כוכב עולה?

בעוד שבוע ימים בדיוק, בבוקר יום ראשון, יתחיל בבית משפט השלום בתל-אביב משפטו של ראש עיריית בת-ים, שלומי לחיאני. על כס השיפוט יישב השופט בני שגיא, אחד הכוכבים הצעירים בבית המשפט, יוצא פרקליטות מחוז המרכז, שהגיע כבר לדרגת סגן נשיאת בית המשפט.

בניגוד למשפטים של אישי ציבור אחרים שבהם הוחלט להציב הרכב של 3 שופטים, כאן החליטה הנשיאה, זיוה הדסי-הרמן, להסתפק בשגיא בלבד. אולי אם הייתה מתייעצת עם עמיתתה, נשיאת בית המשפט המחוזי דבורה ברלינר, הייתה הדסי-הרמן מגיעה למסקנה שונה.

לפני שבועות אחדים נתן הרכב בראשות ברלינר במחוזי פסק דין בערעור שהוגש על הכרעת דינו של שגיא בעניינו של נאשם שהואשם בחבלה במזיד ברכב. ברלינר ועמיתיה, ג'ורג' קרא ומרים סוקולוב, לא הותירו מפסק דינו של שגיא אבן על אבן. כל קביעה בפסק הדין נהפכה. שיקול-דעתו הושם ללעג.

ומה עורר כך את שופטי המחוזי? החלטתו של שגיא לקבל את טענת ההגנה מן הצדק של סנגורו של הנאשם, ולקבוע כי הפרקליטות הייתה צריכה להימנע מלהאשים אותו בעבירת חבלה במזיד ברכב ולהסתפק בעבירה הקלה יותר של היזק בזדון.

לא רק את זעמם של שופטי המחוזי עורר השופט שגיא, אלא גם את זו של צמרת הפרקליטות. זאת, משום שבטרם החליט לקבל את הטענה הסנגוריאלית בדבר הגנה מן הצדק, פנה שגיא לרשויות התביעה וביקש לקבל את חוות-דעתו של פרקליט המדינה בשאלה כיצד נבחר סעיף האישום החמור יותר.

"בית המשפט נקט בצעד לא שגרתי", כתבו ברלינר וחבריה על צעדו זה של שגיא. בפרקליטות הזדעזעו. לא זו בלבד שכבוד השופט שגיא שכח כנראה שהוא כבר עזב את שורות התביעה הכללית, וכיום אין בסמכותו, כבית המשפט היושב בדין, להתערב יתר על המידה בשיקולי הפרקליטות - אלא שכעת הוא גם נוקט צעד שכלל איננו קיים בסדר הדין הפלילי ומחייב את פרקליט המדינה לנמק כיצד הגיע למסקנה בדבר סעיף האישום הראוי.

"פנייה חריגה"

לפנייה זו השיב המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים, עו"ד אלי אברבנאל. הוא כתב לשופט שגיא כי הוא "רואה בהנחיית בית המשפט פנייה חריגה", ואולם הוא "נענה לה מפאת כבודו של בית המשפט".

למרות ההסברים שסיפק אברבנאל בדבר הבחירה בסעיף האישום החמור והתאמתו להנחיות פרקליט המדינה, החליט בסופו של דבר שגיא להתעלם מההסברים ולהרשיע את הנאשם בעבירה הקלה יותר, משל זו הופיעה מלכתחילה בכתב האישום, זאת בנימוק ש"ניהול ההליך עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

המדינה ערערה למחוזי וטענה כי שגיא התערב "התערבות בוטה בשיקול-הדעת של התביעה". שופטי המחוזי קיבלו את הערעור במלואו וקבעו כי "בית משפט השלום שם עצמו, למעשה, בנעלי התביעה, מעין 'תובע-על', ולכך מלכתחילה לא היה מקום. בית המשפט איננו יועץ-על, איננו תובע-על, ולכן גם לא היה מקום לדרך התנהלותו של בית משפט השלום בהזמנת תגובת פרקליטות המדינה".

השופטים קיבלו את כל הטענות בערעור הפרקליטות שהגישו עו"ד הדס פורר-גפני ועירית אברמוב מפרקליטות מחוז תל-אביב, לרבות ההסתמכות של השופט שגיא על פסקי דין של בית משפט השלום, כדי להוכיח את עמדתו בנוגע לסטייה מעיקרון השוויון.

"מדובר בפסיקה של בתי משפט השלום שאיננה פסיקה מנחה", הם קבעו נחרצות. בסופו של דבר, הרשיעו שופטי המחוזי את הנאשם בעבירה החמורה המקורית שבה הואשם.

מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה? שלפעמים ערכאות ערעור אינן מסתפקות בביקורת מתונה, והן מפשילות שרוולים ונועצות את קלשוניהן בחוזקה בפסקי הדין שהערעורים עליהם מגיעים לשולחנם. שתפקיד התביעה מסור לתביעה, ולא לבית המשפט - אפילו אם הוא מכיר את עבודת התביעה היטב מעברו המקצועי. וגם, שאפילו לשופטים-כוכבים מותר לפעמים להצניע לכת, לחשוב פעמיים לפני שמקבלים החלטות שיפוטיות לא מקובלות.

הלקח הזה עשוי להיות יעיל במיוחד רגע לפני תחילתו של משפט גדול ומתוקשר כפי שצפוי להיות משפט לחיאני.