פורטפוליו / יובל דגים

משפחה: הסבים משני הצדדים הגיעו בעלייה השלישית והתיישבו בתל אביב. ההורים נולדו בעיר ואחרי שנפגשו והתחתנו עברו לרמת השרון. אבא היה סמנכ"ל בחברת מהדרין-פריאור ואימא לימדה בבית ספר גולן ברמת השרון.

ילדות: ברמת השרון, עם אחי ואחותי, בתקופה שהייתה כמו כפר, עם פרדסים, שדות קולרבי, תותים וריצה בשדות.

שירות צבאי: התגייסתי לשריון, כמו אבא, והייתי מ"פ. שם גם הכרתי את רחלי, אשתי, כשאני הייתי סמ"פ והיא מש"קית חינוך, ובאתי להחליף ספרים לחיילים שלי.

רחלי: מטפלת באומנויות שעובדת במשרד החינוך ובסטודיו שלה, בעיקר עם ילדים שמתקשים בתקשורת. יש לנו שלושה ילדים.

לימודים: נרשמתי ללימודי הנדסת מכונות בטכניון, התחלתי ללמוד ולא עסקתי במקצוע הזה אפילו יום אחד. במהלך הלימודים הייתי רכז בפרויקט חונכות והפכתי למנהל. היו תחתיי 120 מדריכים וניסינו להביא כמה שיותר תלמידים מבתי ספר חלשים ללימודים בטכניון.

פיוניר: תאגיד אוסטרלי בתחום הבטון והמחצבים. התקבלתי לחברה עם סיום הלימודים, לתפקיד ניהולי, כשחיפשו שם טלנטים. לא אהבתי את לוח השרטוט. רציתי להשפיע על אנשים, לנהל אותם. היינו עשרה חבר'ה בתוכנית והתפקיד הראשון שלי היה ניהול מפעלי בטון בנצרת ובחיפה. משם עברתי לנהל אזור ואז קיבלתי הצעה לעשות רילוקיישן לצ'כיה, להיות מנהל חטיבת הבטון של הנסון, שקנתה את פיוניר.

פראג: רחלי נשארה כמה חודשים מאחור כדי להשלים את לימודי התרפיה שלה ואני הכנתי את הבית לקלוט את שני הילדים. זה היה חמש שנים אחרי מהפכת הקטיפה, בקושי דיברו שם אנגלית ורמת השירות הייתה מזעזעת. בערבים למדתי את השפה. הילדים למדו בבית ספר אנגלי ורחלי הייתה שם בשבילם.

ישראל: אחרי שנתיים חזרנו לארץ והתחלתי ללמוד לתואר שני. הוכשרתי מטעם החברה בענף המחצבות ומוניתי לסמנכ"ל ולאחראי על מרחב מרכז בארץ - גם בטון, גם מחצבות, גם אספלט. הייתי שבע שנים בתפקיד ואז טסנו לאנגליה מטעם החברה.

לונדון 1: הייתה אספה משפחתית, וברוב מוחץ, חוץ מהקטן שכעס עלינו כשהגענו לשם, עברנו יחד ללונדון. הגדול חזר לארץ להתגייס. הוא היה חייל בודד עם סבתא מאוד מפנקת. רחלי למדה בבית ספר לתרפיה ואמנות. אחרי שנתיים הבן השני עמד על פרשת דרכים - באיזה בית ספר לבחור. בית הספר שרצינו היה מלא, ושמנו את האופציה הישראלית על השולחן. רחלי חזרה לארץ איתו ואני הייתי על הקו. היה ברור שהסידור הזה לא מתאים: רציתי לראות את המשפחה יחד, אבל הייתי תחת הסכם. התחלתי לחשוב מה הלאה.

חוגלה קימברלי: הגיעה אליי הצעה להצטרף לחברה דרך יו"ר משאב, אמנון דותן (שבבעלותה חברות נשר ותעבורה של משפחת לבנת), שהכיר אותי כמתחרה והציע אותי לצביקה לבנת, יו"ר קבוצת נייר חדרה. החלטתי ללכת על זה, כי רציתי לאמן שרירים חדשים בתחום חדש.

זכרון יעקב: חזרנו אליה אחרי לונדון. מזכירה לי את רמת השרון של פעם. כל יום אני על הקו לצריפין.

מהלכי התייעלות: המבנה הארגוני היה מורכב מדי והיה צורך לפשט אותו. פיטרנו עובדים, אבל לא במסות, ולא נגענו בעובדים הזוטרים אלא בעובדי המטה.

פמפרס: מתחרים בהאגיס שלנו. אחת החברות הגדולות בעולם. אחלה אתגר.

בייביסיטר: מתחרה ישראלית שנכנסה לשוק בשנתיים האחרונות בקטגוריה של טיטולים, כמותג "וליו פור מאני". גם אנחנו מייצרים 90% מהמוצרים שלנו כאן.

ניקול: קטגוריה של עזרים למטבח שנבנתה לפני עשר שנים ומביאה חידושים לתחום פעמיים בשנה.

כוחנות: הגעתי לתפקיד נקי מכל מה שיכול היה להיות קשור לזה קודם. הצרכן הישראלי הוא כל עולמנו ואם לא יבחר בנו, לא יעזור כל מה שאגיד לרשתות הקמעונאיות.

מחיר גבוה: בחיתולים? לא ממש. השוק הגיע לשיווי משקל.

תפיסת עתיד: אני עסוק בבניית 50 השנים הבאות בחברה ומוודא שהיא תעלה על המסלול הנכון. אחרי זה? לאן שייקחו רגליי. אני רוצה להיות יותר אבא לאורן, הצעיר. להיות אבא בלי אייפון.