"תשאל אותו אם הוא רוצה לאבו-כביר או לאברבנאל"

נער אזוק נשען על מעקה העץ של דוכן העצורים. על ראשו רעמת תלתלים שחורים כשל ניימאר ועל גופו מתוחה טי-שירט כחולה ומעט קרועה, כמו אלה שהיינו לובשים למחנות הקיץ של "השומר הצעיר". הוא מנסה להסביר לשופט בית משפט השלום בתל-אביב, שמואל מלמד, שמשמש כשופט המעצרים התורן, איך קוראים לו.

אבל מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית. מלמד המלומד הוא יליד הארץ ואילו הנער הגיע לכאן מארץ רחוקה. אתיופיה, סודן או אריתריאה. לך תדע. הוא אינו דובר עברית, וודאי שאינו דובר את שפת בית המשפט. מתורגמנית נחמדה מנסה לתווך בין הנער לבין האיש הממושקף וחמור הסבר שיחרוץ עוד רגע את דינו, אבל גם היא מדברת במבטא כבד וקשה להבינה. גם המתורגמנית זקוקה למתורגמן.

הוא נעצר על-ידי שוטרי היחידה המרכזית של מחוז תל-אביב בליל אמש. גנב באלימות טלפון סלולרי מאישה בשוק הכרמל ונתפס. זה קרה גם לאשתי בשנה שעברה. ואולי בכלל פרץ לבית של ישראלי תושב דרום תל אביב. זה קרה לחברים שלי לפני כמה חודשים. לך תזכור.

אחרי עשר דקות של ניסיונות מאומצים, שם כלשהו נרשם בפרוטוקול, שהרי לכל איש יש שם שנתנו לו אביו ואמו, והסדר מחייב. חוץ מאשר במקרים נדירים, ע"ע "האסיר X", אי אפשר להאריך מעצר של אדם שאין לו שם. לא נראה שלנער אכפת מההחלטה, הוא יוצא בהכנעה מהאולם בדרכו אל הזינזנה שכבר הובילה אותו כמה פעמים מאבו-כביר לבית המשפט ובחזרה לאבו-כביר או לבית מעצר אחר, וודאי ייסע בה גם בעתיד.

אחריו מובא להארכת מעצר בפני השופט עצור גבה קומה ורזה בשם גולדמן. גולדמן כבול ברגליו ובידיו, ומרגע כניסתו לאולם המעצרים - כשהוא מלווה בכמה סוהרים שעושים את עבודתם בנחישות וברגישות - הוא צועק לעבר השופט מיני סיסמאות שכמו נלקחו מתסריט לסדרת טלוויזיה אמריקאית דרגה ג'.

"מבית חולים, לבית משפט, לבית זונות, לבית יתומים", צועק גולדמן ואיש אינו מתייחס אליו. "זה לא דיון שלי, אתם לא מבינים מה קורה פה. אני לא משחק את המשחקים שלכם יותר", הוא ממשיך, ואני חושב לעצמי שאולי אביו מת ב-1 באפריל ואף אחד אינו יודע מכך.

השופט מעלעל בדפים שלפניו. עורכת דין קטנת קומה ובלונדינית מהסנגוריה הציבורית אומרת לו שהעצור צריך להישלח לבדיקה פסיכיאטרית. "אתה מסכים לבדיקה?" שואל השופט את גולדמן. אבל גולדמן לא מסכים, ויש לו אפילו נימוק לא רע לסירוב: "עוד מעט פסח ויש בדיקת חמץ. אז אל תחמיצו פנים ואל תחמיצו מלפפונים", הוא משיב. השופט מקבל החלטה. גולדמן יישן גם הלילה במעצר. "כמה-כמה יצא בדיון?", גולדמן צועק בדרכו החוצה, אבל גם לו לא באמת אכפת מתוצאות הקרב על החופש. במלחמה על החירות הוא הפסיד מזמן.

עציר דתי, לא מגולח, נכנס כעת לאולם. עיניו תלויות בחלל האוויר, ראשו כפוף והוא אינו אומר מילה. "הוא נעצר בעקבות פריצה לחנות אבל הוא נמצא עכשיו במצב פסיכוטי חריף", מעדכן הסוהר את הסנגורית הציבורית ואת השופט. התובע המשטרתי מבקש את חוות הדעת הפסיכיאטרית ומקפיד בכבודו של העציר. השופט, התובע, הסנגורית ואחד הסוהרים מטכסים עצה מה לעשות איתו.

"תשאל אותו אם הוא רוצה לאבו-כביר או לאברבנאל", מבקש השופט מהסוהר שתומך בבחור האומלל. השניים מסתודדים, ואחר-כך מודיע הסוהר לבית המשפט כי "הבחור מתעקש ללכת לאבו-כביר. זו בקשתו". התובע, שנראה מגויס לגמרי למען העציר, מזהיר מפני ההשלכות של צעד כזה. "אני שב ומפנה את השופט לסיפא של חוות הדעת שהוגשה היום, שלפיה הוא במצב פסיכוטי קשה מאוד. הוא צריך להיות במקום עם רופאים. רק שלושה ימים לפני המעצר הוא שוחרר מבית חולים אברבנאל".

אני תוהה ביני לביני למה שאדם יעדיף את בית המעצר באבו-כביר על פני בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל, והשופט כמו קורא את מחשבותיי וסוף סוף שואל לפשר הבחירה המוזרה. הסוהר מסביר: "הוא לא רוצה לאברבנאל כי שם לא נותנים לו סיגריות. באבו-כביר הוא יכול לעשן כמעט חופשי". השופט מתלבט קצת ואז מחליט לשלוח את הבחור לאברבנאל, למרות תחינותיו.

אחרי הנער שחור התלתלים ואחרי גולדמן והבחור הדתי, נכנסים ובאים בשערי אולם המעצרים, כמו בסרט נע, עוד חשודים. השופט מאריך את מעצריהם בזה אחר זה, ואפילו לכתב משפט שאמור להיות מורגל במעמדים שכאלה, קשה בהתחלה לחזות בנונשלנטיות הזו שבה בני אדם שהושלכו מזמן לשולי החברה, מושלכים כעת לבית המעצר.

אבל מדהים להיווכח באיזו מהירות הרגש מתקהה. בעצור השביעי או השמיני, זה כבר נראה כמעט נורמלי: אדם אחד יושב על במה מוגבהת. אדם אחר מובא בכוח בפניו. אדם שלישי אומר משהו להגנתו. אדם רביעי ממלמל משהו נגדו ומציג נייר לאדם הראשון שמשליך אותו אל מאחורי הסורגים טרם משפט, כאילו היה הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. אל תטעו. אין כאן שום רוע. אבל גם צדק אין. זוהי בסך הכול השגרה של עשיית הסדר. הבנאליות של הרחקת מטרדים חיים מהמרחב הציבורי.

ובכל זאת יש טוויסט בעלילה. באמצע כל השעמום הזה של גברים, שיכורים, שחורים, מעורערים ומכורים, שמובלים אל אולם המעצרים וממנו ככבשים המובלות לדיר, נכנסים פתאום ומתיישבים מאחוריי חמישה גברים לבושים היטב ושתי נשים יפות ומטופחות. מיד אחר-כך מובל אל תא העצורים איש גבוה, ממושקף ודק, שנראה כמו בסיסט של להקת רוק מזדקנת. כעבור מספר דקות מתברר לי שמדובר באייל פלג, הבעלים לשעבר של כמה מועדונים בתל-אביב, שכונה בהמשך בתקשורת "איש חיי הלילה החשוד שסיפק סמים לשחקנים מוכרים".

כיאה ל"אושייה תל-אביבית", ובניגוד לקודמיו החלכאים והנדכאים, פלג מיוצג על-ידי עורך דין פרטי. שמו תומר זיידן, והוא טוען ברהיטות להגנת מרשו. "מדובר בחשוד בן 54, נורמטיבי אשר ספק אם בעת ביצוע העבירה הבין באמת את משמעות מעשיו", אומר עו"ד זיידן. "הוא שיתף פעולה והודה, ויש לו ילדה בת שלוש שהוא מחובר אליה בצורה בלתי תיאמן. החקירה למעשה כבר הסתיימה ואני מבקש מכבודו לבחון חלופת מעצר".

השופט מלמד אינו מתרשם יתר על המידה מהטיעונים, הוא עומד ב"מבחן בוזגלו", ומקבל את בקשת המשטרה להאריך את מעצרו של פלג עד להגשת כתב אישום נגדו. בימים שלאחר מכן תתגייס הברנז'ה להגנתו של פלג ולאחר שיתברר שעם הקליינטים שלו נמנו השחקנים קרן מור ויהודה לוי, היא תתקוף את המשטרה על שהיא מתעסקת עם סלבס שמעשנים מריחואנה להנאתם במקום להילחם בפשיעה המאורגנת.

עם צאתו של פלג חוזרת השגרה אל האולם. עצורים ממשיכים להגיע, אבל אני מחליט שמיציתי וקם והולך משם. ביציאה מבית המשפט אני פוגש את זוהר שחר-לוי, כתבת המשפט של העיתון "כלכליסט", ולמרות שאני לא מעשן כבר שנים, אני משנורר ממנה סיגריה.