רובנו לוקים באופטימיות יתר. זה גורם לבוחן מציאות לקוי

לחוקרת המוח ד"ר טלי שרוט קשה עם גל הביקורת המושמע לאחרונה נגד מדענים שעזבו לחו"ל, מה שנקרא בעגה הישראלית המדוברת: "בריחת המוחות". מבחינתה, הם לא עזבו, זו המדינה שהעזיבה אותם. אם תתעקשו, הבריחה.

שרוט, ממקום מושבה באוניברסיטת הרווארד, יודעת איך דברים שרואים משם, לא רואים מפה. "חברים שלי, מדענים ישראלים, רוצים לחזור. אני מדברת איתך על אנשים מאוד מצליחים, פרופסורים בייל ובפרינסטון, שמבכים את העובדה שאין להם לאן לחזור. הם חוקרים ברמה עולמית, מקבלים עבודה באוניברסיטאות הנחשבות בעולם, ובארץ אף אחד לא מחכה להם. אין תקנים שמתאימים לרמה שלהם, המשכורת שמוצעת להם לא טובה, אין תקציבים הולמים למחקר. ויצמן זה מקום נהדר, אבל כמה תקנים יש שם? קשה למצוא אופציות בישראל, ועוד יותר קשה מול האופציות שיש בחו"ל. חבר אמר לי: 'פרינסטון רוצה אותי, ייל רוצה אותי, אבל בישראל לא רוצים אותי'. החוקרים הללו לא מקבלים בישראל את היחס שהם מקבלים בחו"ל. נקודה. אין להם לאן לחזור".

- ואת? יש סיכוי לראות אותך בישראל?

"אני לא חושבת לחזור, גם אם יציעו לי תנאים טובים. אי אפשר להתעלם מכך שישראל מבודדת מבחינה מקצועית, היא רחוקה שעות טיסה רבות ממרכז העניינים. הדברים המעניינים במדעי המוח קורים בארה"ב. פה יותר קל גם מבחינת התרבות, הפתיחות לצורות חיים שונות, לתרבויות שונות. יש גיוון מקצועי ומחשבתי. בישראל צורת המחשבה דומה, רוב הישראלים יהודים, כולם עוברים את אותן התחנות של בית ספר, צבא, תואר וחתונה. רוב הישראלים ממשפחות מסורתיות יותר או פחות, זה לא מאפשר רוחב אופקים. מה גם שבעלי אמריקאי, אז זה לא על הפרק".

שרוט ובעלה, ג'וש, התחתנו השנה. הוא חוקר מוח באוניברסיטת MIT, שבודק כיצד המוח מפענח צלילים, מעבד אותם ומפריד אותם. "הוא בוחן איך, למשל, במסיבה רועשת, מישהו יקרא בשמך ואת תסתובבי. אגב, אם כבר מישהו רוצה לגור בישראל זה הוא, לא אני".

- לאחרונה פורסמו התבטאויות קשות, בעיקר של יאיר לפיד, נגד העוזבים לחו"ל.

"אנשים צריכים לחיות איפה שהם מרגישים שיחוו את החיים בעלי המשמעות הגדולה ביותר, בין אם זה בברלין, בתל אביב או ברומא. חיים מלאי משמעות לא עושים רק אותך מאושר, אלא גם טובים לסובבים אותך. ישראל תהפוך למדינה טובה יותר אם ראשיה יפסיקו לחשוב על אנשים רק כיהודים, ישראלים, ערבים או נוצרים, אלא כבני אדם. זו השקפת עולם הומניסטית, שהיא רחבה הרבה יותר מאשר הציונות.

"לגבי לפיד, אם הוא יעבוד על חוקים שיתירו לנו להתחתן גם עם לא יהודים או בנישואי גאים, אולי לא נעבור למקומות אחרים כדי להתחתן עם אהובינו. שלא לדבר על החוקים הגזעניים בישראל, שמאפשרים רק ליהודים לקבל אזרחות. אם היינו שומעים על חוקים כאלה בשוודיה או בארה"ב, היינו מזדעזעים. אנחנו מצדיקים את חוקי השבות בשואה, אבל לא צריך להגיב על מעשה גזענות - בגזענות".

 קרדיט: כפיר זיו

אובר אופטימיות

מחקרים מצביעים על כך שאופטימיות לא קשורה רק למצב רוח טוב ולמורל חיובי, אלא שהיא כמו מגנט שמושך אליו הצלחה ופופולריות. במחקר שערך הפסיכולוג האמריקאי ד"ר מרטין סליגמן, לדוגמה, נבחנו רמות האופטימיות שהציגו המתמודדים לנשיאות ארה"ב. 27 מתוך 29 נשיאים שנבחרו הציגו רמת אופטימיות גבוהה יותר מהיריבים שלהם - ולכך הייתה השפעה על רמת הפופולריות שלהם.

ד"ר שרוט חוקרת זה 12 שנה מה הקטע שלנו, בני האדם, עם אופטימיות. לטענתה, בניגוד למה שאולי אפשר לחשוב, רובנו יצורים אופטימיים שבטוחים שהעתיד יסביר להם פנים. הסיבה לכך היא שכנוע פנימי שאנחנו מוכשרים יותר ואטרקטיביים יותר מהסובבים אותנו, ולכן 'ילך לנו'. אלא שאותה אופטימיות קוסמית גורמת לנו לא להיות ריאליים, ולקבל החלטות מוטות לגבי העתיד.

- מה רצית למצוא במחקר שלך?

"רציתי לבדוק מה חלקו של המוח ביצירת אופטימיות, ואיך זה שהיא לא פוחתת גם מול מציאות קשה. ביקשתי מנבדקים לנבא מה יקרה בעתיד שלהם, בזמן שסרקתי את מוחם. הם שוב ושוב תיארו עתיד ורוד, ניבאו שיהיה יותר טוב ממה שבאמת היה בסוף. ביקשתי מהם לדמיין אירועים יומיומיים וכולם תוארו כאירועים הכי נפלאים: התספורת שיעשו תהיה תמיד מוצלחת, הסרט שיראו יהיה נהדר. בכל פעם שביקשתי מהם להיזכר בחוויות לא נעימות, היה טוויסט חיובי בדרך: בן משפחתם שחלה מאוד, נניח, הבריא. הם פשוט לא הצליחו לדמיין דברים שליליים.

"הבנתי שמשהו קורה פה. מחקר הצטרף למחקר, ונולדה ההבנה שבני האדם יותר אופטימיים מריאליסטים. כולנו לוקים באופטימיות יתר. אנחנו בכלל לא מודעים למחשבה הזו שמנגנת לנו, שהעתיד יהיה יותר טוב ממה שהוא באמת. זה לא שאנחנו חושבים שהעתיד יהיה מעולה וזהו, אבל אנחנו חושבים שיהיה לנו יותר טוב ממה שקורה הלכה למעשה".

במקרים חמורים, להטיה האופטימית יש משמעויות קשות. ב-2008 התרחש משבר כלכלי חמור בארה"ב. רבים מאוד התעלמו מהאינדיקציות שהשוק ייפול - אנשים שקנו בתים, אנליסטים שהיו צריכים לזהות את הסימנים בזמן, וגם הממשל האמריקאי. "אם אדם חושב שהוא עלול להפסיד 2,000 שקל בשוק המניות ולבסוף הפסיד 4,000, אז הניבוי שלו נחשב לאופטימי. גירושים זו עוד דוגמה מצוינת. אנחנו מספרים לנבדקים שאחוז הגירושים במדינות מערביות הוא כמעט 50%. אני מבקשת מהם לנבא את הסיכוי שלהם להתגרש, ולמרות שהנתונים בידם, הם מנבאים את הסיכוי שלהם להתגרש כקלוש עד קטן".

- קונספציית ה'לי זה לא יקרה'?

"ממש כך. בפסיכולוגיה חברתית ידוע שאנשים מנבאים לעצמם פחות סיכויים לגירושים, לחלות בסרטן, יותר סיכוי להצליח מקצועית או שהילדים יהיו גאונים. אני שאלתי איך זה יכול להיות. כולנו רבים עם בן הזוג, אנחנו רואים אנשים שמתגרשים כל הזמן, אנשים שחולים ומתים, יש לנו את כל האינפורמציה, ובכל זאת קורה דבר מוזר - אנחנו לא משנים את הניבוי שלנו. בדקתי מה קורה במוח שלנו כשאנחנו מקבלים מידע, איך המוח מקודד ומעבד אותו".

- יש הבדל בין מידע חיובי לשלילי?

"המוח לומד נהדר כשמדובר במידע חיובי: הוא יודע לקודד, לעבד ולהקיש ממנו. כשהוא מקבל מידע שלילי, הוא עובד פחות טוב. עשינו הדמיות וגילינו שבעת קבלת אינפורמציה חיובית, החלק התחתון באונת המצח השמאלית עבד במרץ, הייתה אקטיבציה רבה באותו אזור. באינפורמציה שלילית, שפעלה לרעת הנבדק, ההדמיה המוחית הראתה שאין פעילות כזו. כלומר, כשאנחנו מקבלים אינפורמציה שלילית לגבי העתיד, המוח לא מתמודד עם זה בצורה אפקטיבית. המשמעות היא שכשאת שומעת ש-30% מהאנשים עם נתונים פיזיים זהים לשלך חולים בסרטן, את אומרת לעצמך: 'זה לא יקרה לי, כי אני הולכת לחדר כושר, אוכלת בריא ובמשפחה שלי אין היסטוריה של סרטן'".

- מנגנון של אשליה עצמית.

"בדקנו כמה אנשים מעריכים את עצמם כאינטליגנטים או כאטרקטיביים. היה מעניין לראות שאנשים תמיד העריכו את עצמם יותר מהסביבה. בשלב השני, סיפרנו להם שהערכת הסביבה אליהם גבוהה יותר מזו שחשבו והם מיד תיקנו את הנתונים והעלו את רמת ההערכה העצמית שלהם. לעומת זאת, כשהודענו לנבדקים שהסביבה תופסת אותם פחות טוב מאיך שהם תופסים את עצמם, באופן גורף הם לא נתנו לעובדה זו להשפיע עליהם כלל.

"כשקורים דברים טובים, אנשים חושבים 'היי, זה אומר משהו גם עליי'. אם השכן שלי התעשר, גם אני יכול להקים סטארט-אפ ולעשות את המכה. אבל כשמדובר בהתפתחויות שליליות, המוח דוחה את המידע. זה קורה לנו מהר, הקידוד נעשה באופן אוטומטי, מבלי שנשים לב. זה חשוב, כי אנשים לא יודעים שהם ניזונים מאינפורמציה מוטה. ההטיה האופטימית היא זו שגורמת לנו לקחת סיכונים לא מחושבים. לרכוב על אופניים ללא קסדה, להמשיך לעשן, לא לקחת את התרופות שאנחנו חייבים לקחת".

- אז מה אפשר לעשות? לרמות את המוח?

"כשאנחנו מבינים איך המוח שלנו פועל, אפשר להתחיל לחשוב על חוקים בשביל להגן על עצמנו, שההטיה האופטימית לא תקרה. ממשלת לונדון, שנחשפה להטיות הללו, דאגה להוסיף תקציב וזמן לפרויקט הבנייה של האולימפיאדה, בהתאם לחישובי ההטיה".

*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר בסטימצקי