.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
