הנקראות ביותר

חמי רודנר: "לאהוב כסף זה תשוקה, לי אין את התשוקה הזו"

המוזיקאי חמי רודנר מדבר בריאיון ל"גלובס" על מוזיקה, יזמות וכסף: "אני רואה את המוזיקה שלי לא כעסק שנועד להניב כסף אלא כפרנסה במקצוע שמשנה אופנות" ■ "אני יוזם עבודה, לא רווחים"

באחד השיעורים שלו במכללת מזמור, המקבילה של רימון בקרב חובשי הכיפות הסרוגות, דיבר חמי רודנר עם תלמידיו על יזמות, ונתן כדוגמה טרגית את המקרה של מאיר אריאל, גאון שישב על אוצר, לא ידע מה עושים איתו, וזכה להצלחה אמיתית רק אחרי מותו. רודנר, כמו אריאל, גדל בקיבוץ, אבל הוא, בניגוד לאריאל, יזם בנשמה. ובכלל, הוא טוען, ההבדל ביניהם הוא קודם כול הפער התרבותי בין הדור שלו לזה של אריאל, והעובדה שהיה תמיד אאוטסיידר בגבעת ברנר, בעוד אריאל היה נטוע עמוק בהוויה הקיבוצית.

"אפילו בדברים הכי בסיסיים הייתי שונה", מספר רודנר. "ההורים הכירו לי את הביטלס, הרחיבו לנו את האופקים, כשבקיבוץ נהוג היה לחשוב שהעולם נגמר בשער של המשק. בגיל ההתבגרות הייתי עסוק בלסבול, תלמיד די בינוני, לא עשיתי בגרות, לא עשיתי קרבי בגלל סעיף נפשי, הייתי קל"ב, פרח קיר. אבל היה לי סוג של התגלות כשהבנתי שמה שאני רוצה לעשות בחיים זה מוזיקה, ואז נולד בי סוג של יזמות שלא ידעתי שקיימת בי. להעיר אנשים כדי שיקומו לחזרות, לקבוע יעד ולהשיג אותו".

- הייתה אז אסטרטגיה?

"היום יש אסטרטגיה. אז הייתה לי המון תשוקה. גיליתי עם השנים שאני יכול לפענח את המציאות. אצל הרבה אנשים הרוק'נרול בא עם פנטזיה לא מוגשמת, אצלי זה בא מתוך הבנה שזה יצריך עבודה מאוד קשה ונגד כל הסיכויים. הרגע שבו נפלתי על הפנים בא דווקא אחרי שהייתה לי תהילה. זה קרה באלבומים השלישי והרביעי של איפה הילד, שלא הצליחו, ואני לא הסתדרתי עם הכסף, כי לא הבנתי את השיטה, שבסופה לי לא נשאר כלום".

- היית רוקר מבוגר יחסית.

"הייתי בן 29 כש'זמן סוכר' יצא. בהתחלה, כשעברתי לתל אביב, חייתי בעוני אמיתי ובדלות רבה. התפרנסתי כמרכזן בעיתון חדשות, עבדתי בחנות ספרים, בניקיונות".

- וכשהתחלת להרוויח?

"לא הבנתי שרוב הכסף בכלל לא שייך לי. הייתי אז עם איגי (וקסמן, גרושתו, ל' ר') בדולצ'ה ויטה - מסעדות, סושי מושי, פיצוי על חיים עם גוון אחד של אפור. כשנפלתי הלכתי לעבוד שנתיים במשרד פרסום עם יגאל ערמוני ומורדי עמר, כדי להחזיר חובות עצומים לביטוח לאומי ולמס הכנסה; ובגלל שאיפה הילד לא הניבה כסף, נאלצתי להיות קופירייטר, עבודה שלא אהבתי".

- אפילו שגם בעולם הפרסום יש יצירתיות.

"יצירתיות דה לה שמטה, שבאה לשרת מוצר, לא יצירתיות אמנותית".

- נשמע שזאת הייתה תקופה איומה.

"רגשית, כי ניצלתי את הכישרון שלי למשהו פסול בעיניי, אפילו שהתייחסו אליי נורא יפה, ועד היום יש לי חברים שם. אבל אז הבנתי בפעם השנייה בחיי שהגורל שלי להתפרנס ממוזיקה. כאן התחילה הפאזה השנייה בחיים שלי, איך עושים את הדבר שנועדתי לעשות ואיך אפרנס את עצמי. אני יזם, אבל לא ביזנס מן. אני יודע ליזום דברים עסקיים במהותם, אבל הכסף מעניין אותי כאמצעי קיום. מי שלא אוהב כסף לא עושה כסף. לאהוב כסף זה כמו לאהוב מוזיקה. זו תשוקה, ולי אין התשוקה הזו".

- יש גם אהבה לכסף מתוך ידיעה שהוא יכול לשדרג את החיים.

"אנשים לא מצליחים להגיע לאיזון. כסף הוא מאוד מתעתע. תמיד אתה רוצה יותר. בוב דילן עשה עכשיו פרסומת לקרייזלר בסופרבול".

- כי הוא אוהב כסף?

"לא, כי הוא רוצה להרגיז. זה אדם שאוהב להרגיז את המעריצים שלו ועושה את זה כבר חמישים שנה. אני יוזם עבודה, לא רווחים. אני לא אעבוד באיך לעשות כסף".

- איפה עובר הגבול?

"יזהר אשדות הוא ביזנס מן. אני יזם. אני ער למספרים, ואני יודע עם כמה אני חוזר מכל הופעה, אבל אני רואה את המוזיקה שלי לא כעסק שנועד להניב כסף אלא כפרנסה במקצוע שמשנה אופנות".

- איך נשארים רלבנטיים כל-כך הרבה שנים?

"אני משתדל להישאר בתמונה, להיות נחשק ולשמור על פאסון. זה קשור בהתבוננות עצמית דקדקנית וביקורתית. כבר שנתיים שאני לא כותב, כי אין לי מה להגיד. אני לא אכתוב כי אני צריך".

- הרבה אמנים מדברים על הצורך לשבת בחדר העבודה גם אם לא עולה שום דבר.

"זה עניין של מטרה. מכיוון שיש לי משפחה צעירה, זו מזללת כסף כזאת והפרנסה עליי. כרגע האנרגיות שלי מופנות לייצור כסף. הצלחתי לייצר פורמטים של עבודה. הנחת הבסיס שלי היא שאני אוהב לעבוד עם אחרים. כשהפקתי וניגנתי עם אחרים שכללתי את היכולת לספקטרום עצום של סגנונות שאני יכול להשתלב בהם. לא מזמן חזרתי מאמריקה לחזרה עם קאמרטה הישראלית, שעמה ביצעתי יצירה מודרנית קלאסית ויצירות שלי. באמריקה סולן רוק לא היה עושה דבר כזה. בארץ, אתה צריך לדעת לשיר נעמי שמר, דנה ברגר, קלאסי, לארח המון אנשים - הזיקיות הזו באה לי בטבעיות".

- אתה מזהה ביקוש או יוצר אותו?

"גם וגם. המופעים המשותפים של ירמי קפלן, דנה ברגר ושלי, זה חיבור שיצרנו עם יעל מרגלית מ'המון ווליום', אשת סודי לעסקים וחברתי הטובה. היה לנו בריף, זיהינו שהכסף נמצא יותר בחברות היי-טק, במשרדים של מקצועות חופשיים, בקרב אנשים בני 50-30 שגדלו על המוזיקה שלנו. היינו צריכים להתחרות בארצי, בפוליקר ובמשינה, אז אמרנו, בואו ניקח את ההיפיות של הניינטיז, כשהתחככנו אחד בשני, נעביר את הרוח לבמה, וניתן פייט לא נורמלי לאחרים. אני רוצה לנצח במכרזים".

- וכדי לנצח בהם אתם "עושים מחיר"?

"להפך. היתרון היחסי שלנו לא היה במחיר אלא בביחד, השלם עולה על סך חלקיו. פסטיבל 'רוק פתאל' הוא דוגמה לפענוח המציאות. הופעתי שם בשנה שעברה עם דנה, ירמי וערן צור. השנה אופיע עם יהלי סובול, אפרת גוש ואריק ברמן. במסגרות אחרות הופעתי עם ברי סחרוף, פורטיס, מאור כהן, נינט, אסף אמדורסקי - כל פעם לפי דרישה. אנחנו בונים את המופעים האלה כמו לגו".

- ואיפה אתה, האמן, בכל זה?

"אני המפיק המוזיקלי ומי שמנסה להבין מה הספיריט של אריק ברמן ואיך להביא אותו לתוך המופע, יותר פסיכולוגיה ממוזיקה. רוק פתאל הוא אירוע יחצני פרופר, ואני יודע שמגיעים צוותי טלוויזיה ואנחנו שומרים שם על רלבנטיות".

- איך זה עובד?

"נגיד שאהובה מהמשרד מתקשרת ואומרת שחברה עושה ערב בים המלח ורוצה שיספרו על השירים, ואנחנו תופרים משהו מתאים. כאן נמצא הכסף, הסכומים הגדולים. אתה עושה הופעה אקוסטית בקיבוץ וחוזר עם כיס מלא בספיריט, אבל כדי להגיע לסכומים צריך שיווק ומכירה".

- זה לגמרי עסק.

"כן, זה ביזנס. איפה הילד נותנים לי את העמוד של הרוק'נרול, אבן הפינה. חשוב להזכיר לאנשים מאיפה באנו. בחול המועד פסח יהיה מופע חד-פעמי של 'גאולה' עם שליחי הבלוז".

- אתה מפיק גם את "אינדי ילד", שזה רוק'נרול לילדים.

"רעיון של חיים שמש שהחתים אותי בהד ארצי ורצה להקים להקת רוק, ששרה שירי ילדים. אני האינסטלטור שבא לתקן נזילות".

- אחד ממבקרי המוזיקה כתב על "זמן אסיף", האלבום האחרון שלך, שמתנוסס עליו דגל התבוסה, אף שהביקורת עצמה הייתה חיובית. נעלבת?

"זה לא העליב אותי בכלל. צריך להיות אידיוט כדי לחיות רוק'נרול, ואני מכיר הרבה חבר'ה בגילי שהחיים שלהם נורא קשים; לעתים מגיעים עד פת לחם בשביל החלום של התהילה. רוק'נרול זו דת אוכלת מאמיניה. זמן אסיף זה אנטי רוק'נרול".

- אני חושבת אם מוקי ופורטיס, שהלכו לשפוט בריאליטי, גם כן הניפו את "דגל התבוסה".

"אני האחרון שאגיב על זה. אני עובד נורא קשה כדי לא להגיע למקום הזה".

- לפעמים אין ברירה.

"יכול להיות שגם לי לא תהיה ברירה. אבל אם החיישנים שלך מבינים לאן הכסף מנותב, אז יש שם חתיכת גבינה רצינית. באיזשהו מקום אתה צריך לסגור את הבאסטה אחרי דבר כזה".

- שאלה אחרונה, וכנראה גם החשובה ביותר - מתי בכלל יש לך זמן ליצור?

"אין. אני לא מתבייש בזה. לא מוצא את הזמן. בבית אין אף אחד בבוקר עכשיו, אז אולי עכשיו יהיה יותר קל. נראה לי שהפרויקט הבא היה אלבום עם איפה הילד".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות