מזדקנים בגיל 20

למה שחיינים מגיעים לשיא בגיל מוקדם כל-כך? ולמה הפרישה שלהם בגיל 20 וקצת היא בלתי נמנעת?

ראיין לוכטה מארה"ב נכנס למשחקי לונדון 2012 כאיש עם אספירציות רציניות: הוא ניסה להתעלות, במשחקים האולימפיים, על גדול הספורטאים האולימפיים בכל הזמנים, מייקל פלפס. הניסיון של לוכטה לא צלח - הוא זכה בחמש מדליות לעומת שש של פלפס - אבל בניגוד לפלפס, שפרש מיד אחרי המשחקים בגיל 27, לוכטה בן ה-29 יצא מלונדון עם אספירציות לא פחות ובמובנים מסוימים אפילו יותר רציניות: הוא מתכוון לשחות גם במשחקי ריו דה ז'נרו 2016, בלו"ז הרגיל שלו, שכולל בין שישה לשמונה משחים.

להרכיב לו"ז אולימפי כזה בשחייה בגיל 32 זה אקט שאפשר לכנות אותו מהפכני. כדי להבין את ניסיון ההפיכה של לוכטה, שיצא לדרך ביום שבת באליפות העולם בברצלונה (שם הוא שוחה בשישה משחים), צריך להסתכל על רבקה אדלינגטון. אדלינגטון הבריטית, שזכתה בדאבל נהדר ב-400 ו-800 מטר חופשי במשחקי בייג'ין 2008, פרשה בפברואר השנה, 12 ימים לפני יום ההולדת ה-24 שלה. "הרגשתי זקנה בגיל 23", היא אמרה על גמר ה-800 מטר במשחקי לונדון, שבו היא סיימה שלישית וראתה את קייטי לדקי בת ה-15 מארה"ב זוכה בזהב. "שחייה נשית למרחקים ארוכים נעשית הרבה, הרבה יותר צעירה. השחייה הנשית באופן כללי נעשית יותר צעירה בהרבה משחים שונים - 100 גב, 400 מעורב אישי - כל המנצחות בלונדון היו בנות 15 ו-16. אני בוודאי לא יכולה להתחרות בזה. שמתי לב לאורך השנים שאני לא יכולה לעבוד באותה רמה שהייתי מסוגלת בעבר ושאני צריכה הרבה יותר מנוחה והתאוששות. זה פשוט הזמן ללכת". הדוגמה הכי רלוונטית היא זאת משבת: רותה מיילוטיטה, הליטאית בת ה-16, שברה את שיא העולם ב-100 חזה (1:04.35 ד'), בדרך לזכייה במדליית הזהב באליפות העולם בברצלונה.

המדע מסכים עם אדלינגטון. מחקרים שונים גילו שגם קצב וגם שיעור הדעיכה הגופנית יותר גדולים בקרב נשים בשחייה. אבל גם גברים דועכים בשחייה, ומהר. ג'ופרי ברטלו וסטפן לן, שני חוקרים מ-IRMES, מכון צרפתי לרפואה ביולוגית ואפידמיולוגיה (חקר מחלות), בדקו את ההופעות של 2,000 ספורטאים, 1,150 מהם שחיינים ואתלטים, ב-25 מקצועות אולימפיים שונים מאז 1980. המחקר שלהם גילה שבשחייה הגוף מגיע לשיא הפיזי שלו בגיל 21, לעומת 26 באתלטיקה (כמובן יש הבדלים בין הדיסציפלינות השונות; באתלטיקה למשל, רצים למרחקים ארוכים מגיעים לשיא הפיזי בגיל 31).

***

ההבדלים בין אתלטיקה לשחייה הם קודם כל ההבדלים בין היסודות: מים הם פי 773 יותר דחוסים ופי 55 יותר צמיגיים מאוויר, כך שאי אפשר להשוות את ההתנגדות לגוף ואת כמות האנרגיה שהיא מצריכה. במילים אחרות, אמר טרי לאולין, מאמן שחייה שכתב ספר בשם Triathlon Swimming Made Easy, "ריצה היא פעילות טבעית, בעוד ששחייה היא מאבק טבעי". במאבק ששחייה מחייבת, הפרמטרים הבאים - זמן תגובה, מהירות תנועה של הגפיים, כוח מתפרץ וכוח דינמי - חשובים בכל סוגי התחרויות, כולל מרחקים בינוניים וארוכים. באתלטיקה, לפי מחקר שריצ'רד שוץ וכריסטין קורנאו מאוניברסיטת פיטסבורג פרסמו תחת השם "הופעות שיא וגיל בקרב סופר-אתלטים", הפרמטרים האלה רלוונטיים רק בספרינטים. לכן ספרינטרים מגיעים לשיא הפיזי בגיל 22, שזה יותר קרוב לשחייה.

הגיל האופטימלי לספורטאים
 הגיל האופטימלי לספורטאים

אחרי שעוברים את השיא הפיזי מן הסתם כמעט בלתי אפשרי להשתפר בספורט כמו שחייה. ושחיינים שמתחילים לראות שהם לא משתפרים, אמר צ'אק וורנר, לשעבר מאמן נבחרת הנשים בשחייה של אונברסיטת ראטגרס, "מתחילים לשאול אם העבודה שהם עושים עובדת". בהרבה מקרים, בשלב הראשון המסקנה שלהם היא שצריך לעבוד יותר קשה, מה שמוביל לאימון יתר (Overtraining).

אימון יתר היא מחלה שנחקרת יותר ויותר בשנים האחרונות, ודומה בהרבה מובנים, פיזיולוגיים ופסיכולוגיים, לתסמונת תשישות כרונית ולדיכאון קליני. הסימפטומים של אימון יתר הם: שינויים תכופים במצב רוח, אפאתיות, אינסומניה ותשישות, ירידה בתיאבון שמובילה לירידה במשקל, ורמה נמוכה של פריטין - פרוטאין שאוגר ברזל בגוף. לפי הערכות, עד 60% מהספורטאים התחרותיים סובלים באיזשהו שלב מאימון יתר, ושחייה היא הספורט המוביל בקטגוריה הזאת.

וויטני מאיירס מארה"ב בוודאי נופלת בקטגוריה הזאת. בשנת 2006, בגיל 22, מאיירס הייתה אחת השחייניות הטובות במכללות (זכתה בזהב באליפות המכללות ב-200 ו-400 מעורב אישי), והסתמנה כאחת הכוכבות הבאות של השחייה הנשית עם מדליית זהב ב-200 מעורב אישי במשחקים הפאסיפיים. ב-2007, בשלבי ההכנה האחרונים לקראת אליפות העולם במלבורן, היא התחילה לזייף באימונים. באליפות העולם היא הגיעה לגמר רק במשחה אחד. "אני זוכרת את עצמי", אמרה מאיירס, "עומדת מאחורי האדנים בבריכה וחושבת, 'אני לא רוצה להיות פה. הרגשתי נורא, מנטלית ופיזית". היא מעולם לא חזרה להתחרות ברמות הגבוהות.

ברמות הבאמת גבוהות אפשר למצוא את הסיפור של איאן תורפ, האוסטרלי האגדי שפרש ב-2006 בגיל 24, ובהמשך הודה שהוא סבל מדיכאון קליני. אבל לא חייבים להגיע לדיכאון קליני או לאימון יתר כדי להגיע למסקנה ששחייה, בעיקר בגלל משטר האימונים הטוטאלי שהיא דורשת, זה לא ספורט להתבגר בו. פרופסור אלפונסו סאלגוארו מבית הספר לפעילות גופנית ומדעי הספורט באוניברסיטת לאון בספרד, חקר 62 שחיינים צעירים שפרשו מוקדם. הסיבה העיקרית לפרישה אצל רובם הייתה רצון "לעשות דברים אחרים".

השילוב בין הטוטאליות המנטלית והמכשולים הפיזיים בשחייה תחרותית די כופה גיל פרישה צעיר, על פי רוב כמובן. מי שנשארים הם רק המשוגעים לדבר. וראיין לוכטה, איש שאוהב לגלוש במים שורצי כרישים בזמנו הפנוי, בוודאי נופל תחת הקטגוריה הזאת.