האם סין מאבדת שליטה על "כלכלת פרנקנשטיין" שלה?

העולם התרגל לרעיון שהנהגת סין מנווטת ביד אמן את הכלכלה האדירה שלה. המנהיגים אכן תמרנו בצורה מבריקה סביב קרחון המשבר הפיננסי של 2008, ושמרו על שיעורי צמיחה קרובים ל-10%. לכן, כאשר נגיד הבנק המרכזי ז'ו שייאוצ'ואן החל לנקוט יד קשה ביחס לנזילות המופרזת במשק בשבוע שעבר, כמה משקיפים ראו בו פול וולקר סיני (הנגיד האמריקאי שריסן במו ידיו את האינפלציה הדו-ספרתית בשנות ה-80). כעת, כשהמשבר דועך והולך, אומר כביכול ז'ו, הגיע הזמן שסין תרסן את ההלוואות ותמנע בועת אשראי.

אבל אז התערבה המציאות. אחרי שריבית הריפו (על פדיון מק"מים) זינקה לשיא של 13.91%, ז'ו נאלץ לסגת, ולהזרים במהירות הון נוסף כדי להשקיט את השוק. הכאוס חולל טראומה בשוקי הכספים. חלק מהסוחרים התרעמו על האיתותים לכך שז'ו מסיים את תקופת הכסף הקל בסין. אחרים חשו שהוא לא יכול לעשות זאת.

המשך הזעזועים השבוע מדגים עד כמה יכולותיו של הנגיד הסיני מוגבלות. בעשור האחרון כלכלת סין התמכרה לגידול מופרז בכמות האשראי, ובנקים ממשלתיים קיבלו עידוד לממן כמה שיותר גורדי שחקים, כבישים מהירים, נמלי תעופה, סכרים ועיירות רפאים כדי לפמפם את התמ"ג. הנזילות הקלה הזאת, ברובה למפעלים ולחברות ממשלתיים, שמרה על מחירי מניות ואג"ח גבוהים ומשקיעים זרים אופטימיים, והרחיקה את 1.3 מיליארד הסינים מכיכר טייננמן.

ז'ו אינו יכול לסגור כעת את ברז ההון בלי שהבנקים יסבלו ממשיכות כספים. והסכנה היא שאיש אינו יודע באמת עד כמה הבנקים הממשלתיים הענקיים הם בריאים, או מהו היקף בנקאות הצללים החדשה. סטפן גרין מבנק סטנדרד צ'רטרד בהונג קונג כינה את מערכת האשראי בסין "קופסה שחורה גדולה ומפחידה", והוא לא הגזים.

איך יכולים כולנו להאמין שסין צומחת בקצב שנתי של 7.7% כפי שהרשויות טוענות, אם רכיבים מהותיים בטבלאות הנתונים שלה לא מתפרסמים? האנליסט לו טינג מבנק אוף אמריקה בהונג קונג הסתכן בהעלאת חמתה של בייג'ין כאשר הוא טען שעודף הסחר של סין היה עשירית מ-61 מיליארד דולר שהיא דיווחה נכון למחצית מאי. המסתורין של מערכת האשראי הסינית - כמות, איכות והפרזות - מדאיג עוד יותר.

בנקאות הצללים האמריקאית, עם הקרנות החוץ-מאזניות והעסקאות הנסתרות, הייתה אחד הגורמים שהורידו אל הכלכלה העולמית מהפסים ב-2008. תארו לכם מה יהיו הנזקים שיכולה לגרום כלכלת צללים סינית כשהיא תיחשף במלואה.

מנהיגי סין נמנעו מפיצוץ בועה אחת ב-2008 על ידי יצירת בועות חדשות, אבל סין לא יכולה לדחות לנצח את יום הדין. סך האשראי במשק הסיני יגיע אולי ל-200% תמ"ג ברבעון הנוכחי, לעומת 130% ב-2008. הבנקים בסין הקומוניסטית מוסיפים כעת לעצמם נכסים בהיקף של כל המערכת הבנקאית האמריקאית מדי חמש שנים.

נגיד חסר אונים

באופן מסורתי, בייג'ין ראתה בחוסר שקיפות כלי רב עוצמה לפיקוח על הזרמות ההון בין הבנקים והחברות. כעת מתברר שהעדר שקיפות הוא דבר מסוכן. הבנק המרכזי צריך לאשר שהוא ירסן את הנזילות הבין-בנקאית, להסביר איך הוא מתכוון לעשות את זה ולציין מהו היעד. הודעותיו המעורפלות רק מגבירות את המתיחות בשווקים.

בו בזמן, ז'ו חסר אונים: הוא אינו יכול להיות אפקטיבי באמת עד שההנהגה הפוליטית תחליט שהמפלגה הקומוניסטית צריכה לצאת מהבנקאות. סין צריכה להקצות הון בצורה יותר אחראית ולתמחר אותו לפי המציאות הכלכלית, לא התכתיבים של פקידים שנהנים מהסידור הנוכחי. אם הממשלה רוצה באמת לצמצם את תפקיד החברות שלה בכלכלה - והיא צריכה לרצות זאת מפני שרק מגזר פרטי משגשג יגביר את החדשנות והתחרותיות - היא חייבת להפריט את הבנקים.

דחיית ביצוע המשימה הקשה הזו הופכת את כלכלת סין למפלצת בנוסח פרנקנשטיין. זהו יצור ענק ורב עוצמה שנולד מניסויים בלתי שגרתיים, ויוצריו הולכים ומאבדים שליטה עליו.

איש אינו מקנא בנשיא סין, שי ג'ינגפנג, ובראש הממשלה לי קקיאנג. הם חייבים לנהל את ההאטה הכלכלית וליישם רפורמות קריטיות, וכל זה בלי לחולל בהלה בשווקים ולערער את החברה הסינית. הם צריכים ללמוד את התקדים שיצר ראש הממשלה הקודם ז'ו רונגז'י, שמאמציו לחולל מודרניזציה בחברות הממשלתיות בסוף שנות ה-90 הפכו 40 מיליון סינים למובטלים, אך הוסיפו את האיזון הנחוץ מאוד לכלכלה.

כל טיפול בהלם יהיה מכאיב. וכדי להיות אפקטיבי הוא צריך לטפל בבעיה הבסיסית, לא רק בסימפטומים. אם לא כן, כל מאמץ של הנגיד ז'ו לרסן את האשראי רק ישגר גלי הלם לשווקים. הוא צודק בכך שצריך לעצור את פרנקנשטיין הסיני, אבל רק יוצריו יכולים לעשות זאת.