ספרים

הוצאת בבל,357 עמ'

הסופר * יליד פריז, 1957. תסריטאי, במאי ומהסופרים הבולטים ביותר בצרפת כיום. לצורך התחקיר התגורר בביתו של לימונוב שלושה שבועות.

הספר * אדוארד לימונוב היה חייט מיומן באוקראינה, אליל של האנדרגראונד הסובייטי, משרת בביתו של מיליארדר במנהטן, חייל בבלקנים, ולבסוף, מנהיג כריזמטי זקן של מפלגת צעירים נואשים. הוא אולי היחיד שיודע מקרוב שבמחנה העבודה אנגלס ובמלון שעיצב פיליפ סטארק בניו יורק יש אותם כיורים. בכל פעם הוא משתייך לקבוצה אחרת, אבל בפנים, בלב, הוא שייך תמיד לאותה קבוצה: אנשי תרבות שמורדים במשטר.

לימונוב בז לאלה שהולכים בתלם (כמו אביו ואמו), מפגין סוג של סנוביזם, וזו גם הסיבה שהוא לא אנטישמי: הוא לא רוצה להיחשב שייך לרוסים או לאוקראינים. קארר צעיר ממנו בעשר שנים, ואולי זה מה שתרם לעובדה שמדובר בספר הערצה. הדרך היחידה שלו למתן את ההאדרה שהוא מספק ללימונוב, היא להכניס את עצמו לתוך ההתרחשויות. השיטה קצת עקומה, אבל העלילה סוחפת, ולו משום שהיא מבוססת על סיפור אמיתי.

שורה לזכור * "כל הגברים בעלי הערך ברוסיה שותים כמו חבית בלי תחתית" (עמ' 85).

שורה תחתונה * תמיד כיף יותר במחתרת.

שקרים, לנה דיוואני

הוצאת ידיעות ספרים, 367 עמ'

הסופרת * נולדה ב-1955 ביוון. פרופסור להיסטוריה של מדיניות חוץ באוניברסיטת אתונה, וחברה בוועדה הלאומית היוונית לזכויות האדם.

הספר * בכל ספר כמעט יש מן הביוגרפיה של הסופר, מתכונות האופי שלו, מהאנשים הסובבים אותו. דווקא הטענה ש"כל קשר בין הדמויות למציאות מקרי בלבד" מחשידה את הסופר עוד יותר. לנה דיוואני החליטה לא להתעסק עם המשחק המתעתע הזה, ולצד עשרה סיפורים (המכונים "שקרים") כתבה עשר אמיתות. בתום כל סיפור הקורא מוזמן להפוך את הספר, פיזית, ולגלות איך נוצרו הדמויות, על כמה אנשים הן מבוססות, ולגלות שהמציאות אולי פחות מלהיבה מהשקרים, אבל גם בה יש לא מעט עלילות. מה שכמובן מעלה את השאלה, למה לא לכתוב את האמת וזהו.

הדמויות של דיוואני, המומצאות והאמיתיות כאחד, מתאפיינות בצורך חזק להשתייך לקבוצת ה"נורמלים" - מבחינה זוגית, תעסוקתית וחברתית. לעתים הצורך הזה אבסורדי, או מכמיר לב, כמו בסיפור על הבחורה שנכנסת לחנות שמלות כלה למרות שאין שום חתונה באופק. הסיפורים הופכים לרומן שרשרת, כלומר שייכים זה לזה, ואז נוצרת חוויה חדשה.

שורה לזכור * "אם להשתמש בביטוי אמבלמטי של סילביה פלאת, לא שמים מברשת שיניים בשיר" (עמ' 63).

שורה תחתונה * מדבר שקר תרחק, לספר "שקרים" תתקרב.

כיצד תרכשו ידידים והשפעה בעידן הדיגיטלי, דייל קרנגי עם ברנט קול, הוצאת ש. זק, 220 עמ'

הסופר * אמריקאי, חי בין השנים 1888-1955. מפתח שיטת קרנגי למודעות עצמית ודיבור לפני קהל.

הספר * מהו המסלול המהיר ביותר לצמיחה? לספר יש תשובה ברורה: לשתף אנשים אחרים בתהליך, בין אם הוא אישי ובין אם הוא עסקי. מזמן חלפו הימים שבהם החברות קבעו מהם צורכי הלקוחות. היום לצרכנים יש משקל מהותי בהחלטות שקשורות לעיצוב, ייצור ושיווק. הריחוק בוטל, השייכות גדלה. אנשים רוצים לדעת שהם חשובים, והדרך היחידה לעשות זאת היא לקשור את הסיפור האישי שלהם לסיפור גדול מהחיים. "אנשים ועסקים התופסים את העיקרון הזה כיאות יהיו בלתי מנוצחים" (עמ' 152).

דייל קרנגי כתב את הספר המקורי לפני עשרות שנים, וברנט קול ערך לו התאמות לימי הפייסבוק והאינסטגרם. למשל, הוא לקח את הכלל ש"התחרות בריאה אך שיתוף הפעולה חיוני", והוסיף שלכן עדיף לוותר על תקיפה ברשתות חברתיות. כלומר, במקום לחשוף עוולות ולהתנגד לאנשים, הוא טוען שעדיף להמליץ ולעודד. נדמה ששר האוצר היה מאמץ את הדעה הזו בשמחה, הישראלים קצת פחות.

שורה לזכור * "על אף שאנחנו מנהלים תקשורת עם מספר גדל והולך של בני אדם, אנו נוטים יותר להתבודד ולהסתגר בתוך הקונכייה שלנו" (עמ' 49).

שורה תחתונה * כולם רוצים להיות במקום שבו מקשיבים להם.

כינוס נכסים. "הנכס" של רותו מודן (הוצאת עם עובד) הוא ספר קומיקס בלי גיבור-על. יותר מזה, הוא עוסק בנסיעה לפולין, מדינה שמעולם לא נחשבה ליעד תיירותי נחשק, ויש בו סבתא נרגנת בליווי נכדה רווקה בשנות ה-30 לחייה. אבל למרות שמדובר באוסף מרכיבים לא סקסיים - מי שאוהב את הז'אנר המאויר ייהנה מהספר.

במרכז העלילה נמצאות רגינה ומיקה שנוסעות, לכאורה, למצוא נכס ישן של המשפחה בוורשה, ולתבוע עליו בעלות - חייהן אמנם בישראל, אך נשארה איזו שייכות לפולין. למעשה, המניע להתרחשות הוא הבן של רגינה, שהוא גם האבא של מיקה, אשר נפטר חודשיים קודם לכן. מי שעוזר להן לצלוח את הנסיעה הוא טומאש, מדריך התיירים היהודים השרמנטי. מי שמפריע הוא הישראלי הנלעג: שורשים ושייכות לא מעניינים אותו, רק כסף. אלא מה.