הנקראות ביותר

מה קורה לבן הזוג ברילוקשיין? הנה 5 סיפורים מ-4 יבשות

רילוקיישן. הצבה בחו"ל. נסיעה לצורך לימודים. מה קורה לבן או לבת הזוג של המוצב? איך הם חווים את את המקום, את תרבותו ואת אנשיו? ■ לא כמו תייר אבל גם לא ממש מבפנים ■ הנה הסיפורים

בתפקיד הלא מחמיא

אז נכון שאני בניו יורק, הכרך הגדול. אבל אני כאן בחסד, ולא בזכות. בגללו ולא בגללי. ורד קלנר, "אשתו של" בניכר

הנה שיחה שערכתי עשרות פעמים השנה, על-פני תפאורות מתחלפות: פעם באסיפת הורים, פעם עם המנה הראשונה במסעדה שווה, פעם בין המגלשה לארגז החול, פעם בבית כנסת ועוד.

אז לכמה זמן אתם בניו יורק?

לא לגמרי בטוח. בינתיים לשנתיים.

קיראו עוד ב"גלובס"


מה הביא אתכם לפה?

העבודה של בן הזוג שלי.

מה הוא עושה?

סרטים.

ומה את עושה?

כאן אני עוצרת ולוקחת נשימה. מנסה לגייס את הטון הכי רגוע ואת הפסון שמשדר הכי הרבה ביטחון.

אני עיתונאית, אבל נאלצתי לעזוב את העבודה שלי במוסף G של גלובס כדי לבוא לכאן.

ולא משנה עד כמה השואל אמפתי לדרמה המקצועית שלי, ולא משנה עד כמה חייכנית ועולצת שפת הגוף שלי, תמיד אני מרגישה כאילו אני קצת משקרת. כמו בפעם ההיא, שכדי למנוע מהבן שלי לדחוף אצבעות לחשמל, זינקתי לכיוונו ונתקעתי בפינת השידה עם זווית העין. במשך חודש ימים, עם עין בגוני כחול-צהוב-שחור-ירוק, מצאתי עצמי משווקת נראטיב שהוא אמת צרופה, אבל בהקשר ההוא נשמע כל-כך אפולוגטי או מצוץ מהאצבע. כמו עוד אישה מוכה שמנסה לגונן על בעלה או על שאריות כבודה. מקרה קלאסי של "הגברת מוחה יותר מדי".

בהמשך השיחה אני מוסיפה משהו על כך שאני בעצם כן כותבת, אבל כפרילאנס, וזורקת מילה על חוג העיתונות שנעתרתי להעביר בבית הספר של ילדיי הגדולים. הכול במטרה להצדיק את קיומי כ"אשתו של" בנכר; הגרסה העוד יותר עלובה ומדוללת של אשתו-של בארץ הקודש, שם עוד יש מי שיודע שאני אדם בזכות עצמי.

להתבונן בכל זה מבחוץ

אז נכון שאני בניו יורק, הכרך הגדול. אבל אני בניו יורק בחסד, ולא בזכות. בגללו ולא בגללי. אני חיה בתוכה, מתרוצצת בין תעלות הסאבוויי שלה, דוגמת את ההיצע התרבותי העשיר עד גיחוך שלה, ומדי פעם עוצרת ומסתכלת סביבי, וזה מכה בי: אני בניו יורק. צועדת ברחובות של פיליפ רות, וודי אלן, לו ריד, טינה פיי, שלמה קרליבך, לנה דאנהם, בוב דילן, בשביס זינגר ושל לואי סי.קיי. אני מתבוננת בקן הנמלים הזה, בציוויליזציה האקסטרה-אקסטרה-אקסטרה לארג', שהיא כולה עשייה אנושית, היבריס מהסוג מעורר ההשראה. ואני בקלות יכולה להיסחף למערבולת הזו, להתמכר לאשליה של כוחי ועוצם ידי.

אבל אז אני נזכרת שזה כוחם ועוצם ידם. של אחרים. אני ווויזת העיתונאי שלי מוזמנים להתבונן בכל זה מבחוץ, אולי גם לכתוב על זה פה ושם, אבל כשוהה ארעית בארץ לא לי. אני לא אבנה את העיר הזו. לא על רוק אנד רול, ולא על הגיגים עיתונאיים ב-200 דולרים למאמר.

200 דולרים, פעם בשבועיים או שלושה. זה תג המחיר החדש שלי. והנה הגענו לחלק הפחות פוטוגני בנסיעה מהסוג הזה. ממשפחה עם פרנסה דו-ראשית, שהגיעה לסטטוס קוו סמי שוויוני בעמל רב, התגלגלנו למבנה חד-מפרנס. העול הכלכלי נופל כולו עליו. עול הבית והילדים כולו עליי. כמו בטי ודון דרייפר, רק בלי יצר ההרסנות.

נאמר לי מראש שרוב המשתתפים בפרויקט שאותו אתם קוראים כרגע, הם גברים שליוו את בנות הזוג שלהם, אבל צריך לומר את הברור מאליו: הם היוצאים מן הכלל שאינם מעידים דבר מלבד על עצמם. אני מניחה שגם עבורם נסיעה כזו זימנה קשיים ומשחקי תפקידים, אבל, אני מנחשת, עבורם זו גם הייתה הזדמנות לעשות קצת נד-נד בין המשפחה לקריירה. פריבילגיה שבשגרה זמינה להם פחות.

אבל כאמור, ברוב המקרים שבהם משפחה נעקרת מביתה ונוטעת עצמה בנכר, זה בגלל משרתו של אב המשפחה. שקלול לא מאוד מסובך של היגיון כלכלי ותפיסה מגדרית מסורתית, שלמרות מאה שנות פמיניזם עדיין לא השתנו מספיק.

וכך אני מוצאת עצמי בתפקיד הלא מאוד מחמיא של מי שאינה תורמת לכלכלת המשפחה (מלבד אותם דמי כיס עבור מה שפעם נחשב למקצוע לגיטימי). הכולבויניק של מטלות היומיום, אלה שאין בהן ולו אבק אפיל או תחושת סיפוק.

לחיות את הפנטזיה

במקום אחר, שאינו ניו יורק, אולי הייתי נשענת אחורה ולומדת ליהנות מזה. חיים בלי דדליין. זה הרי נשמע מצוין. אלא שניו יורק היא כולה עבודה. כולה הספק. בניגוד לערים כמו פריז או תל אביב, שנדמה כאילו התושבים שלהן עובדים כדי להצדיק את הפסקת הקפה הבאה, בניו יורק, גם כשאנשים מכרסמים את הסלמון בעשבי תיבול שלהם באחת מאותן מסעדות שנשפכות למדרכות ביום שמש, גם אז, הם עובדים. הם בלאנץ'. מזיזים, מקדמים, קונים או מוכרים. אין רגע מנוחה.

גם באירועים חברתיים לכל דבר, כמו ארוחות שבת או יום ראשון עם הילדים בפארק, אנשים עובדים. מוצאים חריץ שדרכו אפשר לשווק עצמם בחן או בגסות. דוחפים כרטיס ביקור, שיהיה. אז איך בדיוק אני אמורה ליהנות מפסק הזמן דווקא בעיר הזו?

נדמה שאין בניו יורק ברירה, אלא להישען קדימה, ככותרת האנגלית של ספרה של מספר שתיים בפייסבוק, שריל סנדברג (שתורגם לעברית בעילגות טיפוסית כ"לפרוץ קדימה"). כבר במאמר הראשון לקראת צאת הספר לאור, בשלהי החורף האחרון, הבנתי שהספר עתיד לפרוט לי על כמה מיתרים מתוחים גם ככה. וזה באמת מה שקרה. בניגוד גמור לרצוני, אני קוראת ומהנהנת. מתאפקת לא לרוץ לפייסבוק ולצטט כל פסקה שנייה. נסחפת בתנופה. מבקשת להצטרף לקריאה המעצימה של סנדברג לנשים להיות נוכחות במקום עבודתן. לתפוס מקום ליד השולחן. להשמיע קול צלול.

ולרגע אני כמעט יכולה לדמיין את עצמי נכנסת למשרדו של איזה בוס ומבקשת העלאה במשכורת. אבל אז אני נזכרת שאין לי בוס. וחוץ מזה הגיעה השעה אחת ושלושים בצהריים ואני צריכה לרוץ לאסוף את בת ה-4 מהגן. אם אני נשענת קדימה לאיפשהו, זה מפני שזו הדרך היחידה לדחוף אותה על הנדנדה.

היה בשנה החולפת יום אחד שבו הצלחתי לחיות את הפנטזיה; יום שבו לבשתי את השמלה הירוקה שקניתי ב-40 דולרים בחנות יד שנייה, נעלתי נעליים ורודות, תפסתי אוטובוס ונסעתי למוזיאון המטרופוליטן. הייתה שם תערוכה על מודרניות, אופנה ואימפרסיוניזם, שכבר ביקרתי בה חטופות עם הילדים, והחלטתי שמגיע לי לבקר בה שוב, כמו שצריך, הפעם עם הסברי האודיו המצורפים.

במעלה המדרגות במוזיאון פתאום חלפה על פניי חברה, מורה בבית הספר של ילדיי. היא ליוותה שתי כיתות ב', כמעט חמישים ילדים אחוזי תזזית, לביקור במטרופוליטן. היא נראתה טרוטה ומותשת. אני, לעומת זאת, צעדתי מולה עם פרצוף אני-אשתו-של-ואני-בניו-יורק-לשנתיים-פלוס-מינוס-שלי. כמה מעוררת קנאה הייתי שם לרגע. עם החופש שלי. ועם השמלה הירוקה.

בערב התקשרתי להגיד לה שמה שנראה לה כמו איזו שגרה חלומית הוא למעשה גיחה ראשונה כמעט אל העיר, שלא בליווי הילדים. גם גיליתי לה שהסברי האודיו היו מאכזבים. לא הוסיפו לי דבר מעבר למה שידעתי.

אבל לא סיפרתי לה שבתום הביקור במוזיאון, כשמיהרתי לחצות את סנטרל פארק לצדו המערבי כדי לאסוף את בתי הצעירה, נגלה לי הפארק בשיא תפארתו האביבית. מרומם רוח. מרחיב אישונים. מרהיב כמו שניו יורק אמורה להרהיב. אחר כך גם השתרעתי עם בתי על הדשא של ה-Sheep Meadow. דשא קסמים רך כמו שטיח. בת ה-4 התגלגלה במדרון המתון, קרניים רעננות של שמש נשפכו עלינו בנדיבות מחמיאה, השדרה החמישית באופק קרצה לי בפמיליאריות. ואני צילמתי את כל זה בראש. איזו עיר, אלוהים, איזו עיר.

אין כניסה לתיירים

להיות בן זוג של רופאה בכפר אפריקאי מקנה לך כל מיני זכויות יתר מפוקפקות. דרור פויר, זיכרונות מאפריקה

כשחושבים על זה, להיות רופא זה ממש ההפך הגמור מלהיות תייר. במהות, להיות תייר זה לחפש ולראות את הדברים היפים, הייצוגיים, להיות בחופשה, לחיות את הרגע ולבזבז את הכסף. אתה יכול, כמובן, להיחשף לעוני ולצרות במהלך חופשתך, ודאי אם היא בעולם השלישי, ואתה יכול אפילו למצוא בזה סוג של עוצמה ואסתטיקה משל עצמה - ויאשר כל מי שהיה בהודו, למשל. אבל זה ייעשה בדרך כלל בדרך לאתר או לטרק הבא.

זה נכון גם מהצד המארח. מדריכי התיירים בישראל, לדוגמה, לעולם לא ייקחו את התייר לפתח תקוה או לקריית גת, ואם ייקחו את התייר לדרום תל אביב, למשל - מקום שאי-אפשר לטעון לגביו שהאומללות אינה שולטת בו ביד רמה - זה תמיד יהיה בדרך למועדון או למסעדה. כי התייר בא ליהנות. וליהנות זה חשוב. כי התייר בא לשכוח ולהתבדר, את צרותיו השאיר מאחוריו. האנשים במקום שבו הוא מטייל (ושוב, זה נכון יותר למטיילים בעולם השלישי) לא מעניינים אותו באמת, מלבד כאובייקטים לצילום: זקנה עיוורת בלי שיניים? תקתק. ילד עם בטן נפוחה ונזלת שהתקשתה? אחלה פריים. קבצן בלי גפיים? ישר לפייסבוק. משפחות שחיות בבתי קברות ואוכלות מהזבל? אותנטי! ילדה שהאריכו את צווארה בטבעות ברזל? שיט, בדיוק נגמרה הסוללה.

הרופא, כאמור, הוא בדיוק ההפך מהתייר. הוא יכול כמובן לנפוש, ומגיע לו, אבל כל-כולו מעין מגנט או חיישן לסבל האנושי. במקום שבו התייר יראה את הזקנה עם המבט, הוא יראה את הקטרקט. כשהתייר יתלהב מהילד השחור המתוק עם הבטן העגולה, הוא יראה את תת-התזונה הכרונית וכולי. תמיד יאבחן, כמו מתוך אינסטינקט. תמיד ירצה לטפל, זה מה שהוא.

לחדור לעולם האמיתי

וכל זה היה רק ההקדמה: גלית, זוגתי, היא רופאה. יחד נסענו, או יותר נכון נסעתי אחריה, למלאווי שבאפריקה, להתנדב בארגון הומניטרי בכפר קטן בשם קייפ מקליר. מפה לשם עבר כבר עשור מאז שנסענו, וזה די מפחיד כשלעצמו - כל הזמן חייתי בתחושה משונה שעברו חמש, גג שש שנים (איך שהזמן וכל זה). הכפר הוא כפר תיירותי למדי - יש בו גסט-האוסים ואטרקציות ונוף יפה ואגם מרהיב ביופיו. מרהיב ביופיו, אבל למעשה סוג של מלכודת מוות: כולו בילהרציה. מלבד הבילהרציה, סובל הכפר מאיידס, מתת-תזונה, ובערך מכל מחלות העוני שקיימות בספרים.

כשאתה מגיע עם רופאה לכפר שכזה, מיד מתחוור לך שקיימים בו בעצם שני עולמות נפרדים שכמעט שאינם נפגשים. הראשון, הגלוי, מוקדש לתיירים: ילדים מחייכים, זקנות שקולעות סלים, ונערים שמוכרים סיורים לאי הקטן שבאמצע האגם ואת המלאווי-גולד - המריחואנה המקומית. אי של מוזיקה חיה וצ'ילאאוט מסביב לשעון. אנשי המקום יעשו את הכול כדי להציג בפניך את המקום כפנינה. וזה נכון, מדובר בפנינה של ממש.

אבל הרבה יותר מעניין ממנו הוא העולם השני, האמיתי, זה שנחבא מאחורי השורה הראשונה של הבקתות הפונות לאגם. בעולם הראשון והגלוי אוכלים ביצים ועוף ושוקולד. בעולם השני אין דבר לאכול מלבד נסימה, שזה מין פולנטה אפריקאית נטולת טעם, ודגיגונים קטנים מיובשים שהופכים לממרח גועלי, ומהווים את מקור הפרוטאין היחיד כמעט. עולם של יתמות ושל מחלות, של עוני משווע ושל בורות שהורגת. עולם שצריך לעבור חומה של חשדנות מובנית ומובנת כדי לחדור אליו, ואתה חייב להיות רופא כדי לחדור אליו. אין כניסה לתיירים.

את התיירים לא מזמינים ללוויות של תינוקות שמתו עוד לפני שבחרו להם שמות, את התיירים לא מכניסים לבקתות העלובות והחשוכות שבהן נמקים וגוססים אנשים מאיידס. את התיירים לא חושפים למעשי האונס והאלימות.

את התיירים לא חושפים לשלל הדעות הקדומות (כמו למשל שקונדום גורם לאיידס או שסקס עם בתולה מרפא את האיידס), ורופאי האליל השרלטנים, כמו גם למיני האבסורדים האפריקאיים, מתרופות שפג תוקפן לפני שנים ועד למרפאות במיליוני דולרים שעומדות ריקות רק בגלל קללה מסתורית שהוטלה עליהן וכיוצא באלה. את הרופא, או את הרופאה במקרה הזה, כן.

וכך גם את בן הזוג של הרופאה, שהתמזל מזלו לחיות עם האישה הזו, שיש לה מאגרי ידע ואמפתיה בלתי נדלים, ועל-ידי כך לזכות באמון שלא ניתן בקלות, או בכלל, לרוב האנשים הלבנים. בזכות זה יכולתי לחדור למבשלות הבירה הביתיות, להיפגש עם הצ'יף הזקן, להיות נוכח בלוויות, בלידות וכמעט בכל מה שיש לחוויה האנושית להציע.

להיות בן הזוג של רופאה בכפר אפריקאי - וסליחה שאני כותב על עצמי ולא עליה; דוד שלי היה אומר על זה: חרא נדבק לספינה ואומר "הפלגנו" - מקנה לך את כל זכויות היתר המפוקפקות שפורטו לעיל, כמו גם זכויות מרגשות הרבה יותר, למשל לבחור שם לתינוקת שזה עתה נולדה.

ובעוד היא עבדה במרפאה ונחשפה לכל העוני והסבל, גם אני הייתי צריך לעשות משהו עם עצמי. אז התחלתי ללמד בבית הספר הקטן של הכפר, ואפילו הוצאתי יחד עם תלמידיי את המקומון הראשון והיחיד אי-פעם שיצא בכפר. עבדתי בשדה קטן עם קבוצת נשים, ובעיקר הבנתי כמה מזל יש לי בחיים - לא רק על האישה שלי, אלא בעיקר על זה שנולדתי איך שנולדתי - אדם לבן; שזו כנראה הפריבילגיה הכי גדולה שאפשר להיוולד איתה בעולם הדפוק הזה.

אפריקה הייתה שיעור

אפריקה הייתה שיעור שאת לקחיו אני עדיין מפנים אחרי עשור, אבל זו הייתה גם הזדמנות לראות את האישה שאני אוהב בעבודה. הרי בארץ אני לא יושב בחדר כשהיא מקבלת פציינטים, אבל במרפאה המאולתרת בכפר - שלושה סדינים מתוחים תחת עץ באובב - יכולתי לראות (ולא הרבה, אחרי הכול גם לאפריקאים מגיעה פרטיות) איך היא עושה את זה, ולהתאהב, שוב, ושוב, ושוב.

מלבד אפריקה, היו לנו עוד חוויות סביב הרפואה. ימים רפואיים בשטחים עם רופאים לזכויות אדם, למשל. או במהלך טיול בהודו, כשנקלענו לטפל בבחורה צעירה שהתחרפנה מסמים שלקחה במסיבה. היינו צריכים לבלות איתה כמה ימים, עד שאבא שלה יגיע מהארץ בעוד היא נובחת, זוחלת על הרצפה ומתערטלת. דברים שבתור תייר מומלץ שלא להיחשף אליהם.

שנים אחר כך נסענו אחריה, ועכשיו אנחנו כבר משפחה, ללונדון. היא למדה ואני הסתובבתי ברחובות, עם הילדים ולבדי. זה כיף לא נורמלי, לנסוע בעקבות בת הזוג שלך. זה כל-כך נעים ומשחרר - כל מה שאתה צריך לעשות זה קצת לתמוך, להקשיב לסיפורי מחלות מרתקים בסופו של יום, ובעיקר לא להפריע יותר מדי.

ויש בזה עוד יתרון: אתה מוצא את עצמך מתמלא בתחושה של ערך עצמי והגשמה, אפילו שלא עשית דבר בשביל זה. לא יודע מה אתכם, לי זה נשמע כמו אחלה דיל.

גן עדן. לא בשבילי

הדנים האלה בנו לעצמם מדינה מרשימה. אני כמובן הייתי מחוץ לשיטה, המהגר המזרח תיכוני. אסף אוני נסע לקופנהגן בעקבות האהבה

מצאתי את עצמי בשבועות האחרונים מחפש בנרות רהיטים דניים. עברתי לדירה חדשה ביפו, ונראה היה לי שמה שאני צריך הם הרהיטים המינימליים האלה מעץ טיק, כאילו אני עובר לגור בקופנהגן ולא בבית ערבי עם רצפות מצוירות; וכאילו מה שאני זקוק לו הוא מנורות דניות שמתאימות לאור הבהיר והמסונן של סקנדינביה, ולא לשמש היוקדת של אוגוסט במזרח התיכון. זה לא מפתיע אותי, למען האמת. זו הנוסטלגיה לדנמרק שתפסה אותי שוב. אני המופיל של נוסטלגיה. ברגע שזה מתחיל אי-אפשר לעצור את זה. ובכל זאת, אתחיל.

את הקיץ הראשון שלי בקופנהגן קשה לשכוח. לחברה הדנית שלי קראו שרה. נפגשנו בטיול בלאוס, ואתם יכולים לנחש איך זה הלך משם. דיברנו על כך שזה זמני, אבל איכשהו היה לנו ברור שלא. זו הייתה תקופה שבה חושבים שמשנים תוכניות כדי להיות יחד. אבל בעצם, היינו יחד כדי לשנות תוכניות. כנראה היינו צריכים את זה. קצת ניסינו להעמיד פנים שלא. אני נסעתי למכור תמונות בספרד (במשך כמה שבועות), ואז הגעתי לקיץ בדנמרק לביקור - וזה היה גן עדן.

קופנהגן בקיץ. אלפי אנשים משתרעים בפארקים על הדשא הירוק, עם או בלי בגדים, וגשם רך של אבקנים לבנים מפוזר באוויר. יש מים בכל מקום ומקפצות לתוך הים. כולם הולכים מתישהו לאיזה בית קיץ משפחתי לאורך החוף; בערבים בקופנהגן כולם אוכלים יחד בחצרות המשותפות של הבתים. מטגנים דגי בקלה וסוחטים עליהם לימון. מסתובבים על אופניים, שותים אלכוהול ונשארים ערים עד אחרי חצות, כשמתחיל להחשיך. זו הייתה החוויה שלי, לפחות.

וזה עבד. קצת

שלושה חודשים אחרי זה, עברנו לארץ. אני חזרתי ללימודים, היא למדה עברית באולפן יחד עם שלל בחורות סקנדינביות שהגיעו לתל אביב בעקבות חברים. שנה לאחר מכן היא התחילה את הלימודים בדנמרק. אני התקבלתי לחילופי סטודנטים של שנה בקופנהגן. כשקיבלנו את המעטפה מהאוניברסיטה, קפצנו שנינו יחד על הרצפה בדירה שלנו, מאושרים שזה עובד.

וזה עבד. קצת. את הקיץ השני שלי בקופנהגן העברתי כסטודנט לעתיד. גר בדירה עם חברה ומחפש עבודה. אני זוכר את היום שבו מצאתי אותה. עברתי ממסעדה למסעדה ושאלתי אם צריכים אנשים. על המזח של ניוהאון, היכן שהתאספו מאות אנשים לשתות יחד בירה בשמש, נכנסתי למסעדה צרפתית קטנה. הבוס, כריסטיאן, מהמר לשעבר, מכור לאלכוהול לשעבר, מכור לקוק שחזר למוטב והתחתן עם אישה דנית מחמירה, חיבב אותי. התחלתי לעבוד שם מדי פעם.

ועם הזמן העמיקה ההערכה שלי לדנים. הם בנו מדינה מרשימה לעצמם, הייתי אומר לעצמי. הייתי רואה את השרים מגיעים על אופניים לישיבות הפרלמנט, בבניין לא רחוק מהמסעדה. הייתי נוכח בשיחות משפחתיות שבהן לא שפטו מישהו שהלך להיות גנן או עובד סוציאלי. להשוויץ היה הרגל מגונה. אף אחד לא דיבר על רעיונות לעשות מכה. להרוויח כסף. לדבר על עצמך היה גס. אין כיתות מחוננים בדנמרק, למדתי, עד התיכון אפילו אין ציונים. ראיתי כיצד חברה שלי מקבלת בכל חודש 3,000 שקלים מענק מהמדינה, כדי שיהיה לה פנאי ללמוד. והיא הלכה לקבל את זה במשך שש שנים, עד סוף התואר השני. ואז עוד שנתיים, עד שתמצא את העבודה שמתאימה לתואר שלה. ראיתי כיצד המדינה דואגת לתושביה, וכיצד הם דואגים זה לזה. כיצד הם עובדים 35 שעות עבודה בשבוע, אבל עושים זאת היטב. כיצד המדינה מכשירה אותם להתמודד עם הגלובליזציה, ואיך מדברים (כבר אז) על איזון בין עבודה לחיים.

"לא עושים את זה כאן"

ראיתי, בעיניים של מהגר ישראלי, את הרצינות שבה הם לומדים באוניברסיטה. את העובדה שכל הלימוד נעשה בקבוצות, וכל המבחנים נעשים בשיחות בעל פה. את האחריות שהם חשים כלפי הדנים האחרים. אני זוכר שכשרמזתי שאולי אעלים חלק מכספי הטיפים שעשיתי במסעדה (אני חושב שהרווחתי 80 שקלים לשעה), חברתי אמרה לי בשיא הרצינות שהיא תדווח עליי לשלטונות המס. "אנחנו לא עושים את זה כאן", היא אמרה. ראיתי כיצד החשיבה החברתית מוטמעת לעומק בכל דני צעיר, התפיסה הזו שטובת הכלל היא דבר שיש להתחשב בו. מובן שאני הייתי מחוץ לשיטה, הייתי המהגר המזרח תיכוני שלא לגמרי מתנהג כמצופה. אבל היה מעניין.

עם הזמן, האהדה שלי התחלפה בהערצה. פתאום גיליתי את קירקגור, והניסיון שלו להסביר איך לחיות כמו שצריך תפס אותי; וגיליתי את נילס בוהר ואת הפירוש שלו למכניקת הקוואנטים, שהתאים בדיוק למה שחשבתי, ונראה לי כל-כך מתקדם. והדנים הצילו את היהודים בשואה. הפכתי למהגר ההוא שמאמץ את הערכים של המדינה יותר טוב מאשר התושבים שלה עצמם.

גם החורף לא היה נורא. הייתי הולך למושבה החופשית כריסטיאניה, מקום אקס-טריטוריאלי של סמים ושל אמנים, ומקשיב למוזיקה בכל יום ראשון. והיינו נוסעים לאורך החוף לראות את הים. ולמוזיאונים. הלכנו לסרטים, חיממנו את הבית היטב. בישלנו כמו דובים. חשבתי שמצאתי גן עדן. אבל מתחת לפני השטח, כל הזמן ידעתי שהוא לא בשבילי. הסתכלתי עליו מבחוץ.

לא היה קיץ שלישי. נפרדנו קצת לפניו, ואני חזרתי לישראל. מצאתי עבודה בעיתון. הסיפור הלך והסתבך. חזרנו ונפרדנו סופית. אבל ההערצה שלי לדנמרק נשארה. כתבתי עליה בעיתון, נסעתי לראיין את לארס פון טרייר, אפילו נסעתי לדווח מגרינלנד על ההתחממות הגלובלית. זה חלום של הרבה דנים לבקר בגרינלנד. עברתי בקופנהגן פעם או פעמיים. בדרך לאנשהו או מאיפשהו.

הפעם האחרונה הייתה אחרי ועידת הג'י-8 ברוסטוק. גם זה היה יום קיץ. הגעתי במעבורת ופגשתי אותה. הלכנו לפארק. שוב היה גשם של אבקנים. שכבנו על שמיכה. הראש שלה היה על הבטן שלי, או הפוך. דיברנו. וזהו. הניסיון של הישראלי המסוים הזה לאמץ את המודל הסקנדינבי הסתיים בכישלון.

אז אני רואה בעניין איך כולם חולמים על יישום שוק העבודה הסקנדינבי בישראל, ויודע שזה לא יעבוד. ההבדלים כמעט בלתי ניתנים לגישור. זו כל התרבות כולה שעומדת בינינו ובינם. ואולי אני שוב רק מערבב את האישי ואת הלאומי. יש משהו נחמד בלחלום על חיים אחרים לגמרי. לרוב, זה פשוט לא אפשרי.

אני עדיין מחפש רהיטים דניים, אגב. אמרתי לכם, זה לא נפסק.

בתוך בועה בלתי נראית

"הנסיעה הזו עלולה לסיים בטרם עת את הקריירה שלך", הובהר לי. עמירם ברקת מתרפק על הפוסט-דוקטורט של אשתו באוקספורד

העורך הראשי הרכיב את המשקפיים מחדש על חוטמו ונעץ בי מבט חודר. "אוקספורד", אמר לאט, בהגייה בריטית מושלמת, "שנה באוקספורד. הייתי מוכן להרוג בשביל זה". זכיתי בפגישה איתו אחרי שהודעתי במערכת על הנסיעה לאנגליה לשנה בעקבות בת זוגי, שנרשמה ללימודי פוסט-דוקטורט. האווירה בתחילת השיחה הייתה לא נעימה. "הנסיעה הזו עלולה לסיים בטרם עת את הקריירה העיתונאית שלך", הבהיר העורך באבהיות מודאגת, "אתה בטוח שזה שווה את זה?". אלא שמילת הקסם אוקספורד תפסה אותו לא מוכן, אנגלופיל שכמוהו.

קבלת הפנים הבריטית החלה בקונסוליה בתל אביב, שדרשה מאשתי מכתב רשמי של האוניברסיטה כתנאי לאשרת השהייה. הפרופסור המזמין חשב שאימייל הנושא את שמו המסולסל יספיק בהחלט. "אני מצטער", הסביר הדיפלומט הבריטי בקוצר רוח, "השם הזה, פרופ' אר.אר.אר. ג'ונס לא אומר לי שום דבר. אם עד 14:00 לא נקבל את המכתב על-גבי נייר פירמה - הבקשה תסורב". פרופ' ג'ונס הנכבד לא טרח להגיב לצלצולי הטלפון ולאימיילים ההיסטריים, אבל אחרי כמה שעות מורטות עצבים הייתה זו הקונסוליה של הוד מלכותה שהתקפלה ראשונה.

למדנו בדרך הקשה

התקרית הדיפלומטית שימשה תמרור אזהרה. סידורים ביורוקרטיים אצל הבריטים, למדנו בדרך הקשה, הם תהליך מסורבל, יקר, מורט עצבים ובלתי צפוי לגמרי. לשכור דירה, לפתוח חשבון בנק, להירשם בתחנת המשטרה, למצוא גן מתאים לילד - כל אלה עוד היו משימות נסבלות, לעתים אפילו משעשעות (תחנת המשטרה). אבל להתחבר לאינטרנט ולשכור טלפון נייד - אלה התגלו כפרויקטים עתירי סבלנות וסיכון.

הגרועים מכולם היו טלפני הקול סנטר בהודו של British Telecom, שהתעקשו לעשות בדיוק ההפך ממה שביקשנו. שעות של המתנה מיואשת על הקו לא הועילו דבר. אלמלא מספר טלפון סודי של עוזרת המנכ"ל, שקיבלנו בשושו מעיתונאית ישראלית ותיקה - היינו נשארים מנותקים מהעולם. אבל לאט ובהתמדה, ועם הרבה עזרה וטיפים מידידים מקומיים, גילינו דרכים להפוך את חיינו באוקספורד לנוחים, לקלים וגם לזולים מחיינו בישראל: הקאנטרי השכונתי, שגבה דמי כניסה סמליים של ליש"ט אחת; הספרייה הציבורית שהציעה שלל ספרים וסרטים חינם; חנויות הצ'ריטי (צדקה) שבמרכולתן נמצא כמעט כל פריט משומש במצב מצוין ובמחיר מציאה; רשת Primark... ואז הגיע הזמן לחזור.

העיתונות הוכיחה את עצמה כעיסוק מצוין מהצד לבן זוג מלווה שמטופל בילד קטן. תנאי אשרת השהייה אסרו עבודה בהיקף מלא, אבל החלטורות סיפקו חוויות. חצי יום של נסיעה מטורפת באוטובוס הבחירות של בוריס ג'ונסון ברחובות השכונות היהודיות של צפון לונדון; שיחת רקע על תה ועוגיות עם שר החוץ הבריטי בלשכתו האימפריאלית; נאום בלתי נשכח של שמעון פרס באולם הגדול של אוקספורד תחת גידופי סטודנטים פרו-פלסטיניים; שבוע "האפרטהייד הישראלי"; מסיבות יום העצמאות; סטנלי פישר בכנס משקיעים במטה בלומברג.

סופי השבוע היו חגיגה משפחתית של ממש. בלי ביקורי הורים משני הצדדים ועם יומיים תמימים רק לעצמנו, שהוקדשו לקניות, לקריאת ספרים ולטיולים בסביבה. ה-Cotswolds ממזרח לאוקספורד הוא האזור הכפרי היחיד באנגליה שהמהפכה התעשייתית פסחה עליו. הכפר Lacock למשל, ששימש אתר ההסרטה של "גאווה ודעה קדומה", אך לא פחות ציוריים ממנוBurford , Bibury ו-Bourton on the Water; טירת גלוסטר (Gloucester) (יחד עם קולג' Christchurch באוקספורד(, שמוכרת כיום בעולם בתור הוגוורטס, בית הספר לקוסמים של הארי פוטר; גני אחוזת בלנהיים שבה נולד וגדל ווינסטון צ'רצ'יל; טירת ווריק שבה נערכים טורנירים של אבירים ומכונות מצור מדגימות ירי בליסטראות. ולצדי הדרכים שלל חוות חקלאיות שמציעות פעילויות לילדים, ירידים והצגות רחוב מסורתיות שנערכים בעיירות הקטנות ההיסטוריות.

עיר עם פיצול אישיות

ואוקספורד עצמה. עיר עם פיצול אישיות. עיר מול גלימה. מעבר לשני הנהרות שחוצים אותה, ממזרח וממערב, אוקספורד עממית ומחוספסת כמו כל עיר שדה באנגליה. בריטיש וורקינג קלאס, שבא עם ריח בייקון מטוגן, מוזיקה משובחת, ילדים נזופים-תמיד וכתובות קעקע שמכסות כמעט כל פיסת עור ורדרדה-לבנבנה. בשנים האחרונות הולך וגדל חלקם של המהגרים, ועמם המסעדות, החנויות והמסגדים שמקשטים את הנוף האורבני ויוצרים פסיפס תרבויות חינני ועשיר בטעם וריח.

אבל בין הנהרות, בתוך בועה בלתי נראית, טובלת בפארקים רחבי ידיים, משתרעת לה עיר הצריחים החולמניים האוניברסיטאית, שיד הזמן נגעה בה רק היכן שקיבלה רשות לכך. עם תהילת עולם ונכסים לרוב, הקולג'ים של אוקספורד לא סופרים אף אחד. ה-dons, הכינוי שדבק בפרופסורים של אוקספורד (לצד ראשי המאפייה הסיציליאנית), חיים במגדל שן מוזהב.

החיים האוניברסיטאיים מתנהלים לפי מערכת קודים מסועפת, עתיקה ומאוד לא שקופה. הרצאה באוניברסיטה, למשל, תזכה את המרצה בארוחת צהריים בקולג' המארח. אורח רצוי יוזמן לאחר הסעודה לשיחת נימוסין קצרה - בעמידה - בחדר העישון של המרצים הבכירים. זכות הישיבה בחדר שמורה לאורחים חשובים במיוחד. חדרי האוכל הם זירות לאין-סוף כללים, מנהגים וטקסים בני מאות שנים - על האוכל עצמו אין כמובן מה לכתוב הביתה.

טקסים ואגדות אופפים גם את אולמות הבחינות. אחת מהן מספרת על סטודנט ישראלי שערער על תוצאות מבחן בנימוק שלא קיבל במהלכה ארוחת צהריים כפי שנקבע בכלל מימי הביניים. שלטונות האוניברסיטה קיבלו את הערעור אך פסלו את המערער בשל הפרת כלל עתיק אחר, שמחייב את הנבחנים להגיע בתלבושת מסורתית "מלאה", כולל חרב בנדן. הסטודנט, מתברר, הופיע לבחינה בלי החרב כנדרש.

אפשר ורצוי לצחוק על הנפיחות, על הסנוביות ועל היוהרה, אבל שוב ושוב מזכירים לך השמות בסמטאות, על-גבי הבניינים העתיקים ובספרים ובמדריכים, שכאן התחנכו והשכילו האנשים שיצרו חלק ניכר מעמודי התווך של התרבות ושל המדע המערביים. גם החבורה האליטיסטית והיהירה שהקימה את האימפריה שהשמש מעליה לא שקעה, התעצבה כאן ממש, בספריות החשוכות, במעונות הצפופים, בתחרויות בסירות המשוטים הארוכות ובשתיית אין-ספור פיינטים של בירה בפאבים המעופשים.

כשחזרתי לארץ חיכה לי בתיבת הדואר מכתב פיטורים קצרצר. גם העורך שלי באותו עיתון, למרבה האירוניה, איבד את משרתו במהלך השנה. אני לפחות שילמתי את המחיר על משהו שכדאי להרוג בשבילו.

סיר השומן שבכלוב הזהב

על עיסוקים עבורי לא דובר. מה יש לדבר, כשיש שתי בריכות שחייה למטה ומייד-אופר פיליפינית? עמליה הדר עם הבעל בסינגפור

שלהי יולי 2001. עשר בלילה.

דלתות היציאה החוצה מנמל התעופה צ'אנגי, סינגפור, זוכה פרס נמל התעופה הטוב בעולם ארבע פעמים, נפתחות. גל הבל, חום וריחות עזים וזרים מכה בפנים. בגוף. בנשמה. נדמה כאילו רק הגוף הגיע.

מכאן נוסעים היישר ל-Tree Tops, בית דירות-מלון מפואר בסגנון קולוניאליסטי, שנבחר מבעוד מועד עד שנוכל להיכנס לבית הקבע שלנו. יש רק עוד שלוש שנים כאלה, אני חושבת בלבי, נזכרת באזהרות ובעצות שקיבלתי מבעלות ניסיון כ"אשתו של": להביא בחשבון חצי שנה של הסתגלות, שמשמעותה, בעיקר, בילוי רב בבית הספר של הילדים; למצוא קהילה חדשה של ישראלים, אקס-פטים כמונו, קיצור של expatriate , אנשים החיים באופן זמני או קבוע בארץ ובתרבות שאינן שלהם. עקורים מרצון מארצם. עקורים מבוססים, בניגוד למהגרים, אבל עקורים. סיר השומן שבכלוב הזהב.

על עיסוקים עבורי לא דובר. מה יש לדבר, כשיש שתי בריכות שחייה למטה ומייד-אופר פיליפינית במרום הקומה ה-19, מרכזי קניות שבארץ עוד לא חלמו על שכמותם עם מותגי זוהר המצויים בכל פינה, וההילה הזאת של ה"מאדאם", כפי שכינתה אותי רובי, ה-maid שלנו. החדר שלה נמצא אי-שם בירכתי הבית, מאחורי המטבח, המקום היחידי בבית שבו לא היה מזגן. פעם, אימא שלי התקשרה ורובי אמרה לה, "מאדאם איז נוט את הום". אימא שלי שאלה אותי אם אני מנהלת בית בושת.

ה"בית" היה מגדל פורח באוויר. כפסע בין המרפסת לבין ריחוף-נסיקה עד לבריכה למטה. כמה זמן זה לוקח, תהיתי לא פעם, מסתירה את השאלה מהמהנדס שהייתי עדיין נשואה לו אז. סביר להניח שהיה אומר שתי שניות או משהו כזה, משתדל להתחמק מלתהות מה פתאום אני מתעניינת.

חשבתי שאמשיך בלימודיי, שאותם הענקתי לעצמי ליום הולדתי ה-40. הספקתי שני סמסטרים, שנה, עד הנסיעה.

הגעתי לאוניברסיטה הלאומית של סינגפור - Nus - National University of Singapore, מתרגלת את הזרות הכפולה והמכופלת שלי: אישה בת 40, לבנה, זרה, אסרטיבית. נרשמתי כסטודנטית חוץ. זרה, מבוגרת ולא מובנת. שם זה דווקא עבד לטובתי: סינים, כדי לא להודות בבורותם או בחוסר הבנתם, וכדי לא to lose face (כלומר, למנוע הלבנת פנים שלהם או של אחרים) לא יחקרו או יתשאלו עד שיבינו. פשוט הניחו לי ונתנו לי כל מה שרציתי.

למדתי כמעט שני סמסטרים. אחד הקורסים היה חינוך ודמוקרטיה. ללמוד על דמוקרטיה בסינגפור זה כמו ללמוד על חופש הדיבור ברוסיה הסובייטית. זה היה קורס חדשני ויוצא דופן. הממשלה הסינגפורית אז רצתה להטמיע ערכי יצירתיות ואפשרה מגוון מעניין של קורסים. בנוסף למדתי גם על נשים ופוליטיקה באסיה, ותרבות ותקשורת. הסינגפורים כבר אז הבינו מהי המשמעות של ללכת לאיבוד בסייברספייס. נבחנתי באנגלית ובעיקר הסתובבתי באוניברסיטה, מחפשת לחלוחית של סקרנות ותשוקת נעורים. לבסוף הוכרעתי על-ידי האיסור התרבותי הסיני לשאול שאלות, ולהיות היחידה שמדברת עם המרצה.

כאילו כך אהיה פחות זרה

בין לבין שרצתי בבית הספר הבינלאומי (ה-Overseas Family School - OFS) המופלא של ילדיי, שעלה לחברה שהגרוש שלי עבד בה מאות אלפי דולרים. היו שם טקס תה יפני, כינוסי בוקר, ריקוד האריה (lion dance) הסיני המסורתי. הקטן בוכה שהוא רוצה לאימא שלו. בתוך חצי שנה, כמובטח, הוא למד אנגלית ושכח את העברית שלו. הגדולה כבר בחודש השני פטפטה באנגלית כאילו נולדה בבוסטון.

היו לי הרבה מטלות: לשמור על הקטן בשיעורי שחייה בבריכת בית הספר, לקחת ולהביא מחברים, להכין פרזנטציה על ישראל בכיתה של הקטן - הפעלה עם פאזל ולוח אותיות עבריות, לארח אורחים, לבשל ארוחות ערב לאורחים, שיחות עם ה-maid, להכין סופגניות, בורקס וחומוס בעצמי. לבשל!

חלפה כמעט שנה; טיסה ארצה בגפי; חופשת מולדת בקיץ עם כל המשפחה וחזרה לשם. מחפשת חיבורים עם בנות לאומים שונים. רק לא ישראלים. כאילו כך אהיה פחות זרה. עוד חופשות, לתאילנד ולאוסטרליה ולמלזיה... ומה עושים עכשיו? הלכתי לכל מיני הרצאות וייעוצים מקומיים שעדיין לא כונו "ממבו-ג'מבו ניו אייג'י". אבל כאלה הם היו. חיפשתי עבודה. העיקר לעשות משהו. איכשהו, כבר לא זוכרת כיצד בדיוק - הגיע אליי בחור הולנדי שמצא משקיע, או ליתר דיוק שוגר דדי, שיממן לו מגזין לגברים שכונה Menazine. הוא חיפש עורך. אז ערכתי מגזין לגברים באנגלית. ואפילו בתשלום! אבל זה החזיק חודשים ספורים בלבד. אחר כך מצאתי עבודה במשרד פרסום מקומי. עבודה... לא בתשלום. גם זה לא החזיק יותר מדי, וכבר היה לי די מעיסוקים שהרגישו חסרי משמעות או נשמה. התחלתי לכתוב מחזה בשם: "האקס-פטית". איתרתי את ניצול השואה היהודי היחיד באי והכנתי עליו סרט.

בפברואר 2004 החלטתי שאני חוזרת עם הילדים ארצה בסוף שנת הלימודים.

ביולי 2004 זה קרה.

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!