הנקראות ביותר

ערבים זה לזה

ההצגה "רוח ים" מספקת הצצה מרתקת אל החברה הערבית-ישראלית

כשמדברים על תיאטרון חיפה כתיאטרון עם קול קצת אחר בנוף הרפרטוארי, מדברים על הצגות כמו "רוח ים" ועל יוצרים כמו אופירה הניג וח'ליפה נאטור. בהמשך לשיתוף הפעולה ביניהם לפני שלוש שנים ב"יוליסס על בקבוקים", שנגעה באנושיות בפצע העזתי, באמצעות המורה הפלסטיני לספרות שמבקש לשבור את המצור, הפעם האחר קרוב אפילו יותר. הוא כאן, מעבר לדלת, ברמזור ובתור להנפקת דרכון. הוא אזרח ישראלי שאין לרב הרוב היהודי שמץ של מושג לגביו, זולת דעות קדומות.

ההצגה, המבוססת על ספרו של יליד הכפר ג'יש עלא חליחל, "יחסי הסודיים עם קרלה ברוני", מכניסה את הצופה אל עולמם הפנימי של ערביי ישראל, ולא חוסכת מהם ביקורת. אם זו הצעירה שאינה מוצאת אף אחד שיבוא איתה להפגנה בעד נסראללה ונגד מדינת ישראל, אם זה הצעיר המשכיל שבכלל רוצה לנסוע ללונדון אבל תקוע כאן עם צה"ל וחיזבאללה, ואם זו האם שחיה חיים של אחרים בטלנובלות, תוך שהיא מחמיצה את חייה שלה. הזמן לא עצר ב-48' ואפילו סוגיית הפליטים הטעונה זוכה כאן למנה של סרקזם.

אם ב"עבודה ערבית" הערוץ שתיימית (ופורצת הדרך בעצמה), הערבי-ישראלי מוצג ביחס למיינסטרים היהודי באופן שמגחיך את שני הצדדים, אבל קודם כל את היהודי, ב"רוח ים" היהודי נוכח פחות, סוג של צל. הוא אמנם חלק מהסיפור - פעם הוא המאבטח, פעם הכרטיסן, פעם המלצרית, פעם הממסד, כי "ראית פעם ערבי עם מפתח למשרד הפנים?" - אבל הוא לא ה-סיפור. נקודת המבט היא פנימה, אל תוך החברה הערבית-ישראלית, ומדובר בנקודת מבט מרתקת להיחשף אליה. האהבות, הפחדים, השאיפות, האכזבות - בני אדם הם בני אדם, וזה נכון תמיד, גם אם האחד מחופש לקאובוי בפורים והאחר בגלבייה.

במה כמו קנבס

הניג ונאטור, שעיבדו את ספרו של חליחל למחזה, עיצבו פסיפס של דמויות סימבוליות ושל תמונות נוגות שביחד מתגבשות לכדי שלם אמנותי משמעותי. זהו תיאטרון מקסים ופיוטי שנשען על תצוגת משחק נפלאה ועל תפיסה בימתית עמוקה, אסתטית ומעוררת דמיון, כמו הייתה קנבס למשוך עליו מכחול (אשרף חנא על התפאורה). תיאטרון שלוקח את הצופה למסע בין שיאים אמוציונליים של רגש, תוגה וצחוק, ובין רגעים רציונליים של התבוננות פנימית, וכל הזמן תוך שמירת מתח באוויר.

הניג, שגם ביימה, גיבשה סביבה צוות שחקנים מיומן, שעם רובם כבר שיתפה פעולה בעבר ושמכירים את שפתה, והדבר ניכר; מיואב הייט ואודליה סגל, שנמנו עם אנסמבל הרצליה המנוח בניהולה האמנותי, דרך נורמן עיסא ועלי סולימאן, ועד לנאטור ולסלווה נקארה. על השניים האחרונים שווה להתעכב עוד רגע, היות שהם מגישים את שתי הדמויות היותר מרתקות בהצגה הזו.

נאטור הוא האזה, סוג של שוטה הכפר, אבל כדרכם של תפקידים אלו, הוא גם האנושי מכולם ואי אפשר שלא להתאהב בו. נקארה היא האם, והיא מגישה דמות עוצמתית בתצוגת משחק יוצאת מן הכלל. ממונולוג קורע לב על הבעל שהתייחס אליה כשפחה, בא לילה לילה לשכב עמה לאחר שהיא סיימה לנקות את האוטובוס שלו מחטיפי הילדים שהסיע, ועד לריקוד החיים שלה ושל בתה (חולוד באסל טנוס הצעירה והמצוינת), כל הדרך אל הים ואל טבילה מרגשת ורטובה על הבמה. המסע של נקארה הוא מסע השחרור של מעמד האישה הערבייה, והתוצאה מרגשת.

"רוח ים" בעקבות ספרו של עלא חליחל "יחסי הסודיים עם קרלה ברוני". עיבוד: ח'ליפה נאטור ואופירה הניג, שגם ביימה. תיאטרון חיפה

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתהכתובת הייתה על הקיר