רובנו לוקים באופטימיות יתר. זה גורם לבוחן מציאות לקוי

שרוט, ממקום מושבה באוניברסיטת הרווארד, יודעת איך דברים שרואים משם, לא רואים מפה. "חברים שלי, מדענים ישראלים, רוצים לחזור. אני מדברת איתך על אנשים מאוד מצליחים, פרופסורים בייל ובפרינסטון, שמבכים את העובדה שאין להם לאן לחזור. הם חוקרים ברמה עולמית, מקבלים עבודה באוניברסיטאות הנחשבות בעולם, ובארץ אף אחד לא מחכה להם. אין תקנים שמתאימים לרמה שלהם, המשכורת שמוצעת להם לא טובה, אין תקציבים הולמים למחקר. ויצמן זה מקום נהדר, אבל כמה תקנים יש שם? קשה למצוא אופציות בישראל, ועוד יותר קשה מול האופציות שיש בחו"ל. חבר אמר לי: 'פרינסטון רוצה אותי, ייל רוצה אותי, אבל בישראל לא רוצים אותי'. החוקרים הללו לא מקבלים בישראל את היחס שהם מקבלים בחו"ל. נקודה. אין להם לאן לחזור".

ואת? יש סיכוי לראות אותך בישראל?

"אני לא חושבת לחזור, גם אם יציעו לי תנאים טובים. אי אפשר להתעלם מכך שישראל מבודדת מבחינה מקצועית, היא רחוקה שעות טיסה רבות ממרכז העניינים. הדברים המעניינים במדעי המוח קורים בארה"ב. פה יותר קל גם מבחינת התרבות, הפתיחות לצורות חיים שונות, לתרבויות שונות. יש גיוון מקצועי ומחשבתי. בישראל צורת המחשבה דומה, רוב הישראלים יהודים, כולם עוברים את אותן התחנות של בית ספר, צבא, תואר וחתונה. רוב הישראלים ממשפחות מסורתיות יותר או פחות, זה לא מאפשר רוחב אופקים. מה גם שבעלי אמריקאי, אז זה לא על הפרק".

שרוט ובעלה, ג'וש, התחתנו השנה. הוא חוקר מוח באוניברסיטת MIT, שבודק כיצד המוח מפענח צלילים, מעבד אותם ומפריד אותם. "הוא בוחן איך, למשל, במסיבה רועשת, מישהו יקרא בשמך ואת תסתובבי. אגב, אם כבר מישהו רוצה לגור בישראל זה הוא, לא אני".

לאחרונה פורסמו התבטאויות קשות, בעיקר של יאיר לפיד, נגד העוזבים לחו"ל.

"אנשים צריכים לחיות איפה שהם מרגישים שיחוו את החיים בעלי המשמעות הגדולה ביותר, בין אם זה בברלין, בתל אביב או ברומא. חיים מלאי משמעות לא עושים רק אותך מאושר, אלא גם טובים לסובבים אותך. ישראל תהפוך למדינה טובה יותר אם ראשיה יפסיקו לחשוב על אנשים רק כיהודים, ישראלים, ערבים או נוצרים, אלא כבני אדם. זו השקפת עולם הומניסטית, שהיא רחבה הרבה יותר מאשר הציונות.

"לגבי לפיד, אם הוא יעבוד על חוקים שיתירו לנו להתחתן גם עם לא יהודים או בנישואי גאים, אולי לא נעבור למקומות אחרים כדי להתחתן עם אהובינו. שלא לדבר על החוקים הגזעניים בישראל, שמאפשרים רק ליהודים לקבל אזרחות. אם היינו שומעים על חוקים כאלה בשוודיה או בארה"ב, היינו מזדעזעים. אנחנו מצדיקים את חוקי השבות בשואה, אבל לא צריך להגיב על מעשה גזענות - בגזענות".

אובר אופטימיות

מחקרים מצביעים על כך שאופטימיות לא קשורה רק למצב רוח טוב ולמורל חיובי, אלא שהיא כמו מגנט שמושך אליו הצלחה ופופולריות. במחקר שערך הפסיכולוג האמריקאי ד"ר מרטין סליגמן, לדוגמה, נבחנו רמות האופטימיות שהציגו המתמודדים לנשיאות ארה"ב. 27 מתוך 29 נשיאים שנבחרו הציגו רמת אופטימיות גבוהה יותר מהיריבים שלהם - ולכך הייתה השפעה על רמת הפופולריות שלהם.

ד"ר שרוט חוקרת זה 12 שנה מה הקטע שלנו, בני האדם, עם אופטימיות. לטענתה, בניגוד למה שאולי אפשר לחשוב, רובנו יצורים אופטימיים שבטוחים שהעתיד יסביר להם פנים. הסיבה לכך היא שכנוע פנימי שאנחנו מוכשרים יותר ואטרקטיביים יותר מהסובבים אותנו, ולכן 'ילך לנו'. אלא שאותה אופטימיות קוסמית גורמת לנו לא להיות ריאליים, ולקבל החלטות מוטות לגבי העתיד.

מה רצית למצוא במחקר שלך?

"רציתי לבדוק מה חלקו של המוח ביצירת אופטימיות, ואיך זה שהיא לא פוחתת גם מול מציאות קשה. ביקשתי מנבדקים לנבא מה יקרה בעתיד שלהם, בזמן שסרקתי את מוחם. הם שוב ושוב תיארו עתיד ורוד, ניבאו שיהיה יותר טוב ממה שבאמת היה בסוף. ביקשתי מהם לדמיין אירועים יומיומיים וכולם תוארו כאירועים הכי נפלאים: התספורת שיעשו תהיה תמיד מוצלחת, הסרט שיראו יהיה נהדר. בכל פעם שביקשתי מהם להיזכר בחוויות לא נעימות, היה טוויסט חיובי בדרך: בן משפחתם שחלה מאוד, נניח, הבריא. הם פשוט לא הצליחו לדמיין דברים שליליים.

"הבנתי שמשהו קורה פה. מחקר הצטרף למחקר, ונולדה ההבנה שבני האדם יותר אופטימיים מריאליסטים. כולנו לוקים באופטימיות יתר. אנחנו בכלל לא מודעים למחשבה הזו שמנגנת לנו, שהעתיד יהיה יותר טוב ממה שהוא באמת. זה לא שאנחנו חושבים שהעתיד יהיה מעולה וזהו, אבל אנחנו חושבים שיהיה לנו יותר טוב ממה שקורה הלכה למעשה".

במקרים חמורים, להטיה האופטימית יש משמעויות קשות. ב-2008 התרחש משבר כלכלי חמור בארה"ב. רבים מאוד התעלמו מהאינדיקציות שהשוק ייפול - אנשים שקנו בתים, אנליסטים שהיו צריכים לזהות את הסימנים בזמן, וגם הממשל האמריקאי. "אם אדם חושב שהוא עלול להפסיד 2,000 שקל בשוק המניות ולבסוף הפסיד 4,000, אז הניבוי שלו נחשב לאופטימי. גירושים זו עוד דוגמה מצוינת. אנחנו מספרים לנבדקים שאחוז הגירושים במדינות מערביות הוא כמעט 50%. אני מבקשת מהם לנבא את הסיכוי שלהם להתגרש, ולמרות שהנתונים בידם, הם מנבאים את הסיכוי שלהם להתגרש כקלוש עד קטן".

קונספציית ה'לי זה לא יקרה'?

"ממש כך. בפסיכולוגיה חברתית ידוע שאנשים מנבאים לעצמם פחות סיכויים לגירושים, לחלות בסרטן, יותר סיכוי להצליח מקצועית או שהילדים יהיו גאונים. אני שאלתי איך זה יכול להיות. כולנו רבים עם בן הזוג, אנחנו רואים אנשים שמתגרשים כל הזמן, אנשים שחולים ומתים, יש לנו את כל האינפורמציה, ובכל זאת קורה דבר מוזר - אנחנו לא משנים את הניבוי שלנו. בדקתי מה קורה במוח שלנו כשאנחנו מקבלים מידע, איך המוח מקודד ומעבד אותו".

יש הבדל בין מידע חיובי לשלילי?

"המוח לומד נהדר כשמדובר במידע חיובי: הוא יודע לקודד, לעבד ולהקיש ממנו. כשהוא מקבל מידע שלילי, הוא עובד פחות טוב. עשינו הדמיות וגילינו שבעת קבלת אינפורמציה חיובית, החלק התחתון באונת המצח השמאלית עבד במרץ, הייתה אקטיבציה רבה באותו אזור. באינפורמציה שלילית, שפעלה לרעת הנבדק, ההדמיה המוחית הראתה שאין פעילות כזו. כלומר, כשאנחנו מקבלים אינפורמציה שלילית לגבי העתיד, המוח לא מתמודד עם זה בצורה אפקטיבית. המשמעות היא שכשאת שומעת ש-30% מהאנשים עם נתונים פיזיים זהים לשלך חולים בסרטן, את אומרת לעצמך: 'זה לא יקרה לי, כי אני הולכת לחדר כושר, אוכלת בריא ובמשפחה שלי אין היסטוריה של סרטן'".

מנגנון של אשליה עצמית.

"בדקנו כמה אנשים מעריכים את עצמם כאינטליגנטים או כאטרקטיביים. היה מעניין לראות שאנשים תמיד העריכו את עצמם יותר מהסביבה. בשלב השני, סיפרנו להם שהערכת הסביבה אליהם גבוהה יותר מזו שחשבו והם מיד תיקנו את הנתונים והעלו את רמת ההערכה העצמית שלהם. לעומת זאת, כשהודענו לנבדקים שהסביבה תופסת אותם פחות טוב מאיך שהם תופסים את עצמם, באופן גורף הם לא נתנו לעובדה זו להשפיע עליהם כלל.

"כשקורים דברים טובים, אנשים חושבים 'היי, זה אומר משהו גם עליי'. אם השכן שלי התעשר, גם אני יכול להקים סטארט-אפ ולעשות את המכה. אבל כשמדובר בהתפתחויות שליליות, המוח דוחה את המידע. זה קורה לנו מהר, הקידוד נעשה באופן אוטומטי, מבלי שנשים לב. זה חשוב, כי אנשים לא יודעים שהם ניזונים מאינפורמציה מוטה. ההטיה האופטימית היא זו שגורמת לנו לקחת סיכונים לא מחושבים. לרכוב על אופניים ללא קסדה, להמשיך לעשן, לא לקחת את התרופות שאנחנו חייבים לקחת".

אז מה אפשר לעשות? לרמות את המוח?

"כשאנחנו מבינים איך המוח שלנו פועל, אפשר להתחיל לחשוב על חוקים בשביל להגן על עצמנו, שההטיה האופטימית לא תקרה. ממשלת לונדון, שנחשפה להטיות הללו, דאגה להוסיף תקציב וזמן לפרויקט הבנייה של האולימפיאדה, בהתאם לחישובי ההטיה".

פ*לס נגטיב

במהלך המחקר השתמשה שרוט במגנט חשמלי, וגילתה שכאשר היא שולחת פולסים לאזורים ספציפיים במוח, אנשים מפסיקים לבצע הטיה אופטימית. "במשך חצי שעה נטרלנו או הפרענו לאזורים המוחיים האחראים לעיבוד מידע חיובי, ואנשים הפסיקו לבצע הערכות אופטימיות לגבי עתידם".

זה מה שקורה אצל אנשים דיכאוניים?

"עיבוד המידע במוחם של דיכאוניים עובד לגמרי הפוך. דיכאוניים לומדים נהדר מאינפורמציה שלילית. אנחנו לא יודעים עדיין להגיד האם דיכאון גורם לעיבוד מידע שלילי, או שכשאנשים מעבדים יותר טוב מידע שלילי, הם הופכים לפסימיים ואז מגיע הדיכאון. אצל אנשים דיכאוניים מתחוללת יותר אקטיבציה במוח כשהם נתקלים באינפורמציה שלילית, וזה לא דבר טוב. דווקא אצל חולים בדיכאון קל, גילינו שהמוח מעבד אינפורמציה חיובית ושלילית באותה המידה. בתיאוריה, זו הדרך הנכונה שבה המוח צריך לפעול. אבל זה לא טוב, יש לזה מחיר. בני אדם זקוקים להטיה אופטימית".

מדוע? היא הרי היא גורמת לנו לאי דיוקים.

"אופטימיות היא חרב פיפיות. אנחנו מניחים שיש לה סיבה אבולציונית, ובני האדם זקוקים לה כדי לחיות. יש יתרון בלהיות קצת בהכחשה. הרי כולנו נהיה חולים, כולנו נמות, אהובינו ימותו גם הם, ואנחנו צריכים את מידת ההכחשה הזו כדי להמשיך לחיות. ואם אפשר, גם עם מידת סטרס נמוכה וביטחון עצמי גבוה. רק ככה ניקח סיכונים, גם מקצועית וגם ביחסים שלנו, אפילו סיכונים לא רציונליים, שיגרמו לנו להתקדם.

"מצד שני, הטיה גורמת לבוחן מציאות לקוי וזה דבר שיכול להזיק. בספר 'הכחשה' של הביולוג אג'יט ורקי, הוא מנסה להסביר איך האנושות הצליחה לשרוד כל כך הרבה זמן. הוא טוען שברגע שבני האדם פיתחו את המודעות העצמית, היא יצרה אצלם פחד וחרדה, ולכן אם המודעות הייתה מתפתחת לבדה זה היה סוף האנושות. אנשים היו מפסיקים לעשות מה שצריך כדי לחיות, והפחד היה משתק אותם. לכן, לצד המודעות התפתחה האופטימיות האי-רציונלית שלנו".

איפה עוד משרתת אותנו האופטימיות?

"אנשים אופטימיים משיגים יותר, ולכן התחושה הבסיסית שלנו היא שאנחנו מוצלחים יותר מהשאר. כשאדם משוכנע שיש לו יכולות ומכאן שיש לו סיכוי להתקדם ולהצליח, זה גורם לו לנסות יותר. אנחנו כבר יודעים שהבריאות של האנשים האופטימיים טובה יותר. הגוף מפריש פחות קורטיזון והורמוני סטרס, מערכת הסיכון חסינה יותר והסיכוי לחלות קטן. גם אם האדם האופטימי נהיה חולה, הסיכוי שיבריא גדול יותר. זה מה שנקרא נבואה שמגשימה את עצמה. אם אופטימיים חיים יותר, אז גם לגן האופטימי יש יותר סיכוי לעבור מדור לדור".

מה לגבי המציאות הישראלית הסבוכה, יש לה השפעה על האופטימיות שלנו?

"לא ראינו שינוי בנתונים בישראל. אם אני צריכה לנחש, אז לישראלים יש אפילו יותר חוסן נפשי. אנשים הגיעו לאחר השואה, לאחר שהצליחו לשרוד, הם עברו מלחמות ואירועים קשים ויכלו להם. המחשבה של שורדים היא שאם שרדתי עד עכשיו, אני יודע איך להמשיך הלאה. זה דווקא מגביר אופטימיות".

איך מגדלים ילד אופטימי?

"אנחנו אופטימיים כשאנחנו חושבים שיש לנו שליטה על החיים. משם מגיעות האמונות הטפלות, אם אעשה כך וכך, דברים חיוביים יקרו. כדי לגדל ילד אופטימי צריך לתת לו תחושה שיש לו שליטה על מה שקורה לו, ושהוא יכול לשנות דברים בעולם שלו".

קרובת משפחה של מרקס

שרוט נולדה וגדלה ביישוב עומר. היא בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה וכלכלה באוני' תל אביב. את התואר השני והדוקטורט במדעי המוח השלימה באוני' ניו יורק, ופוסט דוקטורט עשתה ביוניברסיטי קולג' בלונדון. ספרה 'אשליה אופטימית' נמכר בעשר מדינות, ותורגם לשמונה שפות. היא החוקרת הישראלית היחידה שהופיעה מעל במת TED, ולקחה חלק בסדרות מדע של ה-BBC. לפני שנתיים קיבלה תקציב למעבדה משלה. ממאי האחרון היא נמצאת בשבתון באוניברסיטת הרווארד וחוקרת בבית החולים הפסיכיאטרי מק'לין.

היא צאצאית רחוקה של קרל מרקס, סבתה והוא הגיעו ממשפחת רבנים ידועה בגרמניה. אביה, סטיב שרוט, הוא פרופסור לסוציולוגיה ממוצא אנגלי. למרות שרוב שנותיה התגוררה בישראל, היא מדברת עברית במבטא אנגלוסקסי כבד. "ריבוי המקומות שגדלתי בהם גרם לי לגמישות מחשבתית, להבנה שאפשר לחיות את החיים בצורות שונות".

לעובדה שאבא שלך הוא איש אקדמיה לשעבר היה חלק בהחלטתך להיות חוקרת?

"מגיל צעיר הוקסמתי מהעבודה של אבא שלי. למדתי שאורח חיים של איש אקדמיה הוא נפלא, אפשר לראות עולם, לנסוע למקומות שונים. אתה אדון לעצמך, מגלה עולמות חדשים. אחרי התואר הראשון עבדתי בפיננסים, בארנסט אנג יאנג. עשיתי את זה כדי להתפרנס, עד שאתחיל דוקטורט. זה רק חיזק לי שמה שאני רוצה זה לחקור התנהגות, לחקור את המוח האנושי. עשיתי וי על עבודה מחוץ לאקדמיה, אין לי יותר סקרנות איך זה נראה בחוץ, לעומת חוקרים אחרים שתוהים איך נראית עבודה סטנדרטית".

שרוט, 37, לא נלהבת מהתייחסות לגיל. "אני מעדיפה שלא תכתבי את גילי, אני אף פעם לא אומרת אותו".

עם כל מה שהשגת, את עדיין במשחק האולד סקול הזה שאישה לא מגלה את הגיל?

"אני חיה בעולם האמיתי, ובו הגיל שלך לא מועיל לך, לא משנה מהו. או שאני צעירה מדי או שאני מבוגרת מדי. לגברים זה פחות משנה. אם הם עושים משהו משמעותי, אף אחד לא יבדוק אם הגיל שלהם מתאים לתפקיד, אצל נשים השיקול הזה כן משחק, תמיד יהיה מי שיחשב כמה השגתי או לא השגתי בהתאם לגילי. אם יש לי משהו להגיד, הגיל שלי לא משנה. המדע צריך לדבר בעד עצמו. אם הייתי בת 57, יכול להיות שהיו רואים את המחקרים שלי בצורה אחרת".

בעלך גם הוא חוקר מוח, יש התנגשויות?

"נעים שאני חיה עם מישהו שמבין את המקצוע שלי. אנחנו לא חוקרים את אותו הדבר, אז אין בעיית אגו. הוא גם מאוד מוצלח בפני עצמו".

להתחתן ולהפוך לאם בגיל 37, בארץ לא היו נותנים לך לנשום.

"יש מכבש לחצים איום ונורא בארץ. הרגשתי את הלחץ הזה כבר בשנות ה-20 לחיי. זו אידיאולוגיה שקשורה בדת היהודית. באירופה או בארה"ב אין את הלחץ הזה. זה גורם לכך שהרבה אנשים מקבלים החלטה שלאו דווקא טובה להם. הם נכנסים למסלול רק כי צריך. לא כולם חזקים כמוני. עשיתי דברים בזמן שנוח לי".

עד כמה חשוב לך להיות פופולרית?

"חשוב לי שידעו על המחקרים שלי גם מחוץ לגבולות הקהילה המדעית. שאנשים ידעו על ההחלטות המוטות שהם מקבלים לגבי העתיד ועל הסיכונים שנלקחים בגלל זה. קיבלתי אימיילים ממכבי אש, הם סיפרו שהצוותים שלהם לא היו מוכנים כמו שצריך בגלל התחושה שיהיה בסדר. גם רופאים וכלכלנים דיווחו לי על זה. הפופולריות חשובה לי כדי שהתוצאות יגיעו לעולם הרחב".

כיכבת השנה ברשימת 50 המדענים הסקסיים בבלוג ביזנס אינסיידר.

"בעלי שמח, אם כי הוא גאה בי גם על דברים אחרים. קולגות הקניטו אותי: 'המדען ההוא לפנייך ברשימה, הא?'. גם הכרתי חלק מהאנשים ברשימה, וזה היה מצחיק לגלות אותם שם. אבל רק בישראל ממש קפצו כשנבחרתי".

דופמין מגביר אופטימיות

המחקר של שרוט מצא יחס ישיר בין רמת הדופמין במוח לרמת האופטימיות. שרוט ביקשה מנחקריה למלא שני שאלונים זהים, בהפרש של שבוע, שבהם התבקשו לנבא מה יקרה בעקבות 40 אירועים יומיומיים שחוו אנשים דומים להם. בפעם הראשונה קיבלו המשתתפים תרופת פלסיבו, ובפעם השנייה קיבלו כדור ובו 150 מ"ג דופמין.

התוצאה הייתה מובהקת: ההטיה האופטימית של הנחקרים גדלה ביום שבו קיבלו דופמין, והם ניבאו באופן גורף פחות תקלות או סכנות באירועים שאליהם התבקשו להתייחס. ממצאים אלה מצביעים על ההשפעה הישירה שיש לדופמין על היווצרות מחשבות, תפיסות והתנהגויות שמקטינות את הציפיות השליליות לגבי העתיד.

פריצת דרך זו עשויה להשפיע בעתיד על הדרכים לשלוט על התפיסות שלנו.

וול סטריט על דופמין

מחקר חדש שנערך באוניברסיטת קליירמונט שבקליפורניה בדק את הקשר בין רמת הדופמין במוח להצלחה המקצועית של ברוקרים בוול סטריט. החוקרים עקבו אחר שחרור הדופמין במוחם של כ-60 סוחרי בורסה מצליחים, בהשוואה לקבוצת ביקורת של אנשים שלא סחרו כלל במניות, ומצאו השפעה דומיננטית של דופמין על מוח הסוחרים. הנבדקים שנמצאו אצלם רמות מתונות של שחרור דופמין (לא גבוה מדי ולא נמוך מדי) היו אלה שחוו את ההצלחות הגדולות ביותר, ושרדו בוול סטריט זמן רב יותר.