"בגראונד זירו פתאום ראיתי את עצמי כמהגר שמגיע באונייה"

"בדרך כלל סגור כאן כשיש אורחים", אומר האדריכל דניאל ליבסקינד בחיוך ולוחץ על כפתור שמרים חלק מקיר הסלון בדירת הלופט שלו בטרייבקה וחושף את האמבטיה המרכזית שלו. "זו מחווה למשוגעים על ההיגיינה בשנות ה-20 של המאה שעברה. אצל לה קורבוזייה, הדבר הראשון היה תמיד בריאות. צריך היה להיות בריא ולהתרחץ", אומר ליבסקינד בן ה-67.

הסלון שלו משקיף על בניין עיריית ניו יורק ומוצף באור מן החלונות שנמתחים לכל אורך הדירה. סאונה קטנה צמודה לאמבטיה שמצוידת בחלון קטנטן שממנו נשקף בניין קרייזלר. "איך מצאנו מקום בדיוק בין שני הבניינים הענקיים הללו? איך הם מתמזגים כאן?", מתמוגג ליבסקינד. הוא גילה את הנוף הבלתי רגיל הזה כאשר הדירה נבנתה. "זו תוצאה מיסטית של הרציונליות של ניו יורק. אני חושב שזה נובע מחלוקת העיר לצירי אורך ורוחב", הוא אומר.

כאשר ליבסקינד חזר לניו יורק מברלין אחרי זכייתו במכרז לעיצוב מרכז הסחר העולמי החדש ב-2003, אחת הדרישות המעטות שלו הייתה שהוא לא יתגורר במלבן. "זה יכול להיות קטן, כל עוד זה פינתי", הוא זוכר שאמר לאשתו ושותפתו לעסקים בסטודיו דניאל ליבסקינד, נינה. "אשתי גאון - היא מצאה את הדירה הזו", הוא אומר על הבניין דמוי המשולש בקצה טרייבקה, במרחק כמה צעדים מהסאבוויי. "נהדר לחיות על פינה מעל הרכבת התחתית. אתה יכול ממש להרגיש אותה. כשאתה ישן, יש רטט קל. אלו החיים האורבניים".

ליבסקינד, שגדל בברונקס אחרי תחנות ביניים בפולין ובישראל, מזכיר בגאווה שהוא התגורר עם הוריו בפרויקט הדיור הציבורי הראשון בארה"ב, Amalgamated Housing Cooperative. "הוא נבנה עבור עובדי תעשיית הבגדים על ידי דמוקרטים פרוגרסיביים שהאמינו שדיור ציבורי-חברתי היה דבר חשוב בניו יורק".

אחד הפרויקטים הנוכחיים הרבים שלו הוא מגורים לעובדים העניים ביותר בעיר חדשה בסין, ליאנגז'ו, במרחק 185 ק"מ מדרום-מערב לשנחאי.

"אפשר לעצב דיור מכובד עם תחושת אור והנאה. אף אחד לא אמר שמקום קטן לא יכול להיות יפה". למטרה זו, הוא להוט לסייע לראש העיר החדש של ניו יורק, ביל דה בלאזיו, להגשים את חלומו לדיור בר-השגה בהיקף רחב.

מוזיקה כהשראה

לעקרונות השוויוניים של ליבסקינד יש השפעה גדולה על תכנון מרכז הסחר העולמי אחד. "הרעיון שלי היה תמיד פשוט מאוד: תעשה את זה כמה ציבורי שאתה יכול. יש מיליון מטר רבוע של שטח משרדי, אבל מה זה אומר לתושבי העיר? אבא שלי עבד כדפס בסטון סטריט (ברובע הפיננסי). הוא היה שם כל יום, אבל מעולם לא נכנס לבניינים הללו שם כי הוא התגורר בברונקס. הוא היה רק בסאבוויי או ברחובות". ליבסקינד מציין שפארק החנייה בשטח 31 דונם בגראונד זירו משמש גם כשטח בילוי פנאי וריאה ירוקה.

מרכז הסחר העולמי אחד הוא בגובה סמלי של 1,776 רגל (541 מטר), שמגמד את בניין לה קורבוזייה שלצידו. את הניגוד הדרמטי אפשר לראות מחדר השינה המרכזי של ליבסקינד, שמשקיף על שניהם. האדריכל הצרפתי המהולל ראה בו סמל לעתיד גורדי השחקים המאסיביים.

אם לליבסקינד יש עיצוב שהוא חותם אישי שלו, העיצוב הזה הוא הקווים המעוקלים של הבניינים שלו, שמאפשרים לאור לקפוץ מן הקצוות כאילו הם כמעט רוקדים בקו הרקיע. וכל עיצוב נובע מן המנטרה שלו, "לכל בניין מגיעה גישה תרבותית".

זו הסיבה לכך שכאשר הוא עמד גבוה מעל גראונד זירו עם עמיתיו האדריכלים הפיינליסטים ביום גשם קודר, הוא היה היחיד שרצה לנעול ערדליים ולגלוש לאתר מגובה 27 מטרים. שם הוא גילה ש"חומת הבוץ" (קיר בגובה מטר ששימש כסכר והגן על הבניין) נשארה ללא פגע והוא החליט לשמר אותה. "פתאום ראיתי את עצמי כמהגר שמגיע באונייה. זהו הקצה של מנהטן, וחשבתי על הלפיד של פסל החירות, על הרעיון שלו, הכוח של הדמוקרטיה האמריקאית ועל החוקה".

ספר קטנטן שמכיל את החוקה הזו שוכן על מדף בחלל המגורים הפתוח, עם תמונה של פסנתרן שליבסקינד אוהב במיוחד, גלן גולד. הוא מעריץ את "הווריאציות על גולדברג" של גולד מ-1955, שמנוגנות במהירות ובדייקנות מדהימות, מפני ש"זה מפר את כל הכללים".

ליבסקינד רצה לנגן בפסנתר בילדותו, אך בגלל האנטישמיות ששררה אז בפולין, הוריו חששו להעביר פסנתר דרך חצר הבית שלהם. אקורדיון במזוודה היה אופציה סבירה הרבה יותר.

מוזיקה היא חלק אינטגרלי ממה שליבסקינד מכנה "השיטות האדריכליות-למחצה" שלו. אנשים רבים חושבים על אדריכלות בהקשר של פיזיקה, אבל ההקשר עשיר בהרבה, הוא אומר. "זה עניין של זיכרונות, מסורת, דברים שאתה לא יכול לשמוע או לראות. אני תמיד מנסה לא להתפתות לפיזיקה של הבנייה. האתר הוא שער לעבר".

כאשר הוא תכנן את המוזיאון היהודי בברלין, ההצלחה הבינלאומית הגדולה הראשונה שלו, הוא קיבל השראה מן האופרה הבלתי גמורה של ארנולד שיינברג, "משה ואהרון", לחמשת החללים הריקים דמוי המערה עם קירות בטון חשופים, שמעבירים את תחושת הבידוד של מחנות הריכוז בעוצמה מדהימה. "גן הגלות", שעוצב כדי לבלבל עם שורת עמודים בגובה לא שווה, מספר את סיפור הגלות היהודית בצורה חיה כמו פריט אמנות.

פרקטי ומתפשר

כאשר אנחנו מדברים על אדריכלות שהוא מעריץ, יצירת המופת של אנטוניו גאודי בברצלונה, פמיליה סגראדה, צצה. אני שואל אותו אם הוא יכול להעלות בדעתו עבודה על בניין לאורך כל חייו, והוא צוחק ואומר שהמוזיאון היהודי הרגיש ככה.

ליבסקינד עבר עם רעייתו נינה ושלושת ילדיהם לברלין ב-1989 אחרי זכייה במכרז לעיצוב המוזיאון היהודי, בדיוק כאשר חומת ברלין קרסה. המוזיאון נפתח יותר מעשר שנים אחר כך.

"המוזיאון הזה עבר 6 ממשלות ו-6 שינויי שם בגרמניה", אומר ליבסקינד, שהוריו ניצולי שואה. בשלב אחד הרעיון כמעט ננטש. "ידעתי שהפרויקט ייגנז בגלל העלויות. במקור היו לו קירות נוטים, אז אמרתי שאפשר ליישר את הקירות". זו הייתה פשרה שהרגיזה עובדים רבים בפירמה שלו וגרמה להם לחשוב שהוא נוטש את החזון האדריכלי שלו.

"צריך להיות פרקטי כדי לאפשר את הבנייה של הבניין שלך. איך הצליח לה קורבוזייה לבנות את 'בלוק מארסיי', או איך בנה מיז ואן דר רוהה את בניין סיגראם? נכון, היו להם פטרונים גדולים", הוא מודה בצחקוק כשאנחנו פוסעים במרחבים הפתוחים של דירתו, שמרוהטת במינימליזם עם עיצובים מודרניים כמו כיסא Mies מקורי שצמוד לשולחן בין הסלון לפינת האוכל.

אין לו חדר עבודה פורמלי, והוא מודה שחלק גדול מהעבודה מתבצע בסאונה. "זה לוקסוס לשקוע במדיטציה חצי שעה ולקבל שם רעיונות. קראתי שגם ללה קורבוזייה היה חדרון שבו הוא נהג להסתגר. כל אדריכל זקוק למקום סודי כדי לברוח, אפילו בבית שקט יחסית".