פלוס מינוס הילה פלדמן | שחקנית

הילה פלדמן בחורה ביישנית. היא יושבת תמיד טיפה בצד, כדי לא לעמוד במרכז תשומת הלב, ולים לא תגיע בביקיני כדי שלא יסתכלו עליה יותר מדי. אבל כמו זמרים, שמגמגמים בחיים אבל שרים צלול ושוטף, כשהיא עולה על הבמה היא מרשה לעצמה להשתחרר מכל הכבלים הנפשיים, לפרוס כנפיים רחבות ולתפוס הרבה נפח. "התחתנתי לפני חודשיים והיה לי מאוד קשה עם תשומת הלב הזאת בחתונה", היא צוחקת בגומות חן עמוקות, שיערה כתום מתולתל וגולש. "זה היה הרבה יותר מדי, וזו הייתה חתונה קטנה, כי ידעתי שאם אעשה משהו גדול אני אאבד את עצמי בכלל. על הבמה אני מרגישה שאני הרבה יותר אמיצה, שאני יכולה לעשות הכול, ובחיים יש לי המון פחדים. הלוואי שהייתי אמיצה בחיים כמו שאני על הבמה. יש המון דברים שאני רוצה לעשות אבל מתה מפחד".

הבחירה להיות שכירה בלהקה של הבימה ולא פרילנסרית מפחיתה את הפחד?

"אני מרגישה שעל הבמה זה לא משנה אם אני פרילנסרית או לא. תמיד אפשר להפסיק איתי את החוזה, כי אין קביעות. הדרייב שלי לא בא מהמקום הזה. הוא בא מהצורך לבדוק את הגבולות של עצמי, להשתנות על הבמה. אני כמהה לתחושת השחרור שהיא מעניקה לי".

הפעם הראשונה שבה נפגשת עם התחושה הזו הייתה בגיל 15, כשמישהי שראתה אותך ברחוב שלחה אותך לאודישן לסדרה "חלומות נעורים".

"הופעתי בה ארבע שנים ושם התאהבתי במקצוע והחלטתי שאני צריכה ללמוד אותו, כי הבנתי שאני צעירה ואני זקוקה לעוד כלים. יש שחקנים אינטואיטיביים ו'נון אקטורס', אבל בתיאטרון זה לא עובד. בתיאטרון צריך לדעת איך לעמוד על הבמה, איך לשלוח את הקול רחוק, כי אין הפינוק של הפריים, של המיקרופון, של העריכה ושל העוד ועוד טייקים. עניין אותי לחקור ולהתמקצע, וניסיתי לעשות את זה אצל יורם לוינשטיין, כדי לבדוק אם אני בכלל בנויה לזה".

ולא התקבלת.

"כי הייתי בת 19 וחצי, צעירה, בוסרית ומלאת פחדים. צריך לבוא לזה בוגר, אבל מספיק ילד כדי לא לסגל מניירות. הבאתי לאודישן הזה חרדה אחת גדולה. ברור שנעלבתי שלא התקבלתי, אבל זה לא ייאש אותי. לא עשיתי צבא, אז שיחקתי בהצגות ילדים והרגשתי שאני מוכרחה ללמוד. הרגשתי שזה חסר לי, אז הלכתי לסמינר הקיבוצים".

ואז אחת ההצגות שבה השתתפת נקנתה על-ידי הבימה.

"לא היה לי תפקיד גדול, אבל במאי הבית של התיאטרון, חנן שניר, ראה אותי וקרא לי לאודישן, יותר נכון לשבעה - עד שקיבלתי את התפקיד הראשון שלי בהבימה. ובינתיים את רוב מה שהציעו לי לקחתי בשתי ידיים, תפקידים מאוד מגוונים. עשיתי קלאסיקות והצגות מסחריות. לא כל מה שמסחרי הוא שטחי. עשיתי את 'משוגעת' של יעל רונן, שעליה עבדנו ארבעה חודשים והיא באה מהקרביים שלנו. היום אני הולכת לכל מה שאני יכולה לחפור ולחקור בו".

מה לגבי מחזות זמר?

"אני לא שרה כי אין לי קול יפה. אני יכולה לשיר כמו שחקנית. הייתי שמחה לשיר, והייתי שמחה גם להיות בלרינה. אז מה. צריך לדעת במה אתה טוב ולהתמקד בזה. ברור שאם אלך לפיתוח קול אשיר טוב יותר, אבל גם אז לא אהיה מירי מסיקה".

התחלת בטלוויזיה, אבל מאז כמעט לא ראו אותך על המסך. את יכולה להיות השחקנית הכי טובה בתיאטרון, אבל אם לא תהיי שם, לא תגיעי לתודעה הציבורית.

"המטרה היא לעשות תפקידים שמעניינים אותי בקולנוע, בתיאטרון וגם בטלוויזיה. אני יודעת שזה נשמע לא אמיתי, אבל להופיע בטלוויזיה זו לא המטרה שלי. להתפרסם זאת לא המטרה שלי. לא חשוב לי שידעו מי אני, או שיעניין מה אני אמרת על הא ועל דא. כשאני רואה כתבות צהובות, ואני לא רוצה להעליב אף אחד, הן ריקות. מגעיל אותי לדבר צהוב כדי למכור את עצמי ואת העיתון. אני לא בן אדם שילך לכל מיני השקות, כי אני לא מצליחה להבין מה יש שם".

הקהל מת על זה.

"אני לא יכולה לחנך את הקהל ולהגיד אל תצרכו ריאליטי. אני יכולה להציע אלטרנטיבה".

את צורכת ריאליטי?

"את 'המירוץ למיליון'. יש מקום לריאליטי, אבל כשהתרבות הופכת לרק ריאליטי, אז יש בעיה. הייתי שמחה אם גיבורי התרבות של הילדים שלנו יהיו ברמה גבוהה יותר. מרוב ריאליטי אין מקום לסדרות איכותיות. הייתי שמחה אם היה יותר איזון. זה העולם שלנו. אנשים מתפלשים בשטחיות וברדידות הזאת".

יש לך פייסבוק?

"יש לי פייסבוק שאני מעדכנת פעם בשנה".

כשאת מופיעה בעירום על הבמה, כמו בהצגה "הדה גאבלר" או בסרט "וביום השלישי", את מכניסה את עצמך אוטומטית לצהוב, לא כך?

"זה ממש לא שם. התגובות של אנשים מעניינות אותי כקליפת השום. אני עושה עירום אם הוא תורם לתפקיד. בסרט של איבגי העירום בא לבטא ייאוש וחולי. הוא לא היה עירום מגרה".

ועל הבמה?

"יש משהו נורא נחמד בלהתפשט. אני שומעת את המבוכה של הקהל. מצד שני, תגידי לי ללכת לים עם ביקיני ואני לא אלך. בביקורת על העירום בארץ יש המון צביעות. כל הפורנו שאליו אנחנו נחשפים ב'האח הגדול', אנחנו חודרים לקרביים של אחרים כדי להרגיש יותר טוב עם עצמנו. עירום הוא חלק מהחיים, ואם אתה מציג אותו אמנותית ולא פורנוגרפית - הוא דבר יפה".

הבעיות הכלכליות של הבימה ידועות היטב. איך מצליחים לתפקד אמנותית בתיאטרון שנמצא על הקצה כבר כמה שנים?

"לא קל, אבל עושים הפרדה. זה קשה, כי זה כל הזמן נמצא שם, ואין ספק שזה משפיע. אולי זה סוג של הדחקה, אבל אני לא חושבת שמישהו רוצה באמת שיסגרו את התיאטרון הלאומי. עצוב לי לראות שהבימה הגיע למצב הזה, ואני מרגישה שלא עושים מספיק כדי להציל אותו ולתת לו את המקום שמגיע לו".

ההשפעה הכי גדולה היא בעלויות ההפקות?

"אני מאמינה שכן, שיש שיקולים לגבי עלויות ההפקות. אני מאמינה שתיאטרון לאומי צריך לתת במה לאמנות בלי להיכנע לשיקולים מסחריים, אבל במצב הנוכחי מובן לגמרי שכדי לשרוד הוא חייב לעשות דברים שיחזקו אותו כלכלית".

איך את מתנהלת כלכלית? את מחושבת?

"היום יותר מפעם. בעלי מחנך אותי להיות יותר מחושבת, וזו גם פונקציה של גיל. עד גיל 30 אתה חי בתחושה שלעולם לא תתבגר. השיקולים שלי לבחור עבודה יכולים בהחלט להיות גם כלכליים. צריך להתפרנס".

מה לגבי הצגות ילדים?

"הייתי שמחה לעשות; אם יציעו לי - בכיף".

את לא יוזמת?

"לא. זכיתי שעברתי מתפקיד לתפקיד. דווקא שלחתי לא מזמן קורות חיים לאורנה פורת, אבל אני לא יוזמת ולא משווקת את עצמי. יש לי סוכן לטלוויזיה ולקולנוע".

ובתיאטרון?

"אני סוגרת דברים. אני לא אוהבת לדבר על כסף. בואי נגיד שעסקים הם לא הצד החזק שלי".

ועדיין, את מאוד עסוקה.

"עכשיו אני ב'מירל'ה אפרת', ב'הסוחר מונציה' וב'הדה גאבלר'. מספיק לי. הייתה לי שנה אינטנסיבית, חזרות על חזרות. אני צריכה לנשום, ויש עוד אתגרים שאני רוצה לעשות. אני מתחילה ללמוד בקורס מדריכי חדרי כושר. התחלתי והפסקתי בגלל מירל'ה אפרת. יש לי אהבה לספורט. אני מכורה. רצה 13 קילומטרים שלוש פעמים בשבוע ועושה משקולות מדי פעם".

מקצוע לימים גשומים?

"הרבה פעמים אני מרגישה שערב-ערב הצגה, נסיעות, זה שוחק. אני הרבה יותר אוהבת חזרות מההצגות עצמן, כי יש בהן חיפוש, משהו בלתי נודע. אם לפני חמש שנים היית שואלת אותי את השאלה הזו, הייתי אומרת שאין שום דבר שאני אוהבת חוץ ממשחק. היום אני יכולה לומר שספורט ונטורופתיה מעניינים אותי מאוד".

אישי: בת 34, נשואה, מתגוררת בתל אביב

לימודים: מכינה אצל יורם לוינשטיין, משחק בסמינר הקיבוצים

קריירה: תיאטרון: שחקנית הבימה, משתתפת ב"הדה גאבלר", ב"מירל'ה אפרת" וב"הסוחר מונציה"; קולנוע: "למלא את החלל", "וביום השלישי"; טלוויזיה: - "חלומות נעורים", "משמורת", "דבר על מקום הימצאם"

עוד משהו: בעלה הוא דודי נסים, כתב הפלילים של הערוץ הראשון