יש רגעים קטנים שמספרים סיפור גדול מהם ומצליחים לגעת. באמת לגעת. בערב החם הזה של אוגוסט, באולם על-שם אהוד מנור בתיאטרון הספרייה ברמת גן, הרגע הלא שגרתי הזה הגיע בתמונת הסיום של ההצגה. שלושת השחקנים הצעירים, אופיר וייל, אבי עדוי ואנה צ'רנוב-צנחני, התייצבו לשיר הסיום המשותף של "יעקובי ולידנטל" ובעיניהם דמעות. לא לחלוחית שהתגנבה, דמעות. רגע אמיתי, פשוט, כן ונטול כל טיפה של ציניות, שמבהיר כמה עמוק מצליחות לחדור המילים של חנוך לוין. רב-אמן בפילוח נפש האדם, שבכל פעם מחדש מעורר התפעלות. השחקנים האלה חוזרים על הטקסט הזה בפעם המי יודע כמה, ועדיין כמו הר געש הם מתפוצצים מהתרגשות, ואי אפשר להישאר אדיש לכך.
מעבר להתרגשות הטבעית של שחקנים צעירים, שמבצעים קלאסיקה מודרנית, שנולדה לפניהם ושתשרוד הרבה אחריהם, לא היה שום דבר ציני בדמעות הללו. צ'רנוב-צנחני, בביצוע כריזמטי ומלא חיים כרות שחש, שהיא גם ביג-תוחס - שמדי פעם צריכה להוציא את הישבן בעל האישיות משל עצמו, לאוורור בבית הקפה - משילה את הפאה מראשה ועמה גם את המחיצות בינה ובין הדמות שהיא מגלמת, בין הדמויות שעל הבמה ובין אלה הישובות בקהל. כולנו דמויות לויניות, היא מבהירה, בין אם אנחנו רוצים להודות בכך ובין אם פחות.
אפשר להבין את ההתרגשות של השלישייה. זה עתה הם סיימו רכבת הרים תיאטרלית, שקשה לדמיין אמוציונלית ממנה. כל אחד מהם הספיק לצחוק ולבכות, להיות מושא ללעג ולקנאה, להיות למעלה וגם למטה די פעמים בקניבליזם החברתי - מרחב אישי ובין-אישי, שלוין היטב כל-כך ללכוד ולתאר. מחזה נהדר, מהמעולים והשלמים של לוין, על שני גברים חמוצים ואישה חמוצה שמחמיצים את החיים. מחזה שמערבב את שמחת החיים עם עליבותם, בצורה חדה, בוטה ומדויקת עד לפרט האחרון.
הנה טעימה - מונולוג השד הכה מדויק מאת לידנטל: "אחי לאנושות, אחי לסבל. מילדותנו הוקסמנו על-ידי שדיים, נשים בתואר אימהות דחקו לפינו את שתי הבלוטות הלבנות האלה כדי שנינק חלב. לנו לא ניתנה הזכות להתנגד. נכון, הוקסמנו, היה בזה חלב משביע, היה זה רך ומתנדנד וכה מרגיע, ובקיצור: השד הוא אופיום לילדים". ואז הוא קובע כי "השד איננו יותר משק שומן" ושהגיע הזמן להיגמל ממנו ומהשליטה בו עלינו, הגברים. בהצלחה שיהיה.
במה קטנה וחכמה
לא עניין של מה בכך להיכנס לנעליים של לוין הבמאי היצירתי ורב ההשראה, ויונתן אסתרקין ראוי לשבחים על התוצאה המקורית שהניב. ביחד עם מעצבת התפאורה איה בן אשר ועם המוזיקה של אלכס כגן - מרכיב הכרחי בז'אנר הזה של הצגות ללוין - הם יוצרים יש מאין על במה כל-כך קטנה ומוגבלת. עולם לויני בורגני, מקורי ושובב, עתיר ניואנסים ורעיונות בימתיים מקסימים, שנובע רובו ככולו מתוך קופסה מודולרית במרכז הבמה, ומן הצלילים השובבים שמפיק הפסנתרן רועי כהן, שמנגן חי על הבמה.
השחקנים אופיר וייל (לידנטל), אבי עדוי (יעקובי) ואנה צ'רנוב-צנחני מרכיבים בהצלחה את השלישייה, שבשני הגלגולים הקודמים שלה על הבמות הרכיבו שחקנים גדולים דוגמת אלברט כהן, יוסף כרמון וזהרירה חריפאי (בהפקה המקורית בשנות ה-70); ודוגמת רמי ברוך, דרור קרן ותיקי דיין בהפקה המחודשת לפני כעשור. השלושה עושים עבודה ראויה, הן בשלל המונולוגים שההצגה מאפשרת, והן בתמונות המשותפות ובשירים.
באופן טבעי, לא כל הביצועים למונולוגים אחידים ברמתם, יש שפוגעים יותר ויש שפחות, אבל ככלל מדובר במשחק ברמה טובה, ובמחזה נהדר שזוכה לביצוע קטן, אבל חכם וכזה שמצליח לרגש וגם לדמוע.
"יעקובי ולידנטל" מאת חנוך לוין, בימוי: יונתן אסתרקין, תיאטרון הספרייה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.