סופה נודדת: יום בנגב בין הפליטים הצועדים לבדואים הסוערים

יום שני בצהריים על כביש 40, צפונית לבאר שבע. כ-150 פליטים צועדים בצד הדרך, מלווים בפעילים, בעיתונאים ובניידת משטרה. ביום ראשון בצהריים יצאו ממתקן חולות והחלו ללכת לירושלים במפגן נדיר של אומץ וייאוש. הצועדים בשורה הראשונה אוחזים שלטים בעברית ובאנגלית, "כי גרים הייתם בארץ מצרים", "החוק המוסרי והנצחי של אלוהים: ואהבת לרעך כמוך" ועוד.

הם הולכים בשתיקה סבילה בשמש המלטפת וברוח הקרירה, עייפים מהדרך שעשו עד כה ומשביתת רעב של שלושה ימים ולגמרי לא ערוכים למסע הארוך: חלקם בסנדלים, חלקם אוחזים בידיהם נעליים וצועדים בגרביים. פעילי זכויות האדם המלווים אותם מחלקים הוראות לעיתונאים: אל תקראו להם מסתננים וכיו"ב. חלק מהנהגים מצפצפים בעידוד, אחרים מציעים לצועדים לשוב לארץ מוצאם. רוב הצועדים רואים את ישראל בפעם הראשונה מחוץ למתקני המעצר. הניגוד בין מזג האוויר הבהיר והיפה לבין הצעדה האומללה מכאיב בעין.

רובם המוחלט לא דובר אנגלית ואלה שכן הופכים אוטומטית למנהיגים ולדוברים. אני הולך לצד עבדול מונים, בן 24 מחבל דרפור, סטודנט להנדסה. כמעט שנתיים שהוא בישראל, אם אפשר לקרוא לזה ישראל: שהה בסהרונים ובקציעות וכשהעבירו אותו ואת חבריו לחולות כבר לא יכלו יותר. אנחנו בני אדם, הוא אומר בשקט, פליטים, לא פושעים. ברחנו ממלחמה ומרצח, למה שמים אותנו בכלא? אם אתם לא רוצים אותנו פה, תעבירו אותנו לאו"ם. אתה לא פוחד ככה לברוח מהכלא ולהתחיל ללכת?, אני שואל. ממה יש לי לפחד, הוא מחייך חיוך מריר, כל החיים שלי אני בכלא. היה קשה לארגן את האנשים לצעידה? לא, הוא אומר, הגענו למצב שכבר אין לנו מה להפסיד.

ישראל, הוא אומר, היא המקום הכי טוב שיכולנו להגיע אליו. בסודן רצחו אותנו, במצרים הרגו אותנו, אין לנו לאן לחזור ואין לנו לאן ללכת. הוא מספר על הסבל במתקני המעצר: יומיום של אלימות ובטלה. לא עושים שום דבר בכלא, הוא אומר, רק חותמים שלוש פעמים ביום. אנחנו לא אנשים רעים, אומר חברו, מוברק עלי מוחמד, אנחנו יודעים על המצוקה הנגרמת בגללנו ומבינים שישראל לא חייבת לקבל כל אחד וצריכה להגן על עצמה - אבל כלא?

כרגע אי אפשר לעצור אותם, כי טרם עברו 48 שעות מאז נטשו את המתקן, אבל המדינה כבר הודיעה שתעצור אותם כשיגיעו לירושלים. מאוחר יותר יגיעו לקיבוץ נחשון ומשם יעשו את הדרך לבירה באוטובוסים וככל הנראה ייעצרו ויוחזרו לכלאם. אחרי כשעה וחצי של צעידה אני נפרד מהם. סופה של הצעדה הזאת יתרחש אחרי שהגיליון שאתם אוחזים ירד לדפוס, כך שזאת רק טעימה קטנה מאוד מעצב העולם שסוחבים האנשים האלה.

ובינתיים אצל הבדואים

הנגב יפה, רחוץ וטרי. האוויר פריך והאדמה, כך נראה, שמחה מאוד על מנת המים שקיבלה. העיירה לקיה, כך נראה, התמודדה יפה עם מזג האוויר. היא מלוכלכת כמו תמיד, אבל עומדת על תילה. כרבע שעה נסיעה משם, בכפר הבדואי הלא מוכר ואדי אל-נעם, בין רמת חובב למתקן של חברת החשמל.

אותה אסופה מוכרת וחסרת ייחוד של פחונים שכאילו פוזרו באקראי. כמה כבשים, גמלים וילדים שמשחקים ביניהם. הרוח העזה העיפה כמה ממבני הפח, מוטטה אותם כאילו היו מנייר, וכך עשתה גם לכמה מהפאנלים הסולריים. אני פוגש את סלמן אבו לקימה, 52, יו"ר ועד הכפר ואת אחיו עיד, 53. תוכנית פראוור אמורה הייתה להתחיל פה. התוכנית הייתה לפנות את התושבים לשגב שלום. תראה מה זה, אומר סלמן, רק הקפיאו את פראוור ובאה הסערה - או מפה או מפה, בכל מקרה אנחנו חוטפים. אין יום מנוחה, אומר עיד. סלמן עושה לי סיבוב איפה שפעם היו מבני הפח. זה מבנה עתיק, הוא מצביע על ערמת גרוטאות שמפוזרת על האדמה. כמה עתיק?, אני שואל. עשרים שנה, הוא אומר. כאן נולדתי, הוא מספר, ב-52' השלטון הצבאי העביר אותנו הנה. רוח כמו שהייתה פה השבוע אני לא זוכר, ואיזה קור. את המבנים הם פוחדים להרים מחדש, שלא יבואו להרוס אותם.

אנחנו מדברים על פרוואר. בהתחלה בכלל לא ידענו שזה שם של בן אדם, הוא אומר, חשבנו זו מילה כמו "צונאמי". בסדר, הוא אומר, כבר חמישים שנה שהמדינה רוצה למצוא פתרון ותמיד זה נדחה, עכשיו ייקח להם עוד חמישים שנה. פנסיונר של צה"ל, גשש, כרגע מובטל עם תשעה ילדים. אף אחד מהם כבר לא הלך לצבא. עד לא מזמן קטף זיתים בקיבוץ רביבים: 12 שעות ביום, 4,500 שקל בחודש. אין לו בעיה, הוא אומר, לעבור מקום, אבל הוא לא מוכן לשגב שלום. למה אתה יכול לגור איפה שאתה רוצה ובשבילי צריכים להחליט?, הוא שואל. בבית הספר, אומר עיד, לימדו אותנו על תחום המושב שהיה ליהודים ברוסיה - זה אותו הדבר. טוב, אני אומר לו, זה לא בדיוק אותו דבר: בגדול, הבדואי עושה מה שהוא רוצה. בונה בית, שם גדר. לא היית רוצה שהילדים שלך יגדלו במקום טוב יותר מהפחונים האלה? בטח, הוא עונה, אבל ככה אנחנו.

אנחנו שותים תה ומלבד על טעמו הנהדר אנחנו לא מצליחים להסכים על כלום כמעט, מלבד על דבר אחד: עיד צוחק על היהודים המפונקים שמתבכיינים על חברת החשמל. וואלה מפונקים אלה, הוא אומר, כאילו שמישהו יכול לנצח את הרוח.

ממשיכים לנסוע, עוצרים לעוד תה ב"הדאג' סבבה" בכניסה לכפר ביר הדאג'. כפר מוכר, אבל נראה בדיוק אותו הדבר כמו הלא מוכר. 6,000 איש גרים פה. תוכנית מתאר כבר אושרה לכפר, אבל אז בוטלה, עכשיו הולכים לפשרה: התושבים רוצים חמישה דונמים לנחלה, המדינה מוכנה לתת 2.5. בטח ייפגשו באמצע, בין צו הריסה אחד לשני. פרוואר לא קשור לפה. "הדאג' סבבה" הוא הפאב המקומי (ללא אלכוהול), סנוקר ונרגילות.

בעל המקום, עדיסאן סלמאן, 50, השתחרר לפני שנה מצה"ל בדרגת רס"ן, לומד משפטים. הריבוי הטבעי אצלנו, הוא אומר, לא טבעי בכלל. עדיסאן מחזיק בשיא הצה"לי: הוא הקצין עם הכי הרבה ילדים: 23. 11 בנים, 12 בנות, משלוש נשים, ו-13, אולי 14, נכדים. אף אחד מהבנים שלו לא התגייס: אני נפצעתי, הייתי מוכן למות בשביל המדינה והייתי מת שהבן שלי יתגייס, אבל אחרי שהוא קיבל כדור גומי בהפגנה ושוקר חשמלי, איך אני יכול לבקש ממנו?

אנחנו עושים סיבוב בכפר: גם כאן הרוח העיפה פאנלים ומוטטה מבנים, אבל אף אחד לא מתרגש: ככה זה הרוח וככה זה במדבר. עדיסאן לוקח אותנו לבית של אשתו השלישית, חמישה מילדיו חזרו מבית הספר ואשתו מחבקת את ג'נאת הקטנה בת החודשיים. פירוש שמה: גן עדן. בחיים לא האמנתי שישרפו פה צמיגים, הוא אומר בכאב. יש לנו מדינה נהדרת, באמת: נותנת הכול, חינוך ובריאות ומה לא, אבל בנו היא פוגעת. אתה יודע מה הכי כואב לי?, הוא שואל ועונה: שכשהילדים הקטנים רואים ניידת משטרה הם מתחילים לצרוח, לבכות ולהתחבא.

ואז השמש יורדת, ובאחת כאילו קופא המדבר. לא מגיע לנו מה שעושים לנו, אומר סלמאן עדיסאן כשאנחנו נכנסים לאוטו המחומם וחוזרים למרכז.