מפונים בגבעת עמל מחזיקים וילות ודירות בהרצליה וצפון ת"א

תושבי הפחונים בגבעת עמל זועמים על יזמי הנדל"ן אבל בפועל מסתבר שלפחות לחלקם יש לא מעט נכסים נחשקים ■ גל לנציאנו רוסו גרה בדירה בשכונת כוכב הצפון בתל אביב; הראל רפאלי מחזיק בבעלותו וילה בהרצליה פיתוח

מאבקן של 130 המשפחות בשכונת גבעת עמל ב' בתל אביב, נגד פינוין מהקרקע, הגיע בחודשים האחרונים לא רק לבתי המשפט אלא גם לתקשורת, לשולחן הכנסת, ואפילו אל מול בית ראש הממשלה, שם הכריזו המפונים על שביתת רעב, ודרשו למצוא עבורם פתרונות.

המפונים מציירים תמונה שלפיה הם משפחות קשות יום שעומדות להיזרק לרחוב. "אין לאף אחד פה דירות", אמר לפני כחודש הרצל ציון בסרטון שהציגו המפונים בתוכנית "לילה כלכלי" בערוץ 10, כשאיים להתאבד בביתו הרעוע בעודו מחזיק בלוני גז.

אלא שהתמונה שמציגים המפונים היא חלקית, ואינה נכונה בנוגע לכולם. חלק מהם כלל אינם מתגוררים במקום, ומחזיקים נכסי נדל"ן יקרי ערך במקומות אחרים. גל לנציאנו רוסו למשל, שכנגדה תלוי ועומד צו פינוי מהקרקע, מתגוררת בדירה חדשה ברחוב מאיר יערי בשכונת כוכב הצפון בתל אביב, ומחזיקה בבעלותה זכויות בשתי דירות נוספות, בשדרות העם הצרפתי ברמת גן ובשדרות ירושלים בתל אביב.

"גם אם יש לי מיליון דולר בבנק, מה זה רלוונטי?" אומרת לנציאנו רוסו בתגובה. "הקרקע בגבעת עמל הייתה קרקע ציבורית, של כולם, ולא הייתה צריכה להימכר. השאלה שצריכה להישאל היא מדוע המדינה מכרה אותה, ולא מה יש לי בבנק. אני בת 64 וגדלתי בבית בגבעת עמל מלידתי. את אבא שלי העבירו לגבעת עמל, אבל בשנת 1970 הוא כבר לא היה צריך להיות שם, כי הבטיחו לכל המשפחות שנשלחו לגבעת עמל דיור חלופי תוך חמש שנים. אמא שלי עוד מתגוררת במקום ומצבה הבריאותי לא טוב. אבא שלי נלחם במלחמות ישראל, עבד בסוכנות היהודית, והיה מלח הארץ. הבעיה שלו שהוא היה נאיבי. שואלים כמה כסף יש לי? כמה מיליונים יש לאיש הגז יצחק תשובה? הבעיה שלנו שכל עורכי הדין והשוטרים אוהבים להיות בצד של הצ'קים".

מפונה אחר, הראל רפאלי, מחזיק בבעלותו וילה ברחוב מדינת היהודים בהרצליה פיתוח. "למען הסר ספק, אני גר בשכונה, עובד מהשכונה, נולדתי בשכונה, וכל לבי נמצא בשכונה", מסביר רפאלי. "כל מי שמנסה לומר אחרת פשוט משקר. לפני 12 שנה, בערב סוכות, נפטר בן אחי כתוצאה מטרגדיה, ואחי שלא היה מסוגל לחיות עם המצב, התאבד לאחר מכן. גם אחותי נפטרה מחיידק זיהומי ונותרתי בן יחיד. אשתי לא רצתה שנמשיך לגור בשכונה אחרי כל הטרגדיות שפקדו את המשפחה, ועברה לגור בהרצליה. אז נכון שאני שוהה איתה כמה פעמים בשבוע, אבל איזו ברירה הייתה לי כשנשארתי לבד בעולם ואשתי איימה שתתגרש ממני? עבדתי קשה והזעתי כדי להגיע לבית בהרצליה ואין קשר לעובדה שמגיע לאנשים שנולדו במקום בסך הכול דירה ולא להיזרק לרחוב כמו כלבים ללא כלום. אבא שלי שירת בחטיבת הראל בפלמ"ח, ולכן שמי הראל. הוא פינה את הערבים מג'מוסין עוד לפני שהייתה בכלל מדינה. אני בן 60 ונולדתי במקום ולא פלשתי. בזמנו לא היו לנו מים וחשמל והשירותים היו בחוץ. כשקנינו מקרר היו חגיגות בשכונה והתרגלנו לחיות כך. מי שיכול היה כלכלית לעזוב - עזב, ומי שלא - לא. איש מאנשי תשובה לא ניהל איתי מעולם משא ומתן".

"טרמפיסטים" בעלי אמצעים

גבעת עמל ב' משתרעת על שטח גדול מ-100 דונם. 67% מהבעלות בקרקע היא בבעלות אלעד מגורים שבשליטת יצחק תשובה, 12% מהקרקע בבעלות ההיסטורית של משפחת אברמוביץ וזיתוני שמכרו את הקרקע בשבוע שעבר למשפחת כוזהינוף, ובזכויות נוספות מחזיקים כמה בעלים קטנים ועיריית ת"א שמשחקת תפקיד כפול - גם כרשות ציבורית וגם כיזם. על הקרקע תוכנית בניין עיר מאושרת לשבעה מגדלים שבכל אחד מהם כ-150 דירות. ארבעה מהמגדלים יקים תשובה, בשניים נוספים מחזיקה עיריית תל אביב ובעלים פרטיים ובמגדל נוסף משפחת כוזהינוף.

הסכסוך המתוקשר שבין תושבי השכונה לבין יצחק תשובה, הראשון שרוצה לממש את הבנייה על הקרקע, זכה להד ציבורי לאחר שבתי המשפט כבר פסקו כי מי שזכאי לפיצוי הם בני הדור הראשון, שגרו במקום לפני 1961, והותירו את בני הדור השני והשלישי ללא פיצוי זה.

תושבי השכונה טוענים כי המדינה זנחה אותם כאשר הבטיחה למפונים דיור חלופי תוך חמש שנים מאז מכרה את הקרקע ב-1961, ולא קיימה מעולם את ההבטחה. את הסיבה לפסיקות נגדם בבתי המשפט תולים המפונים בחוסר יכולתם הכלכלית לממן ייצוג משפטי לעומת עורכי הדין שהעמיד תשובה. מנגד טוענים בסביבתו של תשובה, כי כמעט כל הזכאים לפיצוי בני הדור ראשון קיבלו את הפיצוי המגיע להם, ובית המשפט אמר את דברו לגבי בני הדור השני והשלישי, שחלק מהם "טרמפיסטים" ובעלי אמצעים.

"יש אנשים שקיבלו בעבר פיצוי וחוזרים היום ודורשים שוב פיצוי, יש אנשים שפונו מגבעת עמל א' וקיבלו כסף, עברו להתיישב בגבעת עמל ב' ודורשים עכשיו פיצוי נוסף", אומר עו"ד גד חלד, המייצג את חברת אלעד מגורים. "תושבי הכפר הערבי ג'מוסין ברחו ב-1948 ומוסדות המדינה ביקשו לשכן במקום יהודים שהיו פליטים שברחו מיפו, וקיבלו תעודת פליט בשל כך", מסביר חלד. "הבעיה היא שהצטרפו אליהם גם לא מעט 'טרמפיסטים'. הממשלה ראתה שיש בנייה פרועה במקום והכריזה בנובמבר 1949 שתדאג אך ורק לקומץ משפחות שנמצאות במקום ושעברו להתיישב במקום כדין וקיבלו היתר לכך, ולא לאותם אנשים שהחליטו לקפוץ על העגלה ולפלוש לשטח, למרות שלא ניתנה להם רשות לכך. אבל כמו בהרבה מקומות אחרים, המדינה לא יודעת להתמודד עם נושא של שמירת קרקע. די לראות גם היום איך הממשלה ניסתה להתמודד עם נושא הבדואים בדרום. לפני חודשים אחדים היא אפילו יזמה חקיקה בנושא, אבל בגלל מחאה מצד המגזר הבדואי וחברי כנסת ערבים, החקיקה לא עברה בסוף".

"חיכו שדור המייסדים ימות"

ב-24 בפברואר 1961 מכרה המדינה, באמצעות מינהל מקרקעי ישראל, את הקרקע לחברת ב.פ דיור, חברה-בת של סולל בונה ובנק הפועלים.

"ביום שב.פ דיור רכשה את הקרקע היו במקום 60 משפחות", אומר עו"ד חלד. "ב-1987 מכרה ב.פ דיור את הקרקע לדנקנר ואמת"ש (שלימים עברו לשליטתו של תשובה - ש.צ.). 60 המשפחות שהיו במקור הלכו ו'תפחו' עם השנים, באופן שגם לאחר שפונו מרצון מהשטח כ-200 משפחות על ידי ב.פ. דיור, עדיין נותרו במקום כ-100 משפחות. זאת המתמטיקה המופלאה של המקום. ככל שאתה מפנה יותר משפחות, כך צצות יותר ויותר משפחות ותושבים נוספים שטוענים לזכויות, שעה שבתי המשפט קבעו מפורשות שאין להם זכויות".

אחת הטענות שמעלים התושבים שמתנהלים נגדם כיום הליכי פינוי, ושדורשים פיצוי, היא כי החברות השונות שהחזיקו בקרקע פשוט המתינו למותם של בני דור המייסדים על מנת להימנע ממתן פיצוי לדור הראשון שזכאי לו, ולנהל הליכי פינוי בבתי משפט כנגד בני הדור השני. "מדובר בטענות סרק", אומר חלד. "ב.פ דיור פינתה את דור המייסדים הראשון כמעט כולו, בהסכמה ותוך מתן פיצוי. מי שנותר בשטח הם או בני הדור השני או פולשים חדשים שהגיעו בשנות ה-70, שרצו לקפוץ על ההזדמנות וביקשו להרוויח על גבם של התושבים הראשונים שכבר פונו ופוצו".

גורם אחר המקורב לאלעד מציין: "מבחינת הפולשים הקרקע היא מכונה שמייצרת זכויות: כשהילד מתחתן הוא לא יוצא החוצה, לוקח משכנתא וקונה דירה, אלא מביאים שלושה פועלים סינים ובונים עבורו דירה חדשה.

"חלק מהם גם משכירים דירות לסטודנטים (ראו תמונה), מפעילים גני ילדים, מפעילים מועדוני קלפים והימורים ומשרדים של חברות הובלה, משכירים שטח לאנטנות סלולריות, ועושים יופי של כסף ומעולם לא שילמו שקל על השימוש בקרקע שהיא כלל לא שלהם".

לדברי אותו גורם, בימי שגרה חלק גדול מהאנשים כלל אינו מתגורר במקום, אך בתקופה של מאבקים כנגד פינוי, השכונה מתמלאת ביושבים. "בכל פעם שמתעוררת סוגיה של פינויים, פתאום כולם מגיעים לשכונה, גם הדוד שהיה באוסטרליה 15 שנה חזר ומפגין נוכחות. כל אחד דאג להשאיר שם מבנה שביום מן הימים ייצר להם הון".

לאורך השנים פסקו בתי המשפט למי מגיע אותו דיור אקוויוולנטי ולמי לא.

בשנת 1995 קבעה שופטת בית משפט השלום בתל אביב דאז מיכל רובינשטיין כי 14 משפחות הטוענות לזכאות לפיצוי, אינן זכאיות לו, וכי הקריטריונים העונים לזכאות לפיצוי אקוויוונלטי חלים רק על מי שישב בקרקע עד 1961, היה בגיר ב-1961, הייתה לו יחידה משל עצמו והוא מחזיק באותה יחידה עד היום, ובני הדור השני והשלישי אינם זכאים לפיצוי.

ערעור המשפחות לבית המשפט המחוזי נדחה על ידי השופטים דאז אשר גרוניס, אסתר חיות ויוסף גולדברג, וגם רשות ערעור לבית המשפט העליון נדחתה.

"שלוש משפחות בדירה אחת"

"זאת ההכרעה שקיבלה תוקף בכל הערכאות השיפוטיות של ישראל", אומר חלד. "על פי הכרעה זו, רק קומץ קטן מבין המשפחות שנמצאות במקום זכאי לפיצוי, וכל השאר יושבים במקום שלא כדין.

"בית משפט קבע שהמחזיקים הלא חוקיים צריכים להתפנות מהשטח ואף חויבו לשלם לבעלי הקרקע דמי שימוש ראויים על התקופה שבה החזיקו בקרקע ללא זכות.

"בתי המשפט קבעו פעם אחר פעם שהמחזיקים חסרי זכויות בקרקע שפועלים בחוסר תום לב, שבמעשיהם פוגעים גם באינטרס הציבורי, בכך שהם מונעים פיתוח שטחים שמיועדים לרווחת הציבור, לפארקים ולגני ילדים שישרתו את כלל תושבי תל אביב. זאת, בנוסף לעובדה שהם מונעים מהיזמים מלהשתמש בקניין שבבעלותם, אותו רכשו בכסף כדין", מציין חלד.

אחת הפסיקות המתוקשרות ביותר בהקשר של גבעת עמל ניתנה לאחרונה כנגד משפחת ציון. בית המשפט פסק כי הרצל ציון, דור שני במתחם, הרחיב את הבנייה הלא חוקית במתחם, וישלם לאלעד מגורים למעלה מ-500 אלף שקל בגין שימוש בקרקע. בנוסף, לא נענה ביהמ"ש לבקשת ציון לצו מניעה כנגד פינוי מהקרקע. יום הפינוי המתוכנן היה גם הוא מתוקשר וכלל צבא של שוטרי יס"מ, וציון איים כי יתאבד.

ברגע האחרון הגיעו הצדדים לפשרה וציון קיבל פיצוי בסך 1.75 מיליון שקל. "אנחנו חמש משפחות שפינינו את השטח, ואין לנו פתרון דיור", אומר ציון. "אני מתבייש בפסיקת בית המשפט, הפסדתי בגלל פרוצדורה. אנחנו גרים שלוש משפחות בדירה אחת של בני משפחה בקרית אונו עד שנמצא פתרון".

לשאלת גלובס האם נכון כי רכש דירה חדשה ברמת אביב תמורת 2.3 מיליון שקל, השיב ציון: "רציתי לרכוש אבל לא קיבלתי משכנתא, בגילי לא נותנים בקלות". ומה עם הטענה שהוא נוסע רכב מסוג מרצדס? לדברי ציון, "לא, זה לא אני".

לדברי גורם המעורב בפרשה, למרות פסיקות בית המשפט, אף אחד מבין המפונים שפונו עד היום לא פונה בכוח, אלא תמיד בהסכמי פשרה, אף שמבחינה משפטית, החברה זכאית לפנות משפחות ללא פיצוי. "תשובה לא שכח שבא מהשכונות, ועובדה שנתן פיצוי גם כשלא היה צריך". אמר הגורם.

בשורה התחתונה, כמו התושבים, גם תשובה מבין שלמרות הקביעות החד משמעיות של בתי המשפט, החיים הם אינם "שחור או לבן", ומעדיף להימנע מלקחת חלק בהליכי פינוי בכח, שיובילו שוטרי יס"מ מלווים בפרשים. תשובה, מעדיף לפנות בהסכמה את התושבים תמורת פיצוי, כשבינו לבין קרקע פנויה והיתר בנייה מפרידה השאלה מהו פיצוי הוגן. לשני הצדדים, נכון להיום, יש תשובות שונות.

קיבל פיצוי? "החוזה בטוח מזויף"

אחד התושבים שדורשים פיצוי הוא מנשה מזרחי, שאביו, ציון מזרחי, דור ראשון בגבעת עמל, נמנה עם לוחמי האצ"ל ונפטר לפני שנים אחדות. ל"גלובס" הגיע הסכם משנת 1984 שעליו חתום ציון מזרחי מול חברת ב.פ דיור, ובו צוין: "אני מתחייב כלפיכם שאף אחד מבני משפחתי לא יפלוש ולא יתפוס חזקה בשטח המסומן שפיניתם בהתאם לחוזה. והיה ולא אסלק את הפולשים אני מתחייב להחזיר לכם את הסכום של 800 אלף שקל ששילמתם לבני מנשה מזרחי כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן שיחושב מיום 1.9.82 ועד ליום החזר הכספים בפועל".

באלעד מגורים טוענים כי אף שמזרחי קיבל פיצוי תמורת פינויו, הוא פלש שוב לקרקע ודורש כיום פיצוי.

"לא קיבלתי אגורה שחוקה", אומר מזרחי ל"גלובס". "החוזה בטוח מזויף. אבא שלי לחם באצ"ל וגירש את הערבים כשתשובה עוד לא היה חי. היה לו מחסן שנהרס בתמורה ל-34 אלף דולר, וזהו. הוא ביקש 150 אלף שקל בזמנו כפיצוי ולא נתנו לו, חיכו שימות והוא באמת מת.

"מדובר באדמה שלנו והמינהל לא היה אמור למכור אותה, והמדינה הודתה בטעות הזאת בכנסת. מי זה תשובה? שיחזירו לנו את הקרקע. אם יביאו לפה משטרה, 130 משפחות יתאבדו על השוטרים כי אין לנו לאן ללכת. אמא שלי דור ראשון, בת 84, עדיין בחיים ומעולם לא הציעו לה פיצוי. לי רוצים לתת 250 אלף שקל כשיש לי פה דונם אדמה, כדי שאלך לגור באוהל בארלוזורוב. כנראה שאנחנו כבר לא יהודים".

"לא דאגו לאזן בין האינטרסים של בעלי קרקע לאלה של התושבים"

שנת 1992 היתה כפי הנראה שנת הטעות הגדולה של שמואל דנקנר ושל המפונים גם יחד. לאחר שהתגבש בסיוע ח"כ מיכאל איתן הסכם פינוי-פיצוי בין דנקנר השקעות ואמת"ש לבין התושבים, שעליו חתמו כ-75% מהתושבים, הם נסוגו מההסכם ברגע האחרון ואז פנו בעלי הקרקע לבתי המשפט. "ליזם אין אינטרס לפנות לבית משפט ותמיד יעדיף להגיע להסכמות עם מפונים כדי לזרז את ההליכים ולבנות על הקרקע שלו, אבל ברגע שסירבו להגיע להסכמות, לא הייתה לו ברירה", אומר גורם המעורה בפרשה.

שלוש שנים אחר כך פסקה השופטת מיכל רובינשטיין כי הזכאים לפיצוי הם בני הדור הראשון שהתגוררו במקום עד 1961 ולא לאחר מכן, מה שהותיר גם את המפונים שהתנגדו להסכם כמי שאינם זכאים לפיצוי.

"הייתי אז בוועד התושבים", מספר הראל רפאלי. "הגענו להסכם ש-75% מהתושבים חתמו עליו, ובסוף הם לקחו צעד אחורה וחזרו בהם. אבל מדוע שמואל דנקנר לקח גם הוא צעד אחורה? במקום לחתום עם 80% מהתושבים שכן הסכימו לחתום, ואת יתר ה-20% לקחת לבית משפט, הוא החליט לקחת את כולם לבית משפט. הרי גם אקירוב הגיע להסכמות עם הוועד בגבעת עמל א', ואת המעט שלא הסכימו - לקח לבית משפט וזה הצליח. דנקנר רצה 100% הסכמה וזה דבר שלא קיים".

גם לדברי ח"כ לשעבר מיכאל איתן, מדובר בפספוס גדול: "הקרקע בגבעת עמל ב' הייתה בחזקת הרשויות ונמכרה בהטבה לגורמים שהתאפיינו בקרבה לשלטון", הוא מספר. "התושבים קיבלו הבטחה שלטונית לשיכון הולם שלא התממשה, ובינתיים הקימו את בבלי, את פארק צמרת ואת מגדלי אקירוב. אחרי שהתושבים חזרו בהם, בית המשפט נתן גיבוי לבעלים הרשמיים של הקרקע, והתושבים באו אליי והתחננו לקבל את מה שהובטח להם במתווה. הבעיה בגבעת עמל ב' שהקרקע עברה מיד ליד, ובעליה השתמשו בתושבים כמנוף להגדלת זכויות בנייה מתוך צורך לפצות אותם, בלי שניתן להם באמת פתרון.

"התושבים היו פולשים בעיני החוק ולא נכון לומר שבגלל שפספסו את ההזדמנות להגיע להסכם הם צריכים לשלם מחיר. מדובר באנשים שנסיבות היסטוריות הביאו אותם למקום, ולא הייתה יד מכוונת או כתובת בממסד שדאגה לאזן בין האינטרסים של בעלי קרקע לאלה של התושבים".

עו"ד אמיר אוסטרמן, מרצה בקריה האקדמית אונו ושותף במשרד פרלה, אשר ייצג את תושבת גבעת עמל בשנת 2007 בבית המשפט העליון וזכתה בפיצוי כספי ניכר, מסר כי "זו אינה הפעם הראשונה בה מועלות טענות כנגד תושבי השכונה שהצליחו בעשר אצבעותיהם לצמוח ולהימלט מחי עוני. הצלחתם של אלו, עצמתית פי כמה בעיקר לאור העובדה שמדינת ישראל, לא רק שלא נקפה אצבע על מנת לסייע להם, נהפוך הוא - מנעה מהם ביודעין את המגיע להם. והנה גם כעת, במקום שיתוקן העוול ההיסטורי, מבקשים מהם 'להתנצל' על כך שילדיהם רכשו דירה והצליחו לשדרג מעמדם. ספין זה מהווה טיעון עקר לחלוטין בבית המשפט, ישנם רבים מתושבי השכונה שזכאים לפיצוי - רק שיקומו ויתבעו".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא נדל"ן ותשתיות?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988