"הנורמליות החדשה" של המשק

בנק ישראל הודיע השבוע כי המדד המשולב לבחינת מצב המשק עלה בחודש מארס בשיעור של 0.1%, נמוך ממה שנרשם בחודשים קודמים. הבנק הוסיף כי המשמעות של נתוני המדד לתקופה האחרונה מצביעים על המשך הצמיחה המתונה של המשק הישראלי, זו השנה השלישית ברציפות. בתרגום למספרים, ישראל ממשיכה לצמוח בשיעור נמוך מ-3% לשנה.

עד לפני שלוש שנים, שיעור הצמיחה "הנורמלית" בישראל היה בין 4.5% ל-5% לשנה, פרט לשנת 2008 שבה פרץ המשבר הכלכלי הגדול. קצב הצמיחה השתנה מאז, והצמיחה המתונה שעליה מדבר הבנק המרכזי הפכה להיות "הנורמלי החדש" של המשק הישראלי. אם מפרקים את המצב הזה לגורמים, הצמיחה הישראלית מבטאת עלייה באוכלוסייה ועלייה מתונה למדי בפריון, בשיעור של כאחוז (1%) לשנה. מצד אחד, האבטלה לא עולה, ואנשים נקלטים בשוק העבודה; מצד שני, הפער ביעילות בינינו לבין העולם המתועש ממשיך לצמוח לרעתנו.

מנקודת ראות סטטיסטית, חלק ניכר מהירידה בצמיחה נובע מנסיגה מתמשכת במשקל היצוא בכלכלת ישראל. זאת, למרות עלייה רצופה וחשובה של יצוא שירותים, ותרומתן של חברות-הזנק למשק. חלק מהסיבות לירידת היצוא נובע מירידת הביקוש בחו"ל, במיוחד באירופה; ואילו אחר הוא תוצאה ישירה של התחזקות השקל בשנים האחרונות.

אלא שמעבר לניתוח הסטטיסטי ניצבת שאלה בסיסית הרבה יותר: מה הגורם אשר אמור להחזיר את ישראל למסלול של צמיחה מהירה יותר? אם לשפוט על-פי השתיקות הממשלתיות, למדיניות הרשמית אין כרגע מושג כיצד עושים זאת. בתנאים של צמיחה נמוכה, הדאגה העיקרית של משרד האוצר היא "לעדכן את כלל ההוצאה הפיסקלית", כלומר, להגביל באופן חמור את גידול ההוצאה התקציבית האזרחית כדי למנוע עלייה במשקל שלה ביחס לתוצר.

פעם, לפני שבנימין נתניהו שקע אל תוך קרבות ההישרדות הפוליטית, הוא נהג להצהיר כי הוא יביא את ישראל לצמרת הכלכלית העולמית, "אחת מעשר המדינות העשירות", כפי שהגדיר זאת לפני שבע שנים. היה זה לפני שהחלו להתפרסם באופן שוטף השוואות בין המשק הישראלי לבין המדינות החברות ב-OECD. ההשוואות אלה הציגו את התמונה האמיתית של משק לא שוויוני, לא יעיל, עם הוצאה אזרחית נמוכה מדי, ושירותים חברתיים שלא תואמים את מה שמקובל במדינות אחרות.

בלי אסטרטגיה ארוכת-טווח

נתניהו האמין, ואיתו גם חלק גדול בציבור, כי הורדות מסים, הפרטות לכל רוחב המגזר הציבורי, והגבלת ההוצאה החברתית, הן מפתח לצמיחה מהירה. חלפו שבע שנים, והמשבר העולמי הראה עד כמה האמונה של הסתמכות עיוורת על "כוחות השוק" יכולה להיות הרסנית; ואילו בישראל נותרנו בלי אסטרטגיה ארוכת-טווח אשר תציב את המשק הישראלי במסלול של צמיחה. מה שיש לנו, לעת עתה, הן בסך הכול מילים על "אחריות פיסקלית", הגנה בלתי מתפשרת על העסקה קבלנית בשירות הציבורי, פגיעה בתקציבים אזרחיים, וניסיון לשמר מערכות המס והתמיכות שמנציחות את אי-השוויון.

זה מצב העניינים כאשר הממשלה, ובמיוחד העומד בראשה, תופסים כל ניסיון של שינוי והתמודדות עם בעיות מבניות כאיום אסטרטגי. החזרת המשק לצמיחה אכן תדרוש לחשוב ולבחון מחדש את מבנה התקציב, וכן ניסוח סדר-עדיפויות אחר על-חשבון "מגזרים מועדפים".

מדיניות אחרת הייתה שואפת להקטין את אי-השוויון ואת העיוותים בשוק העבודה, כדי להמריץ גידול מהיר יותר בפריון. מדיניות ממשלתית כזו לא הייתה מפחדת להתמודד עם מערכת שירותים חברתיים שמבוססת על עמותות פרטיות.

יש להניח, כי כל המהלכים האלה - להמרצת הפריון והצמיחה - לא עומדים להתרחש כל עוד הממשלה הזו מכהנת. הם כרוכים ביותר מדי זעזועים והתמודדות עם "שותפים קואליציוניים". בימי ממשלה זו, השגרה היא הברכה הגדולה ביותר בכל התחומים, גם אם מדובר בשגרה של צמיחה נמוכה, ציפיות נמוכות ואופק לשינוי שהולך ומצטמצם. זהו, אם כן, הדבר "הנורמלי" בגרסתה של ממשלת ישראל.