הנקראות ביותר

"זה לא נשמע סקסי להיעזר כלכלית במשפחה בגיל 52"

מיכאלה עשת, שחקנית הקולנוע והתיאטרון, מדברת בריאיון ל"גלובס" על הקריירה: "התעשייה מכירה אותי וכנראה שלא מעריכה אותי" ■ "האם באמת אני פחות שווה כי כלכלית אני לא מטאור?"

על הסט של "מעל הגבעה", שיוצא בשבוע הבא לבתי הקולנוע, ובו היא מגלמת בעלת חנות לחפצי מיסטיקה ובת זוגו של מנהל קניון נידח בחיפה, הייתה למיכאלה עשת כימיה מצוינת עם הבמאי רפאל נדג'ארי; אירוע נדיר בקריירה רצופה בדרמות, בחיכוכים, בפיצוצים, בעזיבות, בפיטורין, ובכל מה שיכול להרוס למעסיקים פוטנציאליים את החשק לעבוד איתה. אחת מהפעמים האלה הייתה על הסט של "אחרי החגים" של הבמאי אמנון רובינשטיין, שהתבסס על ספרו של יהושע קנז. היא הייתה בת 34, וזו הייתה הפעם הראשונה שהייתה על סט של סרט, ועוד כשחקנית הראשית. בסצנה הראשונה הגיע עוזר הצלם, סימן איקסים על הרצפה ואמר לה, את הולכת מפה לפה. היא הסתכלה עליו המומה, ובשיא הביטחון, שהיום לא ברור לה מאיפה הגיע, כיוון שהרגישה מותקפת, שכולם מתנשאים מעליה, היא אמרה לו, "אני עושה את הסצנה הזאת איך שאני מבינה; אם אתם רוצים, לכו עם המצלמה אחריי, ואם לא מתאים לכם, זה היום הראשון לצילומים ואתם מוזמנים להחליף אותי".

מיותר לציין שפרץ משבר, הבמאי כינס את הצוות להתייעצות, עשת חיכתה כמה שעות בקרוואן ההלבשה, ובפעם ההיא הסיפור נגמר כשידה על העליונה. בפעמים אחרות, כמו בהצגה "הדה גאבלר" בתיאטרון חיפה, ההתנהגות שלה גרמה לפיטוריה מהתפקיד, להתפרקות ההפקה ולהגליה ארוכה מבימות התיאטרון.

ולמרות כל אלה, כשאנחנו יושבות בקפה השכונתי הפצפון שלה, לא רחוק מדיזנגוף סנטר, עשת, 52, נראית לי אבודה יותר מאשר טרבל מייקרית סדרתית. "אני יוצאת רע כשלא נותנים לי לעשות את מה שאני יודעת, ומדובר בניואנסים", היא אומרת. "כשזה טוב, אני יודעת כמה זה טוב. אני בן אדם שאי-אפשר לרסן אותו, וזה מחזיר אותי לעבודה עם נדג'ארי, שנתן לי את כל החופש שהייתי צריכה".

- לנדג'ארי לא היו גבולות?

"הוא אמר, 'מה שאת רוצה'. עשינו את הכול באימפרוביזציה. הוא הרגיש שאני מבינה את זה בדיוק. כמו בפגישה הראשונה שלנו, כשהוא הגיע בלי תסריט, אלא עם רישומים על המחשב, כמו סקרין סטריפ, והוא העביר את התמונות וסיפר את הסיפור בעברית הדלה שלו, שהייתה קשה לי אז, ומיד רציתי להיות בסרט הזה. כשדברים מתחילים להיות סגורים, כשזה תובעני ולא נושם, אני לא יכולה להיות שם. זה כמו שסוכנות היו אומרות לי, 'תבואי לאודישן ותהיי סקסית'. הייתי עושה בדיוק להפך. זו פגיעה בחופש שלי".

- אבל את מפסידה מהחופש הזה.

"היום אני מתחילה להבין את זה, כי הגיל עושה את שלו וברור לי מה המחירים שאני משלמת, והם כבדים. יכולתי להיות במצב כלכלי אחר. זה בעיקר כלכלי. זה שאני לא מוזמנת לפתיחות ופרמיירות לא מזיז לי. וכלכלית? יכול להיות שאנחנו בתקופה שמי שמצליח כלכלית הוא בעל תכונות נעלות, אבל גם יכול להיות שזה לא נכון. האם באמת אני פחות שווה כי כלכלית אני לא מטאור?".

- אולי זה פינוק לא להתמודד עם מסגרת?

"אני מתחילה לחשוב על המקום הזה. לא יכולתי לעשות את זה פעם כי הייתי צריכה לעשות את זה בכפייה. היום אני מתחילה להבין מה זה אופורטוניזם. פעם התייחסתי אליו בשלילה, בסלידה, אפילו בטהרנות כזו של 'אני לא אתלכלך בלבגוד בעצמי'. זה צד ילדותי שהתבגר, הגיע הזמן, בגיל 52. זו לא פחיתות כבוד אם אתפשר עם במאי שלא נופל לי בדיוק כמו נדג'ארי. זה עוד לא ממש קורה, אבל האופציה מתחילה להתהוות".

- מה קרה אז בחיפה? אמרו שזלזלת בקאסט.

"נתתי לעצמי את הרשות להיות 'הדה גאבלר' (אחת הדמויות המרתקות והשנויות במחלוקת שיצר המחזאי הנורבגי הנריק איבסן, ל' ר'), להתנהג כמוה. בסט של סרט זה מקובל יותר מאשר בתיאטרון, שבו יש משהו בולשביקי, רצון ליישר שורות. יש שם מכבש קבוצתי, ואני חייבת את החיפוש שלי בדמות. מספיקה לי תקופה קצרה, אבל היא חייבת להיות טוטאלית. הדה גאבלר מזלזלת בלי סוף בסביבה, מאשימה אותה שהיא לא נותנת לה לפרוץ. גם הקריסה של ההפקה לעצמה והקריסה שלי לעצמי באה, כי לא היה מי שימשוך את החוט ויגיד לי, תפרידי, 'קחי את זה לבמה'".

- חטפת נידוי כמעט טוטאלי מעולם התיאטרון.

"זו הייתה גם בחירה שלי. חזרתי בזמנו להצגה אחת ("הגיל הנכון לאהבה", מחזה מאת יאיר לפיד, שעלה בקאמרי), לחוויה הקולנית, לתחרות על הבמה - עולים עליה כאילו מדובר בשדה קרב, לא מספרים את הסיפור יחד, אלא כל אחד צריך להשיג את האחר".

- תיאטרון יכול היה להיות הכנסה קבועה.

"טכנית אני לא יכולה לנסוע שש שעות בכל יום, להיכנס לוואן ולהיות יום אחד בקריית שמונה ולמחרת בקריית גת. אני לא יודעת איך השחקנים יכולים לעשות את זה. פעמיים בשבוע זה סביר גם לשחקנים, שכבר לא מסוגלים ורק רוצים להתנתק זה מזה. זאת אווירה שאני לא מסוגלת לסבול. למה אני צריכה לשאת את זה?".

את צריכה להתפרנס, לא?

"אז אני מחפשת אלטרנטיבה. עכשיו אני עושה פרחים מלבד".

- אבל את שחקנית.

"אני קמה עם השאלה הזאת בכל יום - האם המשחק הוא המהות שלי. כבר יותר משנה שאין לי אף הצעה. בפברואר הקודם סיימתי לצלם את 'מעל הגבעה', וחוץ מסרט סטודנטים לא קיבלתי אף הצעה. וכשלא מגיעות אלייך הצעות, את לא מרגישה מוערכת".

- כי פסלת חצי מאפשרויות ההעסקה שלך במקצוע כשאת לא עושה תיאטרון.

"אבל ישנו הקולנוע".

- את הולכת לאודישנים?

"למה אני צריכה ללכת לאודישנים?".

- למה לא?

"גם אין לי סוכנת. התעשייה מכירה אותי, וכנראה לא מעריכה אותי".

- מה לגבי שיווק? גם שחקנים מצליחים צריכים שישווקו אותם.

"אני רואה את השחקנים האלה שצצים פתאום ונמצאים בכל מקום, בפרסומות, בגיא פינס. ברור שיש פה שיווק אגרסיבי שיגרום לזה שבסוף הוא יימאס".

- שיווק לא חייב להיות אגרסיבי.

"יכול להיות שאני לא מתאימה לאופן שבו העולם עובד. אני רואה איך הדברים מתנהלים, אבל אין לי הטרמינולוגיה העסקית והשיווקית".

- זה בדיוק תפקידם של הסוכנים.

"רק בשנה האחרונה אני בלי סוכנת, ולפני זה הייתי בסבב אצל כולן ולא היה לי הסנכרון הנכון בתחושה, ברגישות, בשפה. הייתי מוכנה להיכנס למשחק, אבל גם כשהייתה לי סוכנת לא קיבלתי פניות".

- את יוזמת פרויקטים בעצמך?

"התחלתי לכתוב תסריט, אבל לא קיבלתי תקציב ראשוני ועזבתי את זה. בשנה האחרונה עשיתי כברת דרך עצומה. אין טכניקה של ניתוח המודעות שלא נגעתי בה. אני חוקרת את עצמי שנים, והתבררה לי היכולת לראות את עצמי, חוויה חזקה מאוד".

- ממה התפרנסת בתקופות שלא הייתה לך עבודה?

"המשפחה עוזרת לי".

- בגיל 52 להסתמך על המשפחה זה לא קל.

"זה לא נשמע סקסי".

- ואיך את מתמודדת ביומיום?

"את מה שצריך יש. אני חוסכת הרבה מאוד מעצמי, אבל לא מהילדה שלי. אני מוצאת דרכים יצירתיות איך לפתח את עצמי למצוא משמעות והנאה גם כשלא קל כלכלית. כל הזמן עם המכוש אני מנסה להגיע אל עצמי. בחוץ זה אולי לא ניכר, גם לא כלכלית, אבל ביחסים שלי עם עצמי משהו מתרחש".

- מה לגבי טלוויזיה? רבים בטח מזהים אותך היום ברחוב לא רק מסרטים כמו "מדורת השבט" ו"התגנבות יחידים", אלא כאשת ראש הממשלה מהסדרה "ילדי ראש הממשלה".

"כן, אני רואה איזו משמעות יש בלהיות בסדרה שכולם מכירים אחרי 'ילדי ראש הממשלה'. על סט בסרט אנחנו יושבים לפני סצנה, כמו ב'מעל הגבעה', ומוצאים את האימפרוביזציה המתאימה כמו הרכב ג'אז. בטלוויזיה, אפשר לכוון איזה פנס במשך שלוש שעות, אבל כשאפנה לבמאי ואבקש ממנו לדבר איתי, הוא יגיד שאני מעכבת את ההפקה".

אישי: 52, אם חד הורית לילדה, מתגוררת בתל אביב

לימודים: בוגרת ניסן נתיב

קריירה: קולנוע: "מדורת השבט", "התגנבות יחידים", "בין השמשות", "חיים אחרים", "מעל הגבעה", תיאטרון: "שלוש אחיות", "הכלה וציד הפרפרים", "הגיל הנכון לאהבה", טלוויזיה: "ילדי ראש הממשלה", "סקס, שקרים וארוחת ערב"

עוד משהו: מאבי בתה, איש היי-טק, נפרדה עוד לפני לידתה, ומאז אינם בקשר

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות