הדילמה של פנינת השרון: שני ראשים - ורק רעננה אחת

רעננה מציגה את אחד המירוצים היותר מעניינים לראשות העיר, זאת בזכות זאב בילסקי, שהיה ראש העירייה המיתולוגי למשך 17 שנה, עד שפרש לרעות בשדות לאומיים יותר, כיו"ר הסוכנות וכח"כ בקדימה, ועכשיו חוזר הביתה כסוג של מושיע. מולו מתמודד נחום חופרי, ראש העירייה בשמונה השנים האחרונות. אפשר לומר שהרוחות סוערות, אבל בסגנון רענני - שזה אומר רגועות למדי.

נעים ברעננה. העיר נקייה, שלא לומר מצוחצחת, והחינוך שיגעון. ובכל זאת, לא הכול ורוד בפנינת השרון. התושבים, ככל הנראה, התרגלו לעוד יותר טוב מהטוב שיש להם היום. לתל אביבי שמגיע לרעננה ומוכן לאכול מהמדרכה, לא ברור למה יש כאלה שאומרים שרעננה מלוכלכת. מסתבר שהכול יחסי.

מלבד זאת, מצב הנזילות של העירייה לא טוב. חברת מעלות הורידה לאחרונה את דירוג העירייה מ"ניטרלי" ל"שלילי" ושינתה את הדירוג של העירייה מ-AAA ל- AA. זה קורה בגלל רמת המינוף הגבוהה של העירייה, שמגיעה לכמעט 47% מהתקציב. גם החברה הכלכלית של רעננה בגירעון של 12 מיליון שקלים, ומתנגדי ראש העיר אף טוענים שהגירעון הכולל של העירייה גדול פי כמה, ומספרים על ניהול לא מספק.

מלבד זאת, נדמה שרבים מהתושבים נוטים להתרפק על הימים המתוקים של בילסקי. אז, כשהיית אומר שאתה מרעננה, היו עונים לך במין: "אה, רעננה...". אבל בשנים האחרונות, אבוי, סובלת העיר מהגירה שלילית, קטנה אמנם (בשנים -2011 2012 עזבו את העיר 1,214 תושבים), ובכל זאת.

חיים ברוידא, שהיה חבר מועצת עיריית רעננה מ-2003, ממש לא מתרשם. הוא הספיק להתמודד גם מול חופרי וגם מול בילסקי. היום הוא מספר 2 של חופרי. הוא מספר שכבר ב-2003 גילה את מצבה הכלכלי הקשה של העירייה וביקש דיון דחוף, שלא התקיים. כמו כן, ברוידא - בעבר עיתונאי ב"ידיעות אחרונות" - גילה באותה השנה שבילסקי מתעתד לעזוב את העיר לטובת הסוכנות. הוא פנה אל ראש העיר וביקש הבהרות. בילסקי שלח איגרת לכל תושבי רעננה - זקני העיר זוכרים את זה עד היום בטינה - שבה התחייב שלא יפרוש. שנה אחר כך פרש. ברוידא התמודד אחר כך מול חופרי, והפסיד.

"בילסקי השאיר עירייה במצב בכי רע", אומר ברוידא, שאין לו הרבה מילים טובות לומר על בילסקי. "בתקופתו התמכרנו להלוואות. הוא קיבל מלא עתודות קרקע מקודמו ולא עשו דבר בשביל העתיד. בשום מקום לא רצו אותו. מהסוכנות הדיחו אותו, בקדימה זגזג מלבני למופז ובחזרה, ועכשיו הוא רוצה לקחת את מקומו של חופרי".

ברוידא גם מספר שבילסקי פנה אליו ורצה לצרף אותו לרשימה. "אני יודע שאין רגשות בפוליטיקה", אומר, "אבל קצת הגינות חייבת להיות, לא?".

הקרב נערך אמנם בין שני מועמדים, אבל יש גם מועמד שלישי - איתן גליק - ששלטים רבים עם פרצופו מעטרים את העיר. גליק, עורך דין חתיך למדי, מקבל אותנו במשרדו. לא נעים להיכנס לבן אדם למשרד ולהגיד לו שאין לו סיכוי, אבל זה מה שאני עושה. "כן", אומר גליק, "אני מתמודד מול ראש עיר מכהן ומול ראש עיר אליל שעושה קאמבק - קשה".

הסקרים לא סופרים אותך, אני אומר לו. "הסקר האמיתי זה הבחירות", עונה גליק, ומוכר את עצמו בעוז: "יש פה תחרות בין מועמד אחד, איתן גליק, שמייצג את העתיד, לבין שני מועמדים שמייצגים את העבר. כי בסופו של יום - מי שלא הולך קדימה, הולך אחורה. טוב, אולי בישראל וברעננה-לנד אנשים הולכים אחורה, אבל העולם הולך רק קדימה".

"קיבלתי אלפי פניות לחזור"

את בילסקי אנחנו פוגשים בבית הקפה השכונתי שלו, איפה שהוא מכיר את כולם וכולם מכירים אותו; ואיך לא יכירו אותו, כשכל מה שהוא עושה זה לרחף כפרפר בין השולחנות, לחבק, לנשק ולצ'פח. זהו בילסקי, כולו נופת צופים. הבנות אוהבות אותו והבנים רוצים להיות חברים שלו. הוא מנופף לכל נהג שעומד ברמזור, מקדים שלום לכל אדם שעובר ברחוב ובכלל לא משנה לו אם מדובר ברענני או לא. "אנחנו בסדר", הוא שואל כל אחד במין קוד סודי כזה, וכל מילה שנייה שלו היא הטיה של "אהבה".

- לא כל הנשים, או הגברים, היו מוכנים לקחת בחזרה את מי שנטש אותם לטובת ג'וב.

"אתה יודע איך זה, עושים סיבוב, רואים שהדשא של השכן לא כל-כך ירוק - וחוזרים הביתה".

- ולזכותך ייאמר שבדקת כמה וכמה מדשאות. הסוכנות, הכנסת. בדקת אפשרות לרוץ לראשות עיריית ירושלים. היו שמועות שתרוץ בתל אביב. רצית להיות יו"ר הוועד האולימפי ויו"ר איגוד הכדורסל, ומי יודע מה עוד.

"אין כמו רעננה, תאמין לי. עשיתי הרבה, אבל הכי הרבה עשייה - זה פה. יש קסם בלהיות ראש עיר. יש לך רעיון בבוקר, ועד הערב הוא יכול להתבצע. העיר זזה קדימה כשהראש עובד. אין סחבת".

בילסקי לא כל-כך רוצה לחשוף את התוכניות שלו, הוא מעדיף לחבק, אבל מתרצה ומבטיח לסגור את המינוס ("נצמצם בהוצאות לא נחוצות. יש הרבה יותר מדי יועצים"), להביא מפעלים חדשים לאזור התעשייה, לסגור את החברה הכלכלית של רעננה, שנמצאת בחובות של 12 מיליון שקלים, לשחרר חסמים וכאלה דברים. בעיקר הוא מבטיח להצטיין איפה שלמחליפו, לשיטתו, אין הרבה מה להציע: להביא תרומות לעיר.

"לא יודע איך אצליח בלי עוזי"

אנחנו מדברים על עוזי כהן, שהיה סגנו הנאמן של בילסקי כל השנים. "הטלפון הראשון שעשיתי אחרי שהחלטתי לרוץ היה לאשתו של עוזי, לכרמלה. לא יודע איך אצליח בלי עוזי, אמרתי לה".

ואגב עוזי כהן, הגעגועים אל סגן ראש העירייה המיתולוגי, שנפטר לפני כחמש שנים, נראים עזים, ולא משנה במי תומכים. כהן, אומרים, ניהל את העיר ביד רמה, הכיר כל פרח וכל פח. היום נבנית שכונה חדשה ברעננה על שמו, נאות עוזי. לפני כשבועיים ציינה העיר חמש שנים לפטירתו בערב חגיגי בפארק רעננה. ללמדך שהבדיחות עוברות ופגות, ומה שנשאר בסוף זה העיקר.

אנחנו עושים סיבוב עם בילסקי בעיר ובפארק. השליטה שלו בפרטים מרשימה, כמו גם המוטיבציה שלו והסבלנות לכל אחד ואחת. מזמן כבר לא ראיתי בן אדם נהנה כל-כך, וזה בפני עצמו גורם להנאה. יש לו את היכולת הנדירה לגרום לאנשים להרגיש שבאמת אכפת לו. איש רב קסם והומור, בילסקי, את זה אין להכחיש. מאוד קל ונעים לאהוב אותו, במקרה שאתה לא ציפי לבני. כשהוא רואה פח לא מכוסה, הוא מבטיח שעוד חודשיים זה לא יהיה, מקרר גלידות בפארק מוציא אותו משלוותו, ובאופן כללי אין לטעות באהבה הגדולה שלו לרעננה ולתושביה, שנראים כששים להשיב לו אהבה. במיוחד אהבתי כשנכנסנו לבית מרקחת כדי להתקרר קצת במזגן ואחת העובדות הכריזה: אני - רק בילינסקי!

"לחבר מלפפונים ואגסים"

נחום חופרי, 61, מעדיף לקחת אותנו לסיבוב בין בתי הספר בעיר. האמת, מעוררי קנאה. ככה צריך להיראות בית ספר.

שלא כמו המתחרה שלו, חופרי הוא לא איש של חיבוקים ונשיקות. קיבוצניק. טייס. עצור משהו. אבל ישר - פלס. אנחנו מסתובבים יחד בעיר, ופתאום אתה רואה שזה לא רק שלטים של בילסקי. יש לא מעט תומכי חופרי בעיר הזאת, והוא מתקבל בחום רב לכל מקום שאליו אנחנו הולכים. אתה מבין פתאום שמי שבאמת התאהב בסיפור הסינדרלה החוזרת הביתה זה בעיקר התקשורת והעסקנים - שרובם המוחלט, אגב, התייצב מאחורי בילסקי בפומבי תוך כדי שהם יושבים בקואליציה של חופרי. אחד מהם היה אפילו סגן ראש העיר. ואלה האנשים שאחר כך ידברו גבוהה-גבוהה על נאמנות. אהבתי את חופרי. הוא אולי לא כריזמטי וחיבוקי כמו בילסקי, אבל הוא יודע על מה הוא מדבר, שזה תמיד נחמד.

בקיצור, סיבוב בעיר עם חופרי - זזים ממתנ"ס לבית לחיילים בודדים, מבית כנסת לאולם סקווש ומבית ספר לילדים עם פיגור קשה לבריכת השחייה העירונית המפוארת, לפרויקטים של פינוי בינוי ועד לאיזור התעשייה המתפתח של רעננה. אם יש קיפאון בעיר, אני לא הרגשתי בו.

ואם בילסקי שוטף וקוצף כנהר של אהבה עצמית, לחופרי יש נייר שהוא מוציא עם נקודות שהכין מראש בבית: "אני דואג לכל הציבור", "אני דואג לדורות הבאים", "אני דואג לאוכלוסיות מוחלשות ובעלי צרכים מיוחדים" וכו'. וכל כמה דקות הוא אומר שאימא שלו הייתה אומרת ש...

לא פראייר, חופרי. הוא מפרגן ליריבו, "שהיה ראש עיר מצוין", אבל דוקר אותו בקטנה. בנימוס. אחרי הכול, בילסקי היה זה שהביא אותו לנהל תיכון ברעננה, מינה אותו לראש אגף החינוך ותמך בו להיות ליורשו. למרות זאת, הוא אומר שבילסקי "עזב והשאיר עיר על סף סטגנציה. הוא בנה עיר לתפארת, אבל לא השאיר שום דבר אחריו, תפיסת התכנון שלו מיושנת". חופרי אוהב תחבורה ציבורית וגני ילדים, הוא אוהב קיימות ומיחזור, ואם הוא היה ראש העיר שלי, הייתי שקט לגמרי לחמש שנים. אבל אני תקוע עם טייס אחר בתל אביב.

אבל אתם יודעים איך זה מספרים - כל אחד יכול לסובב אותם איך שהוא רוצה, ואני הקטן - ככל שאני מסתובב בין המספרים ובין האנשים, ככה אני מבין פחות. "עזוב אותך", אומר לי חופרי, "זה כמו לחבר מלפפונים ואגסים".

אז זוהי רעננה בשבילכם.

הכתבה המלאה - במגזין G