איפה מזג האוויר, ואיפה אנחנו

א.

בעיניי, העובדה שבכל שנה אנחנו מופתעים מחדש, שלא לומר המומים, כשהחורף מגיע - היא ההוכחה הטובה ביותר שהאהבה אפשרית. בכל שנה מחדש הוא מתמהמה, בכל שנה מחדש אתה בטוח שזה כבר לא יגיע, שלנצח תזיע החרב - הלו, אתה זועק בלבך, כבר דצמבר! וחם לי! - בכל שנה אתה מוריד את שמיכת הפוך מהמדף העליון בארון חודש וחצי מוקדם מדי, מצפה ומצפה. בכל ענן נוצה חולף אתה תולה את תקוותיך, שם את יהבך על כל בריזה מקרית - לשווא. השמש עומדת בשמיים, יציבה ואדישה כמו הרבנות.

ובסוף זה מגיע כמו תמיד בזמן הלא מתאים. בדיוק תלית כביסה לבנה, בדיוק שטפת את האוטו, בדיוק יצאת לסידורים והשארת את החלון שמעל המחשב פתוח לרווחה - ודווקא אז נפתחים השמיים. חורף פתאום. מפתיע כל-כך, לא?

וזה הכי טוב כשזה קורה באותו היום שיוצא לך לפגוש ברחוב את האישה שלך (במובן שייכות, לא בעלות) לקפה לא מתוכנן של בוקר מאוחר - התבטלה לה פגישה, ויש לה תסרוקת חדשה - ואתה שמח כי זה רגיל ולא רגיל ומלראות אותה מרחוק יושבת עם העיתונים באור האפור והרך שהחליף באחת את הזוהר המסנוור והמסמא של הקיץ, מתמלא לך הלב, תרצה או לא, באהבה מחודשת, והוא עולה על גדותיו בדיוק כמו הביוב ברחוב שנסתם באבק ובעלים יבשים מכל חודשי הקיץ הארוכים האלה, ומציף את הרחוב.

וכבר לא אכפת לך כלום: שתתלכלך הכביסה, שיירטב המחשב. ואתם חוצים את כיכר רבין יד ביד, בגשם, וזה יכול היה להיות מושלם אם קשת הייתה מופיעה פתאום בשמיים מעל קולנוע גת, אבל זה לא קורה. שטויות.

חורף. ואם החורף אפשרי, האהבה בוודאי.

ב.

וזה הדבר שיש ממנו הרבה יותר בחורף: רגעים.

בקיץ היממה מתחלקת פשוט, בלי משחקים ובלי הפתעות: השמש זורחת, לוהטת, יוקדת, קופחת, שוקעת. או שחם או שיותר חם. יום של חורף, לעומת זאת, מתחלק בעצמו עוד ועוד, עד ליחידות אטומיות ממש: לפני הגשם, קצת לפני הגשם, ממש לפני הגשם, תחילת הגשם, שיאו של הגשם, הירידה, הרגע שאחרי הגשם (מתוק), בין גשם לגשם, ועוד. הקיץ נמרח עצל וחסר דקויות, בחורף הכול הרבה יותר דינמי. יש הרבה יותר מופעים: הרוח, הרעם, הברד.

יש הרבה יותר החלטות לעשות: אתה ברחוב, בגשם, בלי מטרייה, עומד מתחת לפרגולה של ירקן, יחסית ממהר לאנשהו; אתה תולה מבט לשמיים כמו אינדיאני ומחליט אם ומתי לצאת ולהירטב. השלולית הזאת: האם אני יכול לקפוץ מעליה?

בקיץ אתה פשוט איברים, בחורף אתה מושך כתף אל אוזן וצעדך מדוד ואחראי יותר. יש הרבה אתגרים: אלה לא רק השלוליות (והשאיפה העזה לקפוץ מעליהן), אלה גם הנהגים שמשפריצים ובעלי המטריות שמנסים לעקור לך את העיניים, הרוח הנושבת מתחת למעיל וטיפת הגשם שחדרה לצווארון.

הקיץ מינימליסטי, החורף הוא עונה של יתירות ועודפות (Redundancy): פתאום יש לך הרבה יותר דברים להיות אחראי עליהם ולאבד אותם - מעיל, מטרייה, תיק, צעיף אם יש, כפפות אם צריך, כובע אם זה הקטע שלך (ועכשיו תכפיל את זה במספר הילדים שלך). פתאום יש לך הרבה יותר דרכים להביע את עצמך.

אני מוצא שאני חושב יותר בחורף. למשל, על הפער בין הכיף של ללכת כמה דקות ברחוב בגשם סוחף לבין הבאסה של להיתקע אחר כך שעות, נגיד באיזה אירוע, עם מכנסיים רטובים וגרביים קפואים. האם זה היה שווה לך את זה, בן אדם? (לא, אתה אומר לעצמך, אבל בלב אתה יודע שכן, ועוד איך. נכון, אולי לא היית צריך לראות אם אתה יכול לקפוץ מעל השלולית ההיא, אבל עדיף לסלוח לעצמך על גרביים קפואים מאשר לא לסלוח לעצמך על שלולית שלא קפצת מעליה, או במילים אחרות: על החלומות).

ג.

וגם אני חושב על הפער הבלתי נתפס כמעט בין מטרייה כשיורד גשם למטרייה כשלא יורד גשם: ממכשיר נהדר שמגן עליך מפני חרון השמיים (בהנחה שהרוח לא הופכת אותה וגורמת לכל בן אדם, שיהיה הכי קול בעולם, להיראות כמו דביל מושלם) למין מקל מעצבן ומטפטף שאתה בכלל לא צריך עכשיו והוא תקוע לך ביד, אתה חייב להחזיק אותו כל הזמן, הוא לא נכנס לשום כיס (בטח לא כשהוא רטוב), הוא לא נותן לך לשים את הידיים שלך (שלך!) בכיסים שלך (שלך!), ושעוד מעט בכל מקרה תשכח אותו איפשהו.

וכל זה בשביל מכשיר שעושה רק דבר אחד, בעוד כל הדברים האחרים שיש לנו עושים לפחות שני דברים ותופסים הרבה פחות מקום, וגם לא מטפטפים. כשאני חושב על זה, נדמה שכל המהפכות הגדולות שנעשו בעשורים האחרונים בתחומי עיצוב המוצר והנדסת האנוש כאילו פסחו על המטרייה המסכנה. ומצד שני, היא עדיין פה. כל האינטרנט שמינטרנט הזה של הצעירים וכל הגנום האנושי וכל המאגר הביומטרי וכל הבינה המלאכותית שלכם עוד לא גרעו מהעולם ולו מטרייה אחת. אז קצת צניעות בבקשה.

לפעמים נדמה שעצם הבעלות על מטרייה או האחיזה בה גורם לבני אדם לחשוב שהם קובעים משהו בעולם הזה. אני שומע אותם אומרים דברים כמו: "תמיד כשאני בלי מטרייה יורד גשם" או "בכל פעם שאני לוקח מטרייה - דווקא אז לא יורד גשם", כאילו שלגשם אכפת מהם ומהמטרייה הטיפשית שלהם.

רק דמיינו מה זה גשם: מכל האוקיינוסים האדירים והימים הגדולים מתאדים המים, עוברים עילוי ועיבוי ואיחוי ומה לא - דברים שלא אתם ולא אני לא נעבור לעולם - ואז נופלים בחזרה לכדור הארץ ומתחילים את המחזור מחדש. מיליארדי שנים זה כבר ככה והעובדה שיש אנשים שמרשים לעצמם לחשוב שלהם או למטרייה שלהם יש השפעה על המעגל העוצמתי, הנהדר והנצחי הזה, ובכן, העובדה הזו לא מפסיקה להפתיע אותי. ומצד שני, ממלאת אותי אהבה אל בני מיני. אחרי הכול, כולנו אותו דבר, מחפשים מקום בעולם. אז מה זה אומר לי? שאני ממש מבין את הקדמונים שסגדו לגשם - נזכיר ונפייס פה רק שניים מאלי הגשם הגדולים באמת: בעל ונפטון ירום הודם. הרי חוץ מהשמש, למה עוד יש כבר לסגוד בעולם הזה?

ד.

את החורף שעבר העברנו בלונדון, אז מבלי ליפול למלכודת הכמה-מהר-עובר-הזמן (גם כי לא מתאים עכשיו וגם כי לטעמי הוא עובר בדיוק בקצב הנכון) ובלי להעליב אף אחד, זה הרי לא חורף אמיתי מה שיש פה, נכון?

ובכל זאת, אנחנו כאן וזה החורף שלנו, יחד עם כל הדיבורים המצחיקים על איזו "סופה" שתמיד "בדרך", אבל זו לא סופה אמיתית, כמו שיודע כל מי שהיה אי פעם בסופה אמיתית או ראה חדשות בזמן האחרון. החורף שלנו נעים. השלג שלנו הוא לא באמת שלג, הגלים שלנו לא באמת גבוהים, הרוח שלנו לא באמת חזקה ולא באמת קר לנו.

בקיץ כולנו עצבנים כי חם, או יותר חם, אבל האמת שגם הקיץ שלנו ממש לא הכי נורא. נוח סך הכול. אומרים שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו. אבל מהו נוף אם לא תוצאה של מזג אוויר.

מזג האוויר שלנו מתון ונוח ולא נוטה לקיצוניות, איפה הוא ואיפה אנחנו.