קחו את הבארסה בסבבה

אפשר בהחלט שכדורגל אינו תמיד פריזמה שדרכה אפשר לראות את המציאות הכוללת. אבל תודו שאחרי הסיבוב הראשון של חצי גמר ליגת האלופות, מתבקש כמעט לראות בניצחונות המשכנעים של באיירן ודורטמונד על ברצלונה וריאל את ניצחונו של הבריא על החולה. שני מועדוני הפאר מספרד, למרות הכנסות שיא בשנים האחרונות, מעולם לא היו רווחיים: את הפסדיהם ספגו הבנקים (במקרה של ברצלונה), או הבנקים ועיריית מדריד (במקרה של ריאל), ובכל מקרה, הציבור. כל עוד התגלגלה לה הכלכלה הספרדית על המחזור המנופח שלה, היה קל להתעלם מהעניין הזה, להתמקד בכוכבים הנוצצים ולגלגל על השפתיים שמות כמו "סופר קלאסיקו".

בינתיים בגרמניה עסקו ביצירת מודלים כלכליים בריאים יותר לקבוצות כדורגל, ניסו, שיפרו, תיקנו, המתינו בסבלנות - ובחורף הסגרירי שעובר על הכלכלה האירופית, מצאה הנמלה העמלה מגרמניה לא רק תור של יוונים ופורטוגלים שמבקשים חילוץ, אלא גם את שני הצרצרים מספרד שאיבדו את החשק לשיר.

***

אצל הפרשנים מתברר פתאום ש"כולם היו על אלטלנה": כולם אמרו שבאיירן פייבוריטית, כולם ידעו שדורטמונד לא פראיירית ובכלל, הכדורגל הגרמני הוא הטוב באירופה. אלא מה, הבעיה שהם ידעו את כל זה תוך כדי שידורים משמימים מהליגה הספרדית, בעודם מגלגלים על הלשון מלים כמו "סוסיוס", כאילו אכלו בטאפאס בר השכונתי מאותו המסטינג עם פלורנטינו פרז או סנדרו רוסל.

לפני המפגש בין ברצלונה למנצ'סטר יונייטד בגמר ליגת האלופות של 2011, פרסמו בעיתון של המדינה סקר לפיו הליגה הספרדית עברה את האנגלית במדד הפופולריות בקרב הציבור הישראלי. את הליגה הגרמנית, מיותר לציין, איש לא ספר. למה זכתה הליגה הספרדית לפופולריות שכזאת, אפשר להבין: מעבר למסי ורונאלדו, הליגה הספרדית היתה הליגה של ערוץ הספורט ששידר בערוץ הפתוח שלו את משחקיה המרכזיים. תרמה לכך גם העובדה שתמיד היה בסביבה איזה רביבו או בניון או תומר חמד כדי ליצור עניין גם בעוד קבוצה אחת לפחות. כי אצלנו, הישראלים, לעולם לא יהיה עוד פלמ"חניק כמו דודו הלוחם בשערה של מאיורקה. את החיבה לספרדיות אפשר להבין בוודאי כשלסיבות המקומיות מצטרפות סיבות אובייקטיביות טובות כמו תור הזהב של הנבחרת הספרדית או מכונת הטיקי טאקה המרהיבה של ברצלונה.

נותרנו לפיכך עם החצי השני: הכדורגל הגרמני.

למה הציבור הישראלי לא מתחבר לכדורגל הגרמני? כאן הסיבות הן כבר מקומיות יותר, שכן ברור לכל מי שעוקב אחרי המדד של כמות הקהל ביציעים, שהבונדסליגה היא הסחורה הכי חמה באירופה. ביחס שלנו אל הכדורגל הגרמני יש כמובן את מטען הכאב ההיסטורי. עליו נוספו במשך השנים אירועים כמו הטראומה של 1974 שבה לליונל מסי קראו עוד יוהאן קרוייף, וגם סיבות אמיתיות יותר כמו הקשיחות הגרמנית המפורסמת שהצליחה לייצר כדורגל יעיל ומנצח, אבל בשום אופן לא שובה לב. לכן אולי לא שמנו לב לכך שהסטיגמה הזאת כבר מזמן-מזמן אינה נכונה. לא ברמת הנבחרת הגרמנית ובוודאי לא ברמת הבונדסליגה.

***

לפני שבועיים, כשנערכה הגרלת חצאי הגמר, השתוללו הישראלים משמחה: הנה סיכוי לקלאסיקו בגמר בוומבלי! מי שהעריך שידו לא תשיג את הסכומים המופרזים של אלפי ליש"ט שייגבו תמורת כרטיסים לקלאסיקו-גמר, התפשר על חצאי הגמר. מאות ישראלים בחרו דווקא באופציה שסוכני הנסיעות מיהרו לכנות בשם "ספרדי כפול": יום שלישי בברנבאו במדריד, יום רביעי בקאמפ נואו בברצלונה. מאות ישראלים הבטיחו את מקומם ביציעים תוך שהם משלמים בסביבות 300 אירו לכרטיס במדריד וכפליים מכך לכרטיס בברצלונה.

שמחה לאיד היא שמחת עניים, אני יודע, אבל כמי שקבוצתו האהודה נשדדה על-ידי שופט טורקי כדי לסלול את המשך דרכה של ספרדייה בצ'מפיונס ליג, אין לי אלא לומר עתה לאחי הספרדים, לבני המצווה הבוכיים ואבותיהם המרוששים: יש כרטיסי נוער וחיילים בקופות בקאמפ נואו. תבואו, יעשו לכם מחיר.

ובכל זאת, הצעה לכל מי שרכש כרטיסים באלפי אירו לגמר בוומבלי ולא יודע את נפשו מרוב תסכול: סעו ותיהנו, מדובר במשחק שיהיה בו הרבה מה לראות, הרבה יותר ממה שהקלאסיקו המיוחל היה יכול להבטיח. רק אולי תיכנסו קודם לכן לחנות בגדי הספורט הסמוכה ותקנו לילד חולצה יפה של שוויינשטייגר או לבנדובסקי, במקום זאת של מסי או רונאלדו. אך אנא מכם, למרות מה שאומרים לכם בטלוויזיה, אל תמהרו להשליך את החולצה הישנה של "אופנת בארסה". אחרי הכל, אם הייתם צריכים ללמוד משהו מהערבים הראשונים של חצאי הגמר, הוא לעולם לא להאמין למה שאומרים לכם בטלוויזיה.

***

מה יותר גדול? השקיעה הספרדית או הנסיקה הגרמנית? זה כנראה עניין סובייקטיבי. השקיעה של ברצלונה מעוררת בכולנו השתאות, אבל באותה שעה היא גם מובנת לפי אותו הכלל שאנו משננים לילדינו: לכל דבר טוב יש סוף. במקרה של הכדורגל, לכל אימפריה יש תאריך תפוגה שלאחריו היא נאלצת לסגת במשך עונה-שתיים למדרון אחורי, לבנות מחדש את הסגל ולהרגיל את השחקנים החדשים לשיטת המשחק, בטרם תוכל לשוב ולהסתער. לעומת זאת, הכישלון של ריאל מדריד הוא מכפיר. זוכרים את הקיץ ההוא לפני כשלוש שנים? ז'וזה מוריניו המעוטר הגיע מאינטר עם רשימת הקניות הנוצצת והיקרה ביותר בהיסטוריה של הכדורגל. "גלאקטיקוס 2" קראו לזה, ומקץ שלוש שנים אפשר להתחיל ולסכם: אליפות מקומית אחת הושגה, כל השאר הוא כישלון גדול.

התקשורת מטבעה אוהבת להכתיר מלכים ואז לרמוס אותם כל הדרך למטה. את התכונה הנלוזה הזאת הרגישו בברצלונה היטב השבוע. אלא שאפשר שהשמועות על מותה היו מוקדמות: אני לא חושב שבארסה מסוגלת להתאושש בבית בגומלין מול באיירן עד כדי כך שתצליח למחוק פיגור של ארבעה שערים, אבל אני חושב שמגיע לה מעט יותר פרגון מפי כל מי שהללו אותה במשך השנים האחרונות. ברצלונה נקלעה למצב נדיר של פציעות בשני קצוות המגרש שלה. הירידה הכללית בכושרה כקבוצה, באמצע העונה, גם בגלל מצבו הרפואי של מאמנה, טיטו וילנובה, הטילו את כל כובד האחריות על ליונל מסי. הפנומן מארגנטינה סיפק את הסחורה באופן מושלם כל כך, עד שהצליח לכסות על החריקות במכונה הגדולה. אלא שלמזלה הרע של בארסה, הוא נפצע דווקא ברגע שבו היו זקוקים לו יותר מכל. הקריירה של מסי, באופן די מדהים, היתה כמעט נקייה מפציעות. לכן עתה, כמעט יותר משמעניין כיצד תבנה את עצמה ברצלונה לקראת העונה הבאה, מעניין יהיה לראות כיצד יתאושש מסי מהפציעה הראשונה המשמעותית בקריירה שלו.

התקשורת גם אוהבת כותרות. אבל ההפסד של ברצלונה אינו התמוטטות, ממש כשם שבאיירן לא הפכה בין-לילה למלכה החדשה של אירופה. לכל מי ששכח: הבווארים הדיחו בשנה שעברה את ריאל מדריד בדרך אל הגמר באליאנץ ארנה, משחק שבו היו טובים בכמה דרגות מיריביהם האנגליים שהדיחו את ברצלונה. רק כמה דקות של חוסר ריכוז בשלהי המשחק מול צ'לסי, והחמצה של פנדל בתחילת ההארכה, גרמו להם להפסיד תואר שכבר היה בכיס. רוצה לומר - באיירן הייתה קבוצה מצוינת גם אשתקד.

אז אם לא יקרה משהו מדהים באמת, ילבש ב-25 במאי אצטדיון וומבלי את המראה המוכר כל כך לעיניים ישראליות של צהוב נגד אדום. העובדה שכל זה בא לנו קצת בתדהמה, היא כבר בעיה שלנו.