מיוחד ל-G: הליגה הסודית שסוחפת את נשות ישראל

מה גורם לאישה עם קריירה תובענית, בעל וילדים, לעצור באמצע החיים ולהתמסר לספורט תחרותי? ■ שחקניות הכדורשת מספרות על אחוות "מילואים", על נטוורקינג עסקי ועל חיפוש אחר גבולות היכולת

יום שלישי, תשע בערב, אולם הספורט כצנלסון/גלילי שבכפר סבא שוקק חיים. שלושה משחקים של איגוד הכדורשת מתקיימים בו במקביל. אנחנו מתמקדים בזה של בנות גוריון מול הפיראט האדום, שתי קבוצות כפר סבאיות שמתמודדות בליגת העל. שעה לפני תחילת המשחק התקבצו נציגותיהן לראיון, מחויכות ונינוחות, אבל עכשיו, כשהמשחק בעיצומו, אף אחת כבר לא מחייכת.

הדריכות והמתח שוררים בשני צדי המגרש. איציק רוזמן, מאמן הפיראט האדום שממוקמת נמוך יותר בליגה, כבר יודע שלא ייקח אליפות העונה, אבל ממשיך לדרבן את הנבחרת שלו בצעקות: "לא לרחם עליהן באף כדור! אין כדור שאתן מוותרות עליו". כשהשחקנית המבוגרת בקבוצה, בעצמה סבתא לנכדים, מנסה להתחכם, הוא גוער בה: "לא היית השבוע באימון, תשתקי". אם היית צועק עליי ככה, כבר הייתי הולכת לבכות בצד, אני אומרת לו. רוזמן, שאימן כדורעף עוד בשנות ה-80, צוחק: "הן יודעות שזה מאהבה, זה רק יעשה אותן שחקניות טובות יותר".

הוא הולך להרגיע שחקנית שמאשימה את חברתה באיבוד כדור: "תפסיקי עם השטויות האלה, זה היה בכלל בגללך", ומוודא בחיוך שהרשמיות של המשחק, בנותיהן של שתיים מהשחקניות, לא יזייפו את התוצאות.

בצד השני של המגרש, בנות גוריון מתודרכות על-ידי ענבל שלומי-שיר, מאמנת שצעירה מרובן בכמה שנים טובות. הסגנון שלה עדין יותר: "אין פה שום דבר שלא ראינו", היא מרגיעה אותן, "בסך-הכול אחת שמנחיתה טוב. אתן יכולות לנצח אותן בקלות". אלא שהפיראט האדום ממשיכות להוביל.

"יאללה! קדימה! אתן ישנות!", מדרבנת שלומי-שיר את הבנות, שחלקן מתרוצץ על המגרש עם אצבעות חבושות, עדות לשבר או לנקע שחטפו במהלך העונה. לא סתם אני מסתתרת מאחורי אחיה של שלומי-שיר, שבא לצפות במשחק. ככל שהמתח עולה, ההנחתות האגרסיביות תופסות תאוצה. בסופו של דבר, הפיראט מנצחות. מרב צימרמן - מנהלת שיווק בסטארט-אפ ניפנדו (שעוסק במסחר אלקטרוני בין עסקים), שחקנית בבנות גוריון וחברת הנהלה באיגוד - נראית כאילו בעוד רגע היא מתחילה לבכות: "הפסדנו לקבוצה שמדורגת פחות מאיתנו, ומי שהנחיתה כל הזמן היא אלופת הארץ בכדורעף חופים. כעיקרון אנחנו לא משתפים בכדורשת שחקניות מקצועיות, אבל כדורעף חופים זו ליגה שמתקיימת רק באוגוסט, אז זה לא לעניין לאסור עליה לשחק כל השנה".

אותה אלופה הביאה איתה את בתה הקטנה לאולם. הילדה נרדמה על הספסל באמצע משחק, והאם ממהרת הביתה עם הילדה הישנה על הידיים - דוגמה נוספת לנאמנות ששחקניות הכדורשת כל-כך אוהבות להתגאות בה. לא מפסידים משחק גם אם את חולה או שאין לך סידור לילדים. צימרמן לא מתכוונת לחגוג הערב. "עכשיו הולכים הביתה לבכות לכרית", היא אומרת, "בקבוצה שלי יוצאים לחגוג רק אחרי ניצחונות".

אחווה כמו במילואים

הכדורשת הוא המצאה ישראלית שמבוססת על משחק הכדורעף, בהבדל עיקרי אחד: כאן תופסים את הכדור ביד ולא חובטים בו. הענף הנשי הזה הפך לתופעה מתפשטת בשנים האחרונות, ומה שהתחיל בקטן בכפר סבא, שנותרה מעצמת כדורשת עם חמש קבוצות מקומיות (וזה עוד בלי לספור את אלה של ליגת המאמאנט - לאימהות של ילדי בתי הספר), הפך בחמש השנים האחרונות לתופעה מתפשטת שפועלת ב-36 יישובים מקצרין ועד ערד, כולל קבוצה בדליית אל-כרמל. עשר קבוצות מתמודדות בליגת העל, ועוד שבעים בליגה הארצית.

לא מדובר בספורט ממומן, ניהול המועדון נעשה בהתנדבות על-ידי שמונה מהשחקניות. והשחקניות משלמות דמי ליגה, כמו לחוג, כדי לממן את הפעילות השוטפת. וכאן כמובן נכנסים לתמונה גם הספונסרים שמגייסת כל אחת ממקום העבודה שלה, למי שתהה מה מקור השם הפיראט האדום, למשל.

פרסום גדול אמנם אין כאן, שכן למעט אירועים ממש גדולים, המשחקים נערכים מול אולמות ריקים, אבל דווקא לעסקים קטנים שמאמצים קבוצה מקומית החשיפה לפעמים עוזרת, מסבירות השחקניות, ומדגישות את הנטוורקינג שנוצר בעקבות החשיפה לחסויות.

"אני אישה מאוד עצמאית וקרייריסטית", מעידה על עצמה סיגל קצוביץ', מנכ"ל סוויספורט (מסוף מטענים אווירי), "והמקום היחיד שבו אני מקנאה בגברים הוא הנטוורקינג שנוצר מהבונדינג שהם עושים במילואים. ובכדורשת - מעבר, כמובן, לניקוי הראש שהוא נותן ולאפשרות שהוא מעניק לשלב בין בית, קריירה וספורט - יש גם אפשרות לנטוורקינג כזה. רובנו קרייריסטיות, כך שיש נשים שמפרסמות את העסקים העצמאיים שלהן באתר האינטרנט שלנו, ויש כאלה שמקדמות אותם דרך חסויות.

"אני עוד לא עשיתי מזה ממש ביזנס, כי העסק שלי הוא מורכב. אבל לקבוצה שאני משחקת בה קוראים סוויספורט, כי כמנכ"לית היה לי קל לדאוג לחסות. וכשחילקנו בקבוקי שתייה עם הלוגו של סוויספורט, מישהי על המגרש אמרה לי שחברת התרופות שהיא עובדת בה, לקוחה שלנו, והתגלגלה סביב זה שיחה. כמו במילואים. נוצרות היכרויות שלא היית מגיעה אליהן אחרת".

החברויות הללו הן אחד הדברים שמבדילים לדעתן בין נשים לגברים בספורט קבוצתי. ענת שימרון, מנהלת מותג לייף של הסופרפארם (שגייסה כמובן את הרשת להענקת חסות לטורניר באילת): "גברים נפגשים בערב לשחק כדורסל או כדורגל, וברגע שנגמר המשחק - תודה, ביי, הלכתי. אצלנו נשארים לקשקש ויש כיבוד שהקבוצה המארחת דואגת לאחרי המשחק. כמה שבא לך לפוצץ אותן על המגרש, אחרי המשחק זה נגמר, ואתן יושבות לאכול יחד סלט ופשטידה. את הקבוצה שלי בהוד השרון התחלנו כאנונימיות זו לזו, ועכשיו אנחנו כבר ממש חברות. אחרי כל משחק, לא משנה אם הפסדנו או ניצחנו, אנחנו יוצאות לשתות עם הסירחון ועם הזיעה, ויש לנו גם קבוצה בפייסבוק. הכול מאוד קבוצתי, אולי כי המצוינות האישית לא משחקת כאן תפקיד. זה כמו מלכת המדבר - הרבה קצ'קס וכולן דוחפות קדימה".

"חזרנו לימי בית הספר"

מגוון של טיפוסים מגיעות לשחק כדורשת. התנאי הבסיסי להצטרפות הוא נשים מעל גיל 30, שאינן שחקניות כדור מקצועיות בהווה. טווח הגילים נע לרוב בין 35 ל-45, כשיש גם כמה שחקניות שחצו את ה-50. "זה ספורט מושלם לנשים בגילי, שהן לא בכושר מטורף", אומרת קצוביץ' בת ה-45. "אין כאן השתטחויות על הרצפה כמו שקיימות אצל צעירות".

חלקן השתתפו בעבר במסגרות של ספורט קבוצתי או לפחות התעמלו בצורה מסודרת, בעוד שלחלקן זו הפעם הראשונה שהן מעלות את הדופק מאז הצבא. מיכל סיוון, מנחת קבוצות במרכז רבין: "אני אולי נראית ספורטאית, אבל אני דוגמה למי שלא עשתה שום פעילות ספורטיבית עד לכדורשת, ככה שאל תסתכלי עליי כשאני עושה חימום". "תסתכלי עליה כשהיא צריכה לתפוס כדור", אומרת צימרמן. "חשבתי שאנחנו מפרגנות היום זו לזו", מעירה לה סיוון בחיוך.

- היית מאלה שמתנשפות אחרי עלייה במדרגות?

"לעלות במדרגות? אף פעם לא ניסיתי את זה". על המגרש נראית סיוון דווקא חזק בעניינים. "הקבוצתיות מדרבנת", אומרת שימרון. "כשהתחלתי, לא הייתי מסוגלת לסיים סיבוב ריצה על המגרש, אבל את רואה שאחרות רצות ולא נעים לך. ובכפיפות בטן לפעמים את רוצה למות, אבל מפסיקה רק לשתיים וממשיכה, כי כולן עושות שלושים. השטן הקטן שאומר לך להפסיק, כמו שקורה במכון כושר, כשאת רק עם עצמך, לא עובד פה".

איילת שחר, יועצת בטיחות במקצועה, המתנשאת לגובה 1.83 מטרים, אותרה כשהתאמנה בקאנטרי. שחר, כיום הקפטנית של בנות-גוריון, אמנם שיחקה בתיכון כדורעף, אבל הגיעה עם שאיפות די צנועות: "בדיוק עברתי לכפר סבא וחיפשתי מסגרת ספורטיבית שתחייב אותי לצאת מהבית ותאפשר לי להכיר אנשים בעיר. חדר כושר הוא פלואידי מדי, קל לך להבריז ממנו, ולכדורעף אין מצב שהייתי חוזרת, בגלל רמת הקושי הגבוהה וההישגיות שהוא מציב. בכדורשת יש בנות עם רעל בעיניים, אבל גם הרבה כאלה שבאות בשביל הכיף".

עד כמה התחרותיות משחקת כאן תפקיד? תלוי בקבוצה: "יש קבוצות שקיבלו החלטה סוציאלית, שכולן משחקות, והן אפילו מוכנות להישאר בליגה נמוכה בשביל זה", מסבירה רונית שיר, מנהלת תקשורת שיווקית בחברת אופנה, שמשחקת בקבוצת צ'יטה המאגדת את יישובי צפון השרון. "וישנן הקבוצות שמעלות את השחקניות הכי טובות שיש".

- עם שם כמו צ'יטה מתאים לכן להימנות עם הסוג השני.

שיר מחייכת: "צ'יטה היא קבוצה מאוד תחרותית. הרבה מאיתנו מתאבדות על הכדור, אפילו שמזמן עברנו את גיל 12. פעם אפילו הגיעה לאחד המשחקים שלנו קבוצת נשים שהקימה חוג וצילמה את המשחק כדי ללמוד מאיתנו. אני לא מכירה עוד ליגה לנשים בגילים האלה, עם כל-כך הרבה קבוצות. לכדורסל ולכדורעף יש אולי דימוי יותר זוהר, אבל אני מוכנה להרים את הכפפה ולשחק מול נשים משם בגילים שלנו. במובן הזה כדורשת הוא מאוד ייחודי".

"כדורשת הפך להרבה יותר מספורט, זו תופעה שמשנה תרבות", מאשר שקד חיימי, מאמן נבחרת ישראל בכדורעף חופים, שהצטרף לנבחרת המאמנים של הכדורשת. "נשים מבוגרות יוצאות במסות גדולות לפעילות ספורטיבית וחברתית. הלוואי על הרבה ספורטאים תחרותיים הפאשן והמוטיבציה שיש להן".

טוב, לא הכול עובר בהרמוניה צרופה. אחרי הכול גם שם התפרקה קבוצה שלא הסתדרה טוב והתפזרה בין הקבוצות האחרות. אבל הנאמנות, לפחות של הגרעין הקשה, ראויה לציון; במיוחד כשרובן בשלב הזה שבו הג'ינגול בין עבודה, ילדים ותחביב תובעני אינו פשוט. יש גרושות שלוקחות בייביסיטר כדי לא להפסיד אימון. אחרות באות למשחקים גם כשהן חולות.

"הרישומים לאירועים שאנחנו מארגנות נסגרים במהירות שיא", אומרת צימרמן. "פעם האתר כמעט קרס. כולן ישבו במשרד וחיכו לרגע שתיפתח ההרשמה. איגודים אחרים ממש קינאו בנו, כשראו את מאות הבנות שהבאנו לטורניר אילת, שאירח את הענפים הלא אולימפיים".

המשפחות, מעידות כולן, מפרגנות. הילדים מגיעים לעודד במשחקים חשובים, ובני הזוג שומרים על הילדים בשגרת האימונים, שגובה מהשחקניות שני ערבים מחוץ לבית מדי שבוע. "אצלי במשפחה יודעים שלא מארגנים חופשות משפחתיות בזמן הליגה, ושצריך להסתכל על לוח המשחקים שלי לפני שקובעים משהו", אומרת שיר.

מתברר שהאנרגיות ומצב הרוח הטוב שהן מביאות איתן הביתה אחרי אימון, אליו הגיעו עייפות ומרוטות מעוד יום עבודה, שוות את ההקרבה של בני הזוג שנשארים להתמודד לבד עם האמבטיות ועם ההשכבות של הילדים. וכמו שמסכמת שחר, "אחרי ששיחקת כדורשת, הכול נראה אופטימי יותר. כשאת חוזרת הביתה, ובן הזוג מספר לך שהוא רוצה לקנות אייפון חמש, את פשוט אומרת, סבבה". כולן מהנהנות בהסכמה.

חוקי הכדורשת
 חוקי הכדורשת

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988