"בלי 'מאכערים' קשה עד בלתי-אפשרי לקדם תוכניות בנייה"

חלק ניכר מתמצית הכרעת הדין במשפט הולילנד הוקדש לתופעת ה'מאכעריות' ■ "תופעת המתווכים למיניהם היא פסולה, מושחתת ומשחיתה", התריע השופט רוזן

בהכרעת הדין במשפט פרשת הולילנד, שאותה קרא אתמול (ב') השופט דוד רוזן, הוא בחר להקדיש חלק משמעותי מתמצית הכרעת הדין לתופעת ה"מאכעריות" (שתדלנות). רוזן עשה זאת במסגרת הדיון בהתנהגותו של איש העסקים, דני דנקנר, שאותו הרשיע במתן שוחד למנהל מינהל מקרקעי ישראל לשעבר, יעקב אפרתי, באמצעות המאכער, מאיר רבין, עוזרו של שמואל דכנר ואחיינו של אפרתי, במטרה לקדם אינטרסים של חברת "תעשיות מלח".

רוזן ציין כי "תופעת המתווכים למיניהם המכונים 'מאכערים', היא פסולה, מושחתת ומשחיתה". וכי בעלי ממון שבכוחם לשכור שירותיו של "מאכער" נהנים מערוץ "מיוחד" לטיפול בענייניהם. לדבריו, "מצב דברים זה שוחק את אמון האזרח בשירות הציבורי ובמוסדות השלטון, ויש בו כדי לגרום להשחתת נורמות ההתנהגות של עובדי ציבור".

בהמשך, ערך רוזן הבחנה בין שתדלנות פסולה לבין שתדלנות לגיטימית. לדבריו, שתדלנות לגיטימית היא "זו המניחה בפני מקבלי ההחלטות מידע, ניתוחי מצב, הגיגים ורעיונות לנושאים שבדיון. שתדלנות זו באה לידי ביטוי בדרך של הצגת עמדות, העדפות וצרכים של הציבור שלטובתו השדלנים פועלים ואותו משרתים. בשתדלנות זו יש גם כדי לעודד את השתתפותו של האזרח בתהליכי קבלת ההחלטות במערכת הציבורית".

מנגד, לפי רוזן ישנה שתדלנות פסולה, "מאכערית" שהיא אסורה ומנוגדת לחוק. לדבריו, "שתדלנות אסורה הינה זו הנסמכת על מתן טובות-הנאה שוות כסף, נכס, מוצר או שירות". רוזן לא הסתפק בקביעה הזו, והרחיב את ההגדרה בדבר שתדלנות אסורה למחוזות חדשים. "שתדלנות אסורה היא גם זו המושתתת על קשרים אישיים ו/או קשרים אחרים בין השדלן לבעל התפקיד הציבורי ו/או מקבל ההחלטה", קבע.

"סרבול ואיטיות"

לדברי רוזן, "מסירת מידע לשתדלן בשל מערכת קשריו עם בעל התפקיד הציבורי - מידע שאינו פתוח לציבור ואינו זכאי לקבלו בדרכים הקבועות בחוק - הינה בבחינת העדפה אסורה". בהמשך קרא השופט למחוקק לתחום את גבולות המותר והאסור גם בפעילות השתדלנות הלגיטימית: "נראה, כי בקווים כלליים ראוי להסדיר את נושא השתדלנות הלגיטימית, בדומה לחוק בעניין הלוביסטים".

עו"ד ברוריה לקנר, מומחית למשפט מסחרי ונדל"ן, המייצגת זה שנים יזמים גדולים בפרויקטים גדולים של בנייה, סבורה כי בהתמקדותו בסוגיית השתדלנים, "השופט רוזן החטיא את המטרה, שכן טיפול בשתדלנות כמוהו כטיפול בסימפטום של מחלה, ולא במחלה עצמה".

- מהי המחלה עצמה?

לקנר: "המחלה היא הסרבול, חוסר היעילות והאיטיות, עד כדי שיתוק, של המוסדות שאחראים לקידום תכניות בנייה, בין אם מדובר במינהל, ובין אם מדובר במוסדות התכנון והבנייה במחוזות השונים ובעיריות. במדינה שבה 93% מהקרקעות שלה מנוהלות על-ידי גוף מסורבל וארכאי כמו מינהל מקרקעי ישראל, קשה עד בלתי-אפשרי לקדם תוכניות בנייה, בלי 'מאכערים'.

"בהגדרה, כל מוסד ציבורי שמצריך שכירת שירותים של שתדלן הוא מוסד לקוי, שמבחינתי צריך לסגור. המחלה הזו היא שמביאה לצורך בשתדלנים, ועד שלא ינערו את המוסדות האלה מן היסוד מעשי שחיתות יימשכו, ולא משנה איזה עונשים יחטפו נותני ומקבלי השוחד והמאכערים. כדי למגר את השחיתות הקשורה במיזמי נדל"ן צריך ליתר את הצורך במאכער. ברגע שתהיה לנו פקידות יעילה ואנשי ציבור יעילים לא יהיה צורך במאכערים".

- כלומר, לא ניתן לקדם תוכניות בנייה בארץ ללא מאכערים?

"נכון. מניסיוני, כמי שמייצגת קבלנים שנים רבות, כשאתה רוצה לקדם תוכנית בינוי עיר, או להגדיל אחוזי בנייה, בכל מדינה מתוקנת זה אורך כמה חודשים עד שנה-שנה-וחצי. אבל אצלנו, אם מדובר באדמת מינהל אתה צריך לעבור אלפי החלטות, מעבירים אותך מפקיד לפקיד ומוועדה לוועדה; והפקידים עושים לך טובה אם הם עונים לך, או מעבירים אליך אינפורמציה. וגם שעות קבלת הקהל הן מצומצמות.

"צריך לזכור, שהיזמים שניצבים מול כל הביורוקרטיה הזו גם מממנים את רכישת הקרקעות לבנייה במימון בנקאי. המונה של ההלוואות הללו 'מתחיל לדפוק' ברגע שהיזם קנה את הקרקע, ואז מתחיל עליו לחץ עצום, כי הוא לא מסוגל לקדם את הליכי הרישוי והבנייה. בסיטואציה הזו מתפתח צורך לקצר תורים ולקדם תהליכים, והיזם נאלץ וחייב לקחת שתדלנים שיסייעו לו לקדמם".

"מדרון חלקלק"

- למה שיזם נדל"ן יפעיל את השתדלן בדרך לא חוקית?

"ברוב המקרים זה אכן לא קורה. אבל הבעיה היא שמדובר במדרון חלקלק. הקשר בין היזם לפקיד, באמצעות השתדלן, מייצר לעתים ריחוק בין היזם לפקיד הציבור שנותן ליזם לחשוב, בטעות, שהוא לא נגוע. כשדני דנקנר שילם למאיר רבין כספים, דנקנר אולי לא שאל אותו מה רבין עשה עם הכסף; אבל זה לא משנה, כי בפועל, אם התשלומים לשתדלן מוצאים את דרכם לאיש הציבור, אז התקיימו כל יסודות עבירת השוחד. זה מה שקרה לדנקנר.

בכל הנוגע לשאלה היכן עובר הגבול בין שתדלנות לגיטימית לאסורה, חלוקה לקנר על השופט רוזן. היא אמנם מסכימה עם הבחנתו כי שתדלנות אסורה מתחילה כשיש העברות כספים או טובות-הנאה בין היזם לאיש הציבור באמצעות השתדלן; ואולם לדבריה, אמירתו, שהשתדלנות היא אסורה גם כשהיא נסמכת על קשר אישי בין השתדלן לבין בעל התפקיד הציבורי, היא אמירה מרחיקת-לכת מדי.