מהפכה זה כמו תינוק

המאבק הדתי-חילוני במצרים נולד עם "האחים" ולא קרוב לסיום

מי זוכר שעד לפני כחודש חגגו אלפי מצרים בכיכר תחריר בתופים, במחולות ובקרני-לייזר ירוקות ומרהיבות. מי זוכר את מסוקי חיל האוויר המצרי, שביצעו יעף ברכה בשמי הכיכר וזכו לתשואות. מעטים העריכו אז שהאחים המוסלמים יוותרו בקלות, אבל מעטים גם שיערו שתגובתם על סילוקם מכל עמדת שלטון תהיה מהירה וחריפה. כל-כך חריפה, עד שתגבה בתוך ארבעה ימים את חייהם של יותר מ-700 מצרים - אזרחים, שוטרים וחמושים.

מיליציה חדשה נולדה ברחובות קהיר-אלכסנדריה-אל-מיניא-אל-פיום וערים נוספות. שם רשמי עדיין אין לה וגם לא תוכנית מאורגנת, אבל קבלות כבר יש.

אנשיה מעלים באש כנסיות, צולפים בשוטרים ומסתערים על תחנות משטרה. זו מציאות חדשה. אפשר להגיד על הממסד הביטחוני בקהיר, כי קברניטיו פעלו בבוטות כשהדיחו את הנשיא מוחמד מורסי וגזלו מהאחים המוסלמים את ההישג שלו נכספו מיום הקמתם, לקבל נתח בעוגת השלטון.

איום חמור מכדי שיטופל בכפפות-משי

אבל קשה לומר על הגנרלים שהם צמאי-דם ותאבי שלטון. לכן, את תגובת האש החזקה והבלתי מתפשרת שלהם נגד חמושי הרחוב אפשר להסביר בדרך אחת: האיום שטומנים חמושים אלה לסדר הציבורי הוא חמור ומסוכן מכדי שיטופל בכפפות-משי.

ההתנגשות של הימים האחרונים הייתה צפויה. טיבן של מהפכות עממיות, שאחריהן מגיע גל שני ושלישי, לעתים אף חריף מקודמו. לידתו של סדר חדש היא כלידת תינוק: ראשיתה ברצון טוב, והיא כרוכה בייסורים. המהפכה המצרית לא הסתיימה בהדחתו של חוסני מובארק. שם היא החלה. עד שיתגבש אותו סדר חדש יחלפו עוד שנים ארוכות, אולי עשור או שניים.

מאבקי דמים בין דתיים לחילוניים במצרים אינם מחזה חדש. הם אחד מאבני הבניין של הפוליטיקה המצרית מראשית הופעתם של האחים המוסלמים ב-1928. שיאים רבים מנה העימות המתמשך, חלקם לא פחות חריפים מזה שמתחולל היום. הם, או יוצאי חלציהם, רצחו ראש ממשלה (את מחמוד נוכראשי ב-1948), ניסו להתנקש בחיי נשיא (גמאל עבד אל-נאצר ב-1954), ורצחו את יורשו (אנואר סאדאת ב-1981); מייסדם, חסן אל-בנא, שילם בחייו ונורה למוות מאש סוכני המשטר ב-1949.

גם חמאס טומנת ידה בתבשיל?

הם נרדפו בידי המדינה, אבל בעקשנות רבה התנחלו בלבבות. אחרי שהוצאו אל מחוץ לחוק בעקבות רצח סאדאת, התמודדו בבחירות לפרלמנט כמועמדים עצמאים. לאחר שרשמו ניצחון גורף בבחירות לפני שנתיים, פיזר הצבא את הפרלמנט. כשהגיעו סוף-סוף אל הנשיאות, הודרו משם בגסות בתום שנה. מנהיגיהם ידעו לתקוע יתד בקרב שכבות נרחבות בציבור, אבל לא השכילו להביא את עצמם לעמדות שלטון, בין אם בטוב או ברע. במצרים מתבדחים כבר שנים, כי האחים המוסלמים לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. על נשיאי מצרים אומרים, שבעיותיה של המדינה גדולות עליהם. מאז נאצר, אין ולו אחד מהם שסיים את הקריירה בכבוד.

ההיסטוריה חוזרת, כבר אמר מישהו? עם הקמתם, יסדו האחים המוסלמים זרוע צבאית פעילה ומסוכנת. מאז, ובחלוף השנים, הם "התאזרחו".

הפכו לתנועה חברתית, ואת האגף הצבאי שלהם תפסו פלגים אחרים, כמו אל-גמאעה אל-איסלאמייה, שאנשיה רצחו את סאדאת. כעת שב המצב לסורו. האחים נלחמים במשטר כמו בימים ההם. בצמרת הצבא המצרי חושדים שגם חמאס טומנת ידה בתבשיל, באמצעות הזרוע הצבאית שלה. התנועה הפלסטינית היא בתה הרעיונית של האחים המוסלמים, והיא ניזונה מאותו מקור כספי - ממשלת קטאר.

ידידי מוניר מחמוד, מדריך טיולים ודובר עברית משובחת, העלה בימים האחרונים שאלת תם. "תארו לכם, אתם הישראלים, שבכיכר רבין הייתה מתנחלת במשך חודש וחצי קבוצה קיצונית ומנהלת את החיים באזור כאילו היה שלה. אנשיה היו תולים דגלים של אל-קאעידה, משמיעים הצהרות קיצוניות נגד הממשלה ואוגרים נשק. מה הייתם עושים?".

לפני 19 שנה יצאה משטרת ישראל למבצע כוחני לפירוק קבוצה בהנהגת עוזי משולם, שהתבצרה בווילה ביהוד - ודרשה לחשוף את האמת מאחורי היעלמות ילדי תימן - ולא היוותה סכנה ממשית לסביבה. שריוניות, מסוק וצלפים נשלחו לשבור לו ולאנשיו את השיניים. המבצע זכה לתמיכה ציבורית גורפת, על אף שיהודים הרגו יהודי. שלומי אסולין, מחסידי משולם, נורה למוות אחרי שירה לעבר המסוק המשטרתי.

כל יום דמים מסבך את המצב

מי שתוהה היכן השיגו חמושי האחים כה הרבה נשק, שיילך לניקולא סרקוזי, שטרח רבות בעת שכיהן כנשיא צרפת לסילוקו של מועמר קדאפי מהשלטון בלוב. סרקוזי, בפרץ בלתי מוסבר של תכיפות, שכנע את ידידיו במועצת הביטחון של האו"ם להכריז מלחמה על דוגמן המסלול מטריפולי. ש

נתיים אחרי, לוב היא מדינה מפורקת, ומחסני הנשק שלה פרוצים. סוחרי נשק זריזים מיהרו לקפוץ על המציאה. כך זרם הנשק הלובי למצרים, למורדים בסוריה ולרצועת עזה. כל מצרי יכול לרכוש היום רובה אוטומטי, רימון-יד ואקדח. זו רק שאלה של מחיר.

האינטרס העליון של המשטר המצרי הוא להשיג רגיעה בהקדם. כל יום דמים שחולף מסבך עבורם את המצב. אמנם מי שגרר את הקצינים למחול-המוות הם האגפים הקיצוניים באחים המוסלמים, וכנראה גם גורמים הנמנים עם הזרם הסלפי. אבל לאירועים דרמטיים מסוגם של אלה יש דינמיקה משלהם, שמתפתחת מתוך היומיום.

רובו המכריע של הציבור תמך בקצינים כאשר הדיחו את מורסי. אבל היד הקשה שהם מפעילים עלולה להקים עליהם יריבים ומתנגדים מתוך אלה שרק אתמול תמכו בהם ומאלה שישבו על הגדר.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גל"ץ

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988