וידויה של אשת המרתוניסט

הרבה תענוגות נגזלים מאשת המרתוניסט. איך אפשר לספר לו שכואבות לך הרגליים כי עמדת כל היום? איך אפשר בכלל לקטר במשהו למי שכרגע חזר מריצה של 42 קילומטרים?

אני אשת המרתוניסט. כן, יש טייטל כזה. מי שזוכר את המערכון של רבקה מיכאלי ויוסי בנאי יודע שפעם הייתה "אשת מהנדס". הייתה גם "אשת הרופא" ו"אשת עורך הדין". כל אלה הן פאסה. היום ישנה "אשת המרתוניסט". תשאלו, מיהי אשת המרתוניסט? מה מייחד אותה לעומת קבוצות אחרות באוכלוסייה? גם כאן יש אבולוציה. מבוא היסטורי קצר: קחו, למשל, את נשותיהם של אנשי קבע. הנשים הללו היו רוב השבוע לבד, בעוד הבעל משרת נאמנה את המדינה אי-שם. הן גידלו את הילדים, דאגו לבית באופן בלעדי, ופעם בכמה ימים הבעל היה מפציע לו עם מדיו המאובקים (עוד כביסה...) וזוכה לארוחה טובה, למבטי הערצה מהילדים ומהשכנים ולתהילת עולם. הבנתם כבר איך זה עובד. האוכלוסייה הזו קיימת גם היום (אני מכירה כמה באופן אישי).

אל נשות הקצינים הצטרפו נשות אנשי ההיי-טק. אותו דבר, רק עם דרכון. אבא טס לו ועף לו ברחבי העולם, את לבד כל השבוע, חוזר, כביסה, הערצה, תהילה. לאחרונה הצטרפו אליהן נשות הרצים. אותו דבר, רק עם שעון דופק גרמין או פולאר. יש לו לוח אימונים אינטנסיבי, את קמה לבד לשלח את הילדים לגן ולבית הספר, כי הבעל קם בשלוש ויצא לרוץ בארבע (לפנות בוקר, תודה ששאלתם). מקפה זוגי ביום שישי בבוקר כבר שכחת, כי צריך לרוץ ארבע שעות. אז שוב הוא קם בארבע, רץ ארבע שעות, מתיחות, מנוחה, נתראה בכניסת השבת.

הרבה תענוגות נגזלים מאשת המרתוניסט. איך בכלל אפשר לספר לו שכואבות לך הרגליים כי עמדת כל היום, רדפת אחרי הזאטוטים או רצת רחמנא ליצלן מרחק של עשרה קילומטרים באימון שלך? איך אפשר בכלל לקטר במשהו למי שכרגע חזר מריצה של 42 קילומטרים? המילים "תעשה לי בבקשה מסאג' קטן, כי נתפס לי בדיוק כאן", נלקחו ממך באחת. איך תעזי לומר לו שנתפס לך? ממה??? הוא זה שקם בבוקר ויצא לרוץ לפרק זמן ששווה לשני סרטים באורך מלא (כולל הפרסומות וההפסקה).

באחת הפעמים שהרץ הנמרץ חזר מאחד המרתונים ברחבי העולם, התכנסו קבוצת הריצה ונשותיהם לערב חברתי נעים. במהלך הערב התיישבה לידי אישה שלא הכרתי, אשתו של אחד הרצים. להערכתי מדובר באישה במחצית השנייה של שנות החמישים שלה. העובדה שלא ראינו זו את זו מעולם לא הפריעה לה לשפוך לפניי את מר לבה. זאת הייתה כמובן אשמתי. מכיוון שלא הכרתי אותה, והמכנה המשותף הבולט בינינו היה היותנו נשות מרתוניסטים, בירכתי אותה על הישגי בעלה. הפתיחה, שנראתה לי מתבקשת וטריוויאלית, התבררה כטעות איומה.

האישה פתחה במונולוג קורע לב על העובדה שהריצה גמרה להם את החיים. הבעל מכור לגמרי. אין להם חיים. יש ריצה. לאחר כרבע שעה, שבמהלכה הנהנתי באמפתיה, ניסיתי את כוחי בהבלטת החיוב: "לפחות זה תחביב בריא", אמרתי. "בריא???", היא הזדעקה. "ממש לא בריא לרוץ כל-כך הרבה". פניתי לעזרה מעולם הקלישאות ואמרתי בחיוך, "תראי, יש התמכרויות גרועות מאלה". הקלישאה התגלתה כשמן למדורה הקטנה שהיא הבעירה לידי. "זה מה שכולם אומרים", סיננה בזעם, "אבל זאת התמכרות לכל דבר! אנחנו לא יכולים לצאת לסרט בערב, כי מוקדם בבוקר הוא צריך לרוץ, לא יכולים לבלות עם הילדים, ועל מסעדה אין בכלל מה לדבר. זאת אחת ההתמכרויות הגרועות ביותר שיש", קבעה בפסקנות. אשת מרתוניסט Hard Core.

אצלנו, אני חייבת להיות כנה, זה לא ככה. א' אולי מכור, אבל יכול להפסיק מתי שרק ירצה (כך הוא נשבע לי בכל לילה...). וחוץ מזה, אחרי אתמול, בבקשה לא לקרוא לי יותר אשת מרתוניסט, אלא אשת אולטרה-מרתוניסט. יש הבדל גדול, אנשים - משהו כמו 24 קילומטרים, אבל מי סופר.

מוקדש לאולטרה-מרתוניסט שלי באהבה, בהערצה ובהערכה על הנחישות ועל ההתמדה. אני איתך לכל אורך הדרך!

צרו איתנו קשר *5988