פעל החיים של דן בואטנר, עיתונאי מוביל במגזין "נשיונל ג'יאוגרפיק", הוא פרויקט האזורים הכחולים - מיפוי הקהילות בעלות תוחלת החיים הגבוהה בעולם. באחד המחוזות הצפוניים של האי אוקינאווה שביפן, מצא בואטנר את הנשים המבוגרות בעולם - קהילה שנשותיה מגיעות לשיבה טובה במיוחד, ונפטרות בגיל 87 בממוצע, שבע שנים אחרי נשות ארה"ב. בנוסף לתזונה אופטימלית ופעילות גופנית יומיומית, חלק מההסבר לאריכות הימים טמון בארגון החברתי הייחודי של הנשים הללו. מלבד המשפחה שאליה נולדו, מגיל חמש ועד ליום מותן, כל אחת מהנשים משתייכת לקבוצה של חמש חברות מאותה שכבת גיל הנקראת מואי Moai)). הבנות של כל מואי לא חייבות להיות החברות הכי טובות, אבל הן מחויבות לעזור אחת לשנייה בעת מצוקה, לתמוך ללא תנאים וללוות זו את זו במשעולי החיים.
"בידוד הורג", קובע בואטנר. "נמצא ששנות החיים עם שיעורי התמותה הכי גבוהים הן השנה שבה אתה נולד, והשנה שבה אתה פורש מהעבודה לגמלאות - ומאבד את אחד ממקורות השייכות וההגדרה העצמית הכי משמעותיים שלך".
במחקר תאומים רחב היקף שנערך בדנמרק, נמצא שלמאפיינים גנטיים השפעה של רק כ-10% על תוחלת החיים. השאר נקבע על ידי אורח חיים. אחד מהאלמנטים החזקים שאפיינו את כל האזורים הכחולים הוא תחושת שייכות בלתי מוטלת בספק. "האנשים האלה, בין אם הם חיים בהרים של סרדיניה, באי איקריה שביוון, באוקינאווה, בניקויה שבקוסטה ריקה או בקהילה האדוונטיסטית בלומה לינדה שבקליפורניה, שייכים לקבוצה הנכונה בשבילם. או שהיה להם המזל להיוולד אליה, או שהם הקיפו את עצמם באנשים הנכונים - אנשים שהם מרגישים נוח במחיצתם, שמקיימים חיי קהילה ואורח חיים בריא. בנוסף, בכל הקהילות הללו לא מאדירים את הנעורים, אלא נותנים כבוד אמיתי לקשישים, גורמים להם להרגיש שיש להם מקום אמיתי בקהילה", אומר בואטנר. "הקהילה האדוונטיסטית", הוא מדגים, "היא מקרה מעניין במיוחד. בלבה של קליפורניה הקרייריסטית, העיר שבה כולם משועבדים למכונית הפרטית, למותגי האופנה ולאלוהי הנראות, האדוונטיסטים חיים עשר שנים יותר מהאמריקאי הממוצע. מדובר בכנסייה בעלת גיוון אתני מרשים, שרוב חבריה לא נולדו אליה, אלא בחרו לחבור אליה בבגרותם. הסיבה לכך שחברי הקהילה מאמצים את הרגלי החיים הבריאים הללו היא תחושת
השייכות החזקה.
"דוגמה אחרת, הפוכה, היא מחקרים המראים שלאדם שחבריו הטובים סובלים מעודף משקל, סיכון מוגבר לעלות משמעותית במשקלו, ולפתח הרגלי אכילה פחות בריאים. לדיאטות ותוכניות התעמלות יש השפעה מאוד מוגבלת. האלמנט המשמעותי שיכול להשפיע לטווח ארוך הוא האנשים שבהם אתה מקיף את עצמך".
צופן חברתי
נשות אוקינאווה פיצחו את הצופן לא רק בשל עצם יצירת קבוצות השייכות, אלא גם בגלל גודלן - חמש נשים בכל מואי. באופן עקבי, נמצא שאנשים מעדיפים קבוצות קטנות. הן בחיי החברה והן במקומות העבודה, אם אתה תופס את עצמך כשייך לקבוצה קטנה - אתה מרגיש יותר בנוח. "הקבוצה הקטנה היא היחידה שמאפשרת תחושה של אינטימיות ושייכות, ומאפשרת הנעה של שינויים", מצא הסוציולוג פיטר בלוק, החוקר דפוסי שייכות בארגונים.
"במקומות עבודה, אינטימיות נוצרת בקבוצות של 3-12 אנשים. השיחה האינטימית היא שהופכת תהליך עסקי-מקצועי לאישי עבור חברי הקבוצה. כל ישיבה מרובת משתתפים צריכה להשתמש בחלוקה לתת-קבוצות, כדי ליצור חיבור של האנשים לנושא הישיבה, ולאפשר הנעת תהליכים".
"שייכות זה כמו אוכל. ברגע שיש לנו מספיק, אנחנו מפסיקים לחפש עוד", אומר פרופ' ג'יאוף מקדונלד מהמחלקה לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת טורונטו בראיון טלפוני ל"ליידי גלובס". "באופן טבעי, אנשים ממש אוהבים קבוצות קטנות. לרוב האנשים יש 3-5 קשרים חברתיים קרובים, ואין להם מוטיבציה ליצור קשרים חדשים וחזקים. אבל הצורך בשייכות לובש צורות שונות: יש לנו צורך להשתייך גם לקבוצה גדולה יותר. למשל, עוזרי המחקר שלי שייכים למעבדה הספציפית שבה אני חוקר, אבל גם לכל האוניברסיטה. צריך ליצור הזדמנויות לתקשר בקבוצות קטנות, זו בהחלט הקרקע הכי פורייה לעבודה ולתקשורת בינאישית, אבל צריך גם לתת את ההרגשה שהתוצר של הקבוצה הקטנה יגיע לדרגים הגבוהים יותר בגוף הגדול שאליו אתה שייך".
כשפרופ' מקדונלד עבר ללמד בטורונטו, הוא החל לראשונה בחייו לרכוב על אופניים. "בהתחלה אמרתי לעצמי שזה בגלל הבריאות, שככה אני עושה כושר, שאני נהנה מזה. מהר מאוד הבנתי שאני משקר לעצמי. נכון שלרכוב על אופניים זה בריא, אבל לא הייתי עושה את זה באופן יומיומי אם לא היה לי מניע יותר עמוק. האופניים סימנו לי, וגם לסביבה, שאני שייך לתרבות המקומית, שהיא מאוד שונה מבערים אחרות בקנדה. אלו התאמות שאנשים עושים כל פעם שהם עוברים סביבת מגורים, אפילו אם זה באותה המדינה, רק שלא תמיד הם מודים בפני עצמם שההתאמות האלה נעשות כדי להרגיש שייכים למקום החדש.
"הצורך בשייכות הוא אחד מהמניעים הכי משמעותיים להתנהגות האנושית, ובין האלמנטים המשפיעים ביותר בתהליך קבלת החלטות, אבל עדיין אין בסיס נתונים שמראה את ההשפעות של המניע הזה. עד לאמצע שנות ה-90 אף אחד לא חקר את הנושא".
מה מאפיין את תחושת השייכות?
"אנשים שלא מרגישים עצמם שייכים, או שתחושת השייכות שלהם מאוימת, לרוב יהיו מודעים לזה ויתעסקו בזה. ילדים של מהגרים, למשל, שוב ושוב מוצאים את עצמם נקרעים בין השייכות למשפחה על ערכיה המסוימים, לבין שייכות לחברה שאליה המשפחה היגרה. אנשים שתחושת השייכות החברתית שלהם מעורערת, יתעניינו במיוחד בקשרים חברתיים של אנשים אחרים. אלה האנשים שיבלו את הזמן בהתבוננות על פרופילים של אחרים בפייסבוק - מה האנשים האחרים, שנראים שייכים, עושים נכון? לאן הם הולכים? עם מי הם מבלים? ומהצד השני - מה אני עושה לא נכון? ללמידה מהאחר יש פוטנציאל בריא, אבל גם פוטנציאל לכניסה ל'לופים מנטליים' של חשיבה אובססיבית, שזה מאוד לא בריא. זאת שאלה של כמה בר השגה עבורך מה שאנשים אחרים עושים.
"לדוגמה, אם אתה רווק, ולחבר שלך יש חברה חדשה, אתה תקנא במידה שהיא נראית לך יפהפיה ומוצלחת ברמה שאף פעם לא תוכל להשיג. אבל אם היא נראית לך בחורה חמודה, מהסוג שגם אתה יכול למצוא, זה יוביל לאופטימיות ולתקווה, למחשבה שזה יכול לקרות גם לך. אנשים שמתעסקים בנושא תחושת השייכות, הם אלה שבאופן טבעי תחושת השייכות שלהם מוטלת בספק.
"במשך הרבה שנים, רוב החוקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית היו גברים לבנים, שבהכללה גסה, הרגישו עצמם מאוד שייכים. הם לא היו צריכים לדאוג לנושא השייכות, לא התמודדו עם דחייה חברתית, ולא עלה על דעתם שהחיפוש אחר תחושת שייכות זה משהו שמניע אנשים. רק כשלתחום הפסיכולוגיה החברתית נכנסו חוקרים ממוצאים שונים ומסוגים שונים, המחקר בנושא שייכות נסק".
איך אדם יודע שהוא שייך?
"יש פה שתי שאלות נפרדות. השאלה הראשונה היא איך תדע שאנשים מקבלים אותך. התשובה לשאלה הזאת היא די פשוטה, וטמונה בעיקר בהתנהגויות לא מילוליות של האנשים שסובבים אותך. כמות הזמן שהם רוצים לבלות איתך, מידת תשומת הלב החיובית שהם מעניקים לך, עד כמה הם מזהים את הצרכים שלך ומוכנים להתאים את עצמם אליך, שזה העניין המרכזי במערכות יחסים בכלליות.
"השאלה הקשה יותר היא האם אתה שייך לקבוצה הנכונה עבורך. האם אתה מרגיש שבקבוצה שאתה רואה עצמך שייך אליה, אתה יכול להתנהג בצורה הכי טבעית ואותנטית לך, לא להיות בשליטה ובבקרה מתמדת ולנסות להתנהג בצורה מסוימת, אלא פשוט להיות עצמך. לפי תיאוריית ההגדרה העצמית, מה שאנחנו מחפשים זה תחושת שייכות מחד, ותחושת אוטונומיה מאידך. שייכות מהסוג הנכון היא זאת שגם משמרת את תחושת האוטונומיה שלנו. מערכות היחסים העמוקות והטובות ביותר הן אלו שיתנו לנו תחושת שייכות וגם יעצימו את תחושת העצמי שלנו".
השפעה בריאותית
פעם שייכות לשבט או לקהילה הייתה כורח הישרדותי. מה החשיבות שלה כיום?
"שייכות לא פחות חשובה גם היום. אבולציונית, המוח שלנו, ובכללו המערכות הרגשיות והמנטליות שלנו, התפתח בתנאים שבהם להשתייך לשבט מסוים היה מצב של חיים או מוות. למרות שהסביבה החיצונית שלנו השתנתה, המוח שלנו נשאר כפי שהיה. בגלל זה לשייכות, על נגזרותיה השונות, יש כל כך הרבה השלכות בריאותיות. בהערכה גסה, מבחינת ההשפעה על הגוף, לבידוד חברתי יש השפעה שוות ערך לעישון".
במחקר שנערך במחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת מזרח טנסי, חילקו נבדקים לשלוש קבוצות: לנבדקי קבוצה אחת נאמר שאיש לא בחר בהם לצוות העבודה שלו, לחברי קבוצה שנייה נאמר שהם נבחרו לאחד הצוותים, ולחברי הקבוצה השלישית, קבוצת הביקורת, לא נאמר דבר. רמות ההורמון קורטיזול, המשתחרר בעתות לחץ, היה גבוה משמעותית אצל הנבדקים שקיבלו את המסר כי הם לא שויכו לאף צוות.
בסדרת מחקרים מהשנים האחרונות, שבדקו בריאות כללית של קשישים, נמצא שמי שדיווחו על רמות גבוהות של אינטראקציות חברתיות שליליות ותחושת שייכות נמוכה, הפגינו בריאות כללית ירודה, פנו יותר לשירותי הבריאות עקב מיחושים שונים, ותפקדו בצורה מוגבלת יותר. במחקר נוסף שנערך על תלמידי קולג', אצל סטודנטים שדיווחו על רמות גבוהות של בדידות ותחושת אי-שייכות נמצאה גמישות מופחתת של כלי הדם, מצב היכול לנבא התפתחות לחץ דם גבוה.
האם למידת הרגישות לאיומים על תחושת השייכות יש רכיב גנטי מולד? בסדרת מחקרים הנערכת במחלקה לפסיכיאטריה במרכז קוזינס שבלוס אנג'לס, מתחילות להצטבר עדויות בכיוון זה. הזרקור מופנה לסמן גנטי - רצף קצר של ד.נ.א בשם Maoa-L, שהופעתו מקושרת לאגרסיביות מוגברת. בניסוי שבדק פעילות מוחית כתגובה לניפוי ממשחק כדור וירטואלי בין שתי קבוצות, אצל הנבדקים שהפגינו קושי מוגבר בעת ההפסד, נמצא הגן המדובר. אצל כולם הופגנה פעילות מוחית מוגברת באזור הסינגולט קורטקס הקדמי העליון - האחראי בין השאר על ויסות של תגובות רגשיות - כתגובה להוצאה מהמשחק.
מדד להצלחה
לפי נתוני הקרן הלאומית למדע בארה"ב, 94% ממדעני המחשב במדינה הינם לבנים או אסיאתים. 2% הם לטינים, והאפרו-אמריקאים מהווים 4%. ניסוי שערכו פרופ' גרגורי וולטון מאוניברסיטת ייל ופרופ' ג'ורי כהן מאוניברסיטת קולורדו, באחד המוסדות האקדמיים היוקרתיים בארה"ב, העלה כי הסטודנטים האפרו-אמריקאים תופסים את סיכויי ההצלחה שלהם בעתיד בצורה נמוכה בהרבה מהאחרים, ולא בגלל שהם תופסים את עצמם כפחות מוכשרים, אלא כי הם חשים פחות שייכים.
מה אפשר לעשות כדי להשפיע על תחושת השייכות? בניסוי המשך, נערכה התערבות ממוקדת כדי לנסות ולשנות את תפיסת השייכות של הסטודנטים בני המיעוטים. הם עברו סדנה שהבהירה להם כי הקשיים האקדמיים שהם חווים אינם קשורים למוצאם האתני, ונאמר להם בבירור שמה שהם מרגישים נורמלי לגמרי ומשותף לכל הסטודנטים הסובבים אותם. בשבוע שלאחר הסדנה התבקשו הסטודנטים למלא שאלון יומי הבודק עד כמה הם חשו עצמם שונים מהכלל, וכמה "סיכונים אקדמיים" הם לקחו באותו היום. האם הרימו את היד כדי להשתתף בהרצאה? האם שלחו מייל עם שאלה לאחד המרצים או המתרגלים? החוקרים מודים שהופתעו מהאפקט שיצרה הסדנה. הסטודנטים שהשתתפו בה האמינו הרבה יותר בסיכויים שלהם להצליח בתחום לעומת הסטודנטים האפרו-אמריקאים שלא השתתפו בה. תחושת השייכות שלהם לפקולטה עלתה. הם נרשמו לקורסים הנחשבים קשים יותר והשקיעו בלימודים מדי יום כשעה ו-20 דקות יותר מהסטודנטים בקבוצת הביקורת.
בשלב ב' של הניסוי החוקרים העבירו את הסדנה גם לסטודנטים נוספים. בבדיקת גיליונות הציונים בתום הסמסטר, נצפו הבדלים משמעותיים בציונים בקרב בני המיעוטים בלבד. על הסטודנטים הלבנים והאסיאתים הסדנה לא השפיעה כהוא זה, משום שהספקות שלהם לגבי מידת ההצלחה העתידית לא הושתתו על תחושת התלישות וחוסר השייכות, אלא על מאפיינים אישיותיים אחרים, שאליהם תכני הסדנה לא התייחסו בשום צורה.
מוטיבציה גבוהה
סטריאוטיפית, סטודנטים למתמטיקה נחשבים לאנשים רציונליים במיוחד, לא מאוד חברותיים, ודי אינדיבידואליסטים. דווקא בגלל זה, התוצאות של מחקר שייכות נוסף שערכו וולטון וכהן יכולות להיתפס כמעט משעשעות, ובוודאי שוברות סטיגמות. בניסוי שנערך בפקולטה למתמטיקה של אחת מאוניברסיטאות העילית בארה"ב, נאמר לחלק מהסטודנטים שיש להם תאריך יום הולדת זהה לזה של מתמטיקאי מוכר, בוגר הפקולטה, שהישגיו מעוררי הערצה. בניגוד לקבוצת הביקורת, הסטודנטים הללו דיווחו על תחושת שייכות גבוהה יותר לפקולטה, השקיעו יותר זמן בלימודים והפגינו יותר מוטיבציה בפתרון פאזל מתמטי שהוצג בפניהם.
בניסוי אחר, כאשר הודגש בפני קבוצת סטודנטים למתמטיקה שהפקולטה מעודדת יצירת קשרים חברתיים ולימודים משותפים, סטודנטים אלו הפגינו יותר מוטיבציה בפתרון פאזל מתמטי מקבוצת הביקורת, שחבריה לא קיבלו מסר זה. "אפילו רמזים עדינים ביותר על סיכוי לתחושת שייכות וקבלה עתידית, מספיקים כדי להגביר התמדה ולהעצים מוטיבציה להישגים אקדמיים", פוסקים החוקרים.
מנוע לצמיחה
מה קורה לאלה שאינם שייכים? לילדים שמסתובבים לבד בהפסקות, לעובדים שאף אחד לא רוצה לצרף לצוות?
"הם סובלים, וטוב שכך", עונה פרופ' מקדונלד. "סבל זה סימן לכך שמה שקורה לנו עכשיו הוא לא טוב, וצריך לעשות איתו משהו. דחייה חברתית היא אחת מדרכי הענישה היותר חזקות, שמנערת אנשים ומסמנת להם שמה שהם עושים לא תואם את הנורמות החברתיות.
"יש אנשים שמסתגלים: ילדים שנדחים על ידי בני כיתתם, אבל מצליחים למצוא מעגלים חברתיים חדשים, אנשים שמאבדים חברים קרובים עקב גירושים, לדוגמה, ויוצרים קשרים אמיצים חדשים. במקום העבודה, למשל, יש סבירות גבוהה לכך שאנשים דחויים יהיו ידידותיים יותר כלפי עובדים חדשים ויחפשו את קרבתם. עובדים אחרים, לעומת זאת, יהפכו לנקמנים ומרירים, לא רק כלפי האדם שגרם להם להרגיש לא שייכים, אלא כלפי כל חברי הקבוצה שהאדם שדחה אותם משויך אליה. זה אחד המקומות שבהם הבדלים בינאישיים באים לידי ביטוי באופן מובהק.
"יש אנשים שתחושות אי שייכות ודחייה חברתית, בעיקר אם הן כרוניות, יכולות להוביל אותם לנסיגה, להרחקה ממקור הכאב, תהליך שיכול להיגמר בבידוד חברתי של ממש. חוסר שייכות הופכת אותנו לפגיעים. פגיעות יכולה להיות פתח לשינויים חיוביים ומרחיקי לכת בחיים, אבל היא יכולה גם לגרום לך להרים את כל ההגנות ולהסתגר בתוך עצמך".
מי האנשים שינסו להסתגל ומי האנשים שיפתחו התנהגויות אנטי-סוציאליות?
"זאת שאלה ענקית. מנקודת המבט של פסיכולוגיה חברתית, האנשים שיגיבו בצורה אדפטיבית לדחייה ולתחושת חוסר שייכות הם אלה שיש להם גישה בטוחה לתמיכה בינאישית חזקה כלשהי. אנשים שגדלו בהרגשה שהקרובים אליהם מקבלים אותם ללא תנאים, כאלה שחוו בעבר שייכות מיטיבה, יוכלו להגיב בצורה יותר מסתגלת".
כתבות
ני"ע
