עד לעשור האחרון אף אחד לא באמת נתן את הדעת למה שעובר על גברים גרושים, שהם גם הורים לילדים. מחקרים בעולם התמקדו בהשפעת הגירושים על אימהות ועל ילדים, מתוך מחשבה שהם הנפגעים העיקריים מהמשבר. אלא שלדברי ד"ר דריה מעוז, סוציולוגית ואנתרופולוגית, מרצה בכירה במכללת הדסה ובמסלול האקדמי של המכללה למינהל, מחקרים מעודכנים מגלים שגירושים משפיעים על איכות החיים של גברים יותר מאשר על אלה של נשים.
"הקשר בין אימהות לילדים מתחזק בדרך כלל אחרי גירושים, ואילו האבות מתרחקים ועוברים לגור בבית אחר ולפעמים גם בעיר אחרת", היא מספרת. "בעקבות הגירושים הם חשים לעתים תחושות של אובדן, כישלון, דיכאון, אשמה ואף פגיעה בזהות הגברית. היו שאף נזקקו לטיפול נפשי או תרופתי בעקבות הגירושים".
במחקר שערכה בקרב עשרות גרושים, גברים יהודים בני מעמד בינוני עד גבוה ואבות לילד אחד לפחות, שקיבלו מעמד של הורה משני ולא משמורן, שאלה מעוז כיצד משפיעים גירושים על חוויית ההורות שלהם. שתי תחושות צפו ועלו - אשמה וחופש. מצד אחד, "חופש בהרשאה, אף אחד לא יכול לנשוף בעורפם והם לא צריכים למצוא תירוצים; הם יכולים להכיר בצורך שלהם להשתחרר ממחויבות"; מצד שני, "רוב הגברים דיווחו על תחושה חזקה של אשמה. האשמה עשויה לנבוע מתחושה שהם פירקו את המשפחה ודנו את ילדיהם לטלטלה, מחשש שהגירושים ישפיעו לרעה על אישיותם ועל נפשם של הילדים, מצמצום חלקם בגידולם ומכך שהם מתרחקים מדגם 'האב החדש' שלכאורה יש לשאוף אליו בימינו. התחושה הזאת גרמה לחלקם להתייסר על החלטתם או אפילו לחזור הביתה".
רגשות האשמה, כך מעוז, גורמים לאבות רבים לנסות ולפצות את הילדים בדרכים שונות, להתקשות בהצבת גבולות, ולהפוך למה שהיא מכנה "אבות דיסנילנד". ""אצל חלקם", היא מסבירה, "נחלש החלק המחנך והקפדני באבהותם, וזה בא לידי ביטוי גם בהיבט הכספי: הם מוציאים כספים על בילויים עם הילדים ועל מתנות, נותנים כסף לבזבוזים, רוכשים עוד אייפד ועוד צעצוע".
מחקרה של מעוז בקרב גברים גרושים הוא רק אחד מבין כמה מחקרים שיוצגו במסגרת כנס אקדמי ראשון מסוגו בישראל, המוקדש כולו לאבהות - לעומת כנסים המעלים על נס את חוויית האימהות - שייערך ב-14 במאי באוניברסיטת בר-אילן.
ד"ר דני קפלן - ראש המגמה ללימודי גבריות (הפועלת משלהי 2009 ויש בה, אגב, רוב מוחלט לסטודנטיות) בתוכנית ללימודי מגדר בבר-אילן ומרצה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה - מבדיל בין אבות שרואים עצמם כאחראים רק על הפרנסה (ועל-פי התפיסה נחשבים ל"אבות של פעם"), לבין אבהות מעורבת ("הכוונה היא לאבא שמעורב בטיפול ומסייע לאימא, שהיא המטפלת המרכזית") ולאבהות מטפלת, שבה הגבר הוא המטפל העיקרי בילדים.
האבהות המעורבת, מציין קפלן, מככבת לעתים קרובות בכלי התקשורת. הוא מונה תוכניות דוגמת "רמזור", "יום האם", "עבודה ערבית" ו"סופר נני", שבהן "הגברים נדרשים להתייחס לשאלה אם להיות אבא מעורב, וזה החידוש - שאבות מכל המגזרים מתמודדים עם הדילמות האלה. בכולן ביטוי הרגשות מרכזי מאוד, גם מול הילדים. את האבהות המטפלת מובילים זוגות הומוסקסואליים, שזוכים לחשיפה תקשורתית גדולה המעניקה להורות הזאת לגיטימציה רבה".
קפלן סבור כי "אבהות מעורבת ומטפלת הופכת ליותר ויותר מרכזית ויש לה יותר לגיטימציה היום, אבל בשטח היא עדיין לא קיימת מספיק. גם המדינה לא עושה יותר מדי בשביל לעודד את זה. בדיון הציבורי והחקיקתי לפחות מתחילים לחשוב על כך, בנושאים דוגמת חופשת לידה לאבות וחזקת הגיל הרך, ולא מתבוננים רק על אימהות, על הצרכים שלהן ועל מה שתמיד היה השיקול המוביל בחקיקה מהסוג הזה: איך לגרום לנשים לצאת מהבית ולהשתלב בשוק העבודה. פתאום מבינים שצריך לראות איך משאירים את האבות בבית".
"האבות אחראים על הכול"
אחד המחקרים המרתקים שיוצגו בכנס, שייערך בשיתוף התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן וקהילת משפחה של האגודה הסוציולוגית הישראלית, עוסק בשינויים משמעותיים החלים באבהות החרדית בישראל.
דבורה ווגנר, דוקטורנטית בחוג למגדר באוניברסיטה, חקרה את מאפייני האבהות של אברכים שנשותיהם מפרנסות את המשפחה. כתוצאה מכך הגברים מחויבים להגביר את מעורבותם בגידול הילדים ולהיות הורים פעילים; "פרקטיקה שנובעת מכורח הנסיבות ולא כתוצאה מאידיאולוגיה ומאמונה בשוויון מגדרי", כך ווגנר, שראיינה אבות חרדיים בגילי 35-20, ובדקה כיצד הם משלבים לימוד תורה, גידול ילדים וטיפול בבית כשהאישה נעדרת ממנו רוב שעות היום; תפקידים וזהויות שלעתים סותרים זה את זה.
נתחיל מהסוף: אחת ממסקנות מחקרה היא כי "בפועל, לא הגבר עוזר לאישה אלא היא עוזרת לו. זה הדור הראשון וחצי של אברכים שיש לו כזאת מעורבות הורית, וזו תופעה גוברת והולכת".
- איך זה מקבל ביטוי בחיי היומיום?
"הנשים יוצאות לעבוד מוקדם בבוקר והגברים אחראים על התארגנות הילדים ועל פיזורם במוסדות החינוך. רק אחר כך הם הולכים לכולל. בצהריים הם אוספים את הילדים או פוגשים אותם בבית ונמצאים איתם עד שעות הערב, כשהאימא חוזרת, ורק אז הם חוזרים לכולל. מתברר שהשעות של הכולל מתואמות לשעות הטיפול בילדים, וזה דבר חדש יחסית. אף אחד לא אומר זאת בצורה רשמית ולא מודה בכך, אבל זה מכוון".
- מה קורה בשעות הצהריים ואחר הצהריים?
"האבות אחראים על הכול, הייתי מופתעת עד כמה - אוכל, גיהוץ, ניקיון, קניות וכמובן טיפול מסיבי בילדים. עזרה בתשלום היא נדירה. בחנוכה ראיינתי אברך עם חמישה ילדים שהיו בחופשה והוא היה אחראי על כולם. הייתה לו שם תינוקייה שלמה והוא הסתדר כמו מטפלת מנוסה. הם מטפלים בילדים במסירות מדהימה, וזה שונה מאוד מהתדמית שנוצרה. אני קוראת לזה 'מעורבות מוצנעת' - הם מאוד מנסים שזה לא ייראה, וזה לא משהו שמדברים עליו. אין להם בגן השעשועים השיחה שיש לאימהות; הם לא יפטפטו עם אבות אחרים או יחליפו מתכונים לדייסה. אם הם יושבים בתור לרופא עם הילדים, הם יוציאו דף גמרא וילמדו. חשוב להם להצטייר כמי שלא מבטלים אף דקה מזמן לימוד תורה".
- איך התרשמת מהאבהות שלהם?
"הם נהדרים עם הילדים. זאת אבהות עדינה, עם הרבה ערך מוסף. חלק מהם אמרו, 'זה כל עולמי. אני אוהב להיות עם הילדים, לראות איך הם גדלים ומתפתחים'; או 'יש לי הזדמנות לראות התנהגות של תלמיד חכם לעתיד'. אצל אימהות שעושות את אותה עבודה, לעומת זאת, לא רואים את זה. הן די מקטרות, נחנקות בבית, מחכות לחופשה. הציפייה החברתית היא חלק מהעניין - כדי להיות אימא טובה צריך לעמוד ברשימה בלתי נגמרת של מטלות ושל משימות, וממילא מצפים ממנה להיות אחראית על כל מה שקורה בבית. מאבות לא מצפים, הם כביכול מתנדבים. הלחץ יורד, אין השוט הזה של החברה ואין מבט העל שלה. אם הבית לא נוצץ, זה נסלח להם. אגב, כל הבתים שביקרתי בהם, ואני מקפידה להיכנס הביתה בראיונות, תפקדו ותקתקו".
- ראיינת גם את נשות האברכים. איך הן מתייחסות לסטטוס קוו הזה?
"הן מאוד מודעות לכך ומנסות להצניע את המקום הקטן שלהן יחסית בעבודות הבית. אם הן למשל אחראיות על הבישול, הן ידגישו את זה. יש נשים מדהימות שמועסקות בתחומי ההיי-טק, ההנדסה ועיצוב האופנה; יש להן קריירה, ולחלקן יש גם תואר ראשון ושני. הן מרוצות מהמעמד שלהן, אם כי הן לא מודות בכך ומורידות פרופיל. אם את שואלת אותן, אתן פמיניסטיות? הן עונות, 'בשום אופן לא'. אם שואלים מה הכי חשוב להן, הן אומרות: 'להיות אימהות'. אבל בשטח, הגברים נמצאים יותר זמן עם הילדים ובבית".
האברכים, אומרת ווגנר, מפרגנים לנשותיהם. "מעבר להיבט הכלכלי, חשוב להם שהאישה תתקדם בקריירה שלה, הם רואים כמה היא שמחה, ויש להם נכונות רבה לתמוך בה על-ידי ביצוע עבודות הבית". מי שמפרגנת הרבה פחות זו החמות. עד לפני הדור הנוכחי של האברכים, מספרת ווגנר (כיום דתית-לאומית ואם לשמונה ובעברה ממשפחה חרדית), הנטל כולו נפל על האימהות, "ששימשו כמורות או כגננות ושעות העבודה שלהן התאימו לגידול ילדים, אבל היום יש רוויה במערכת החינוך וגם אי-אפשר לפרנס משפחה ממשכורת כזאת".
אימהות האברכים, שגם אותן ראיינה ווגנר במחקרה, "טענו כי 'הנשים של ימינו מפונקות, והבעלים שלהן עושים הכול'. הן משוויצות וגאות בכך שהן עשו הכול בלי עזרה. היו נשים שסיפרו שהבעל היה חוזר בערב, מקבל ארוחה, ופשוט לא היה לו מושג מה קורה בבית".
"אין סיבה אחת לחרטה"
מחקר אחר ומרתק לא פחות, שעתיד להיות מוצג בכנס, נערך על-ידי אורנה דונת, דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ובו היא מפרקת טאבו אדיר ונפיץ בחברה הישראלית ועוסקת בחרטה על הורות, הן מצד אבות והן מצד אימהות. את מחקרה כתבה דונת בסופו של דבר על אימהות, אבל בכנס תסקור את מסקנותיה מראיונות עם עשרה גברים שמתחרטים על היותם אבות - נושא מושתק לחלוטין, שמייצג עמדה רגשית שלכאורה לא קיימת. "אני מתייחסת לעמדתם הרגשית של גברים, שלפיה לו היו חוזרים לאחור עם הידע והניסיון שיש להם כיום הם לא היו הופכים לאבות, וגם לעמדה שלפיה הם אמנם היו הופכים לאבות בהינתן אותן נסיבות דאז, אבל ככלל - הם היו מעדיפים שלא להיות אבות.
"שלושה אבות ציינו שהם לא הקדישו למעבר לאבהות מחשבה, הוא נתפס על-ידם כחלק מ'התקדמות טבעית' על מסלול חיים נורמטיבי; שבעה ציינו שהם לא רצו להיות אבות ובכל זאת הפכו לאבות משום שבנות הזוג רצו ילדים. כלומר היה מדובר ב'ילודה למען': מעבר לאבהות למען המשך הזוגיות. רצון באבהות לא היה קיים בפני עצמו אלא שזו הייתה הכרעה כחלק מ'עסקת חבילה', כפי שניסח זאת אחד מהם".
- באיזה שלב התגבשה אצלם התובנה שהמעבר לאבהות היה משגה?
"אין רגע אחד קונקרטי שניתן לשים עליו את האצבע: לעתים מדובר בתחילתן של תובנות רגשיות בחודשים הראשונים שלאחר הלידה הראשונה, תובנות שנשארות גם בחלוף השנים, ולעתים מדובר בתובנות שהחלו להתגבש לאחר הלידות השנייה והשלישית.
"עבור חלקם החרטה לא באה לידי ביטוי ביומיום; הם לוקחים חלק פעיל בגידול הילדים, לעתים יותר ממה שהיו רוצים או שהתכוונו להיות, לאור תפיסתם שזו אחריות שלהם 'עכשיו כשהילדים כבר כאן' והתובנה שהילדים לא אשמים במצב. כלומר, החרטה לא הובילה להתנערות מהילדים. עבור אחרים, החרטה באה לידי ביטוי בסירוב להיות אבות לילדים נוספים, גם אם המשמעות היא לוותר על זוגיות נוספת (לאחר גירושים מא*ם ילדיהם) עם אישה שעמה הם היו מעוניינים להיות".
- הם מסבירים את הסיבות לחרטה?
"אין סיבה אחת לחרטה. יש אבות שהתייחסו לשינוי לרעה שהאבהות חוללה בחייהם - אותו שינוי שמדובר עליו רבות בהתייחס להישחקות הזוגיות, לדאגות כלכליות, לאחריות הכבדה לרווחת הילדים ולאובדן חירות ועצמאות. אבות נוספים התייחסו להיעדר העניין שבאבהות מבחינתם, כלומר שהיא הייתה ונותרה מיותרת עבורם כפי שמלכתחילה חשבו שתהיה. מבחינתם הילדים שנולדו אהובים אמנם, אבל האבהות עצמה היא עול, התמודדות יומיומית שחסרונותיה עולים על יתרונותיה, אם בכלל יש לה יתרונות.
"התפיסה הרווחת היא ש'מה הקשר בין ילדים לבין עלות-תועלת?', שהרי עריכת מאזנים שכזו אמורה להיות זרה לספירה הביתית ולמשפחה שדוברות בשפה של אינטימיות, אהבה ואושר. אבל זו פיקציה. השיח שמעודד ומשדל לילודה ולהורות בישראל עשוי כולו מחומרים של מאזני עלות-תועלת - החל מאמירות כמו 'החיוך של הילד שווה הכול', המשך ב'כדאי לך, אתה לא יודע מה אתה מפסיד', וכלה בעידוד ילודה 'למען המאזן הדמוגרפי'".
זאת, אגב, אינה הפעם הראשונה שבה דונת עוסקת בנושאים הנחשבים לכמעט מקודשים בחברה. ב-2011 פרסמה את הספר "ממני והלאה" (הוצאת ידיעות), המהווה סיכום של עבודת המחקר שלה לתואר שני, על בחירה בחיים בלי ילדים בישראל.
"הולדת ילדים ממשיכה להיתפס כממלכה מיתית שידה של חרטה לא נוגעת בה, אבל זו אשליה שיסודותיה אידיאולוגיים", היא אומרת על המחקר הנוכחי. "חרטה על אבהות קיימת, והכרה בקיומה היא לא דבר של מה בכך, כשהתפיסה הרווחת היא ש'אין דבר כזה חרטה על הורות', או ש'אי-אפשר להתחרט על הולדת ילדים'".
"אבא שהוא גם אימא"
תמונה רגשית שונה בתכלית עולה ממחקרה של אפרת קנול, דוקטורנטית במגמה ללימודי גבריות באוניברסיטת בר-אילן. קנול חקרה אבות שהחליטו לגדל ילדים לבד, במשק בית ללא נוכחות אישה, כולם מתוך בחירה אישית ולא כהיקלעות למצב - תופעה שמתרחבת מאוד בשנים האחרונות. ואיך זה הולך? "הם פרסומת מהלכת להבאת ילדים לעולם", צוחקת קנול. "חוויית ההורות שלהם טובה מאוד, והם שבעי רצון מהתא המשפחתי שהקימו".
במחקר התראיינו 31 אבות בגילים 58-34, שלהם ילדים בני שנה ועד 20, ורובם מתגוררים בתל אביב, בחיפה או בירושלים. מדובר באבות יחידנים (חד-הוריים) או בזוגות הומוסקסואליים שהפכו להורים בעקבות פונדקאות או אימוץ, וכן באבות גרושים המשמשים כמטפלים עיקריים מבחירה או באבות המקיימים הורות משותפת עם נשים.
קנול מכנה את האבות הללו כמי ש"מהנדסים אבהות", כלומר מתכננים מראש (לפעמים במשך שנים) את הבאת הילד לעולם במסגרת של מבנה משפחה חדש, או לאחר הולדת הילד במקרה של אבות גרושים, ובהתאם לכך מגדירים ומפרשים את אבהותם. "למעשה", היא אומרת, "כל האבות מהנדסים את אבהותם בצורה כזאת או אחרת, אבל במשפחות הטרו-נורמטיביות יש מסלול אבהות מובן מאליו לגבי איך צריך להוליד ילדים ולגדלם, כך שהוא סמוי מהעין; ואילו במשפחות חדשות הנדסת האבהות היא מפורשת, ולכן ניתן ללמוד מתובנותיהם על המשמעויות של להיות אבא - במשפחות חדשות ובכלל. בניגוד לאבות במשפחות נורמטיביות, הם עוברים תהליך שבמסגרתו נשאלות הרבה שאלות וניתנת תשומת לב רבה לכל נושא. ההשקפה שלהם היא שהם עושים הורות שאינה מובנת מאליה, והם רואים עצמם כטובים וכראויים ואפילו טובים מהורים שעושים את זה כמובן מאליו".
האבות הללו מפרקים ובונים מחדש מושגים של אבהות ושל משפחה. "הם מחזיקים במודל היברידי של אבא שהוא גם אימא - כלומר משלבים תפיסות של אימהות ואבהות, וזה מה שמאפשר להם להצליח להיות הורה מספק", מסבירה קנול. "אף אחד מהם לא אומר, 'אני כמו אימא' או 'אני מחליף את אימא', אלא 'אני אבא שהוא גם אימא'. ההגדרה של 'גם וגם' מייצרת הגדרה רחבה מספיק להורות טובה, בחברה שמניחה שאימא היא ההורה הטוב ביותר לילד".
- מה דעתם על האבות במשפחות נורמטיביות?
"יש להם ביקורת על המודלים הקיימים של אבהות. גם 'האבא החדש' הוא עדיין רק מעורב ו'עוזר'; הוא אינו לוקח על עצמו אחריות מלאה. להיות 'אבא חדש' זה לא מספיק בשביל להיות הורה עיקרי. מעבר לכך, עדיין קיימת הפרדה בין המרחב הציבורי לפרטי. גן השעשועים, הרחוב והים מלאים באבות מהסוג החדש, אבל המרחב האינטימי והרגשי, שכולל 'פליי-דייט' עם חברים, השתתפות בוועד הגן ושיחות על עניינים אישיים עם המורה, עדיין מלא באימהות. האבות הללו, לעומת זאת, שוברים את המוסכמה".
היבט מעניין הוא שגם האבות הללו, שפירקו גבולות ומוסכמות לרוב, משמרים היבטים מסוימים. קנול טוענת שמדובר בנושאים שבהם האבהות והגבריות מצטלבים, ונותנת כדוגמה את סוגיית שם המשפחה: גם במשפחות שבהן ישנם שני אבות, אף אחד מהם לא ויתר על שם משפחתו והילדים נושאים את שמות שניהם. "זו חברה שבה הגבר קובע את שם המשפחה, ומי שמוותר על כך - כאילו מוותר על הגבריות שלו".
- איך הסביבה מקבלת את אבהותם?
"כולם העידו על סביבה מאוד תומכת ומפרגנת, בין אם מדובר במשפחה, בגננות ובמורים ובחברים".
- כלומר הם סוג של גיבורים מקומיים בסביבתם?
"כן, כי הם לא היו חייבים לעשות את זה. החלטה של גבר לגדל לבד ילד מוערכת מאוד בחברה הישראלית, הרי לא כל גבר צריך לממש את אבהותו, וודאי לא לגדל לבד ילדים. לעומת זאת, לחברה ברור שאישה צריכה להיות אימא".
כתבות
ני"ע
