הסמכותניים

לא קל להבין את ולדימיר פוטין, התלונן השבוע ג'ון קרי בראיון עיתונאי. כל משבר אוקראינה, אמר מזכיר המדינה, הוא מעשה ידיו של נשיא רוסיה. הפלישה, האיומים, צחצוח החרבות, התמוטטות מרותה של המדינה האוקראינית בחבלי המזרח הם "תצוגה מדהימה של תגובה אישית, שפשוט אינה מתיישבת עם הלקחים שהופקו ב-60 או 70 השנה האחרונות. זה כה מנותק

מן המציאות

, שזה משאיר אותנו חרדים עד מאוד מפני התוצאות".

קשה להיזכר אימתי יוחס משבר בין לאומי כזה לתכונות האופי של מנהיג מדינה. יהיה עלינו לחזור אל ימי הרודניות הקודרות של אירופה באמצע המאה ה-20, או אל מאו צה טונג בסין, כדי לחזור ולצפות בפגישתה של הקפריזה עם המדינאות. אולי כדאי להיזכר, בדיוק בשנה המאה למלחמת העולם הראשונה, בקיסר וילהלם השני של גרמניה.

את התנהגות פוטין מדריכים מניעים אישיים, "הסותרים במידה יוצאת דופן את

תכונות

המנהיגות

הנדרשת

במאה ה-21", הוסיף קרי בראיון ל"וול סטריט ג'רנל".

"תצוגה מדהימה של תגובה אישית" אינה מוגבלת למשבר אוקראינה. היה אפשר למצוא דוגמתה בשורה של דרמות קודמות. ברגעי רוגז על פגיעות אישיות, פוטין הוריד את הגיליוטינה על חופש השידור ברוסיה, הוא ערך את משפט הראווה לאוליגרך חודורקובסקי ושלח אותו ל-12 שנה במחנה כפיה, והוא ביטל את הבחירה הישירה של מושלים ושל ראשי ערים.

האיש הזה הוא רב-נקמות - והוא גם אופורטוניסט מושבע. יש לו רקורד ארוך של שימוש בתירוצים, כדי להוציא אל הפועל מהלכים מתקני עולם. "התגובה האישית" מהלכת אימים על כל סביבותיו. הוא חסר מעצורים בייחוד מפני שאין שום מעצורים בשיטה הפוליטית.

"הרפובליקה הנשיאותית" היתה הכרחית לחלוטין, כאשר בוריס ילצין כפה אותה בתותחי טנקים על פרלמנט מרדני, ב-1993, אבל בידיים חזקות מאלה של ילצין, הרפובליקה הזו שימשה לחיסול הדרגתי של החרויות הדמוקרטיות.

ברוסיה יש כמה שרידים של חופש פוליטי. איש אופוזיציה נבחר לראש העיר של יקתרינבורג הגדולה, בהרי אוראל; במוסקבה יש תחנת רדיו אחת, המורשה לשדר פחות או יותר באופן חופשי; יש כמה עיתונים קטנטנים, המבטאים עמדות אופוזיציה. אבל ברוב קני המידה הידועים לנו, רוסיה אינה רשאית עוד להיחשב לחופשית. אין היא דיקטטורה גלויה, אין היא טוטליטרית, אבל היא בהחלט שייכת עכשיו לקטגוריה של משטרים סמכותניים - אוטוריטריים.

ויכוח מעניין: מי כאן פשיסט?

הקטגוריה הזו מתפשטת והולכת. בהודו מתמעטים והולכים הספקות, שראש הממשלה הבא יהיה סמכותני במידה שלא נראתה זה 30 שנה ויותר. טורקיה צועדת לקראת משטר נשיאותי סמכותני. ממשלות סמכותניות מנהלות את מדינות מרכז אסיה ושתיים משלוש הדרום-קווקזיות. הבחירות בעיראק השבוע עומדות להניב ממשלה סמכותנית, אם כי קצת קשה להאמין שהיא תהיה מסוגלת לאכוף את סמכותה. מצרים תבחר כמעט ללא ספק שליט סמכותני בסוף החודש. איראן פיתחה דגם סמכותני מיוחד במינו. בחצי הכדור המערבי, ונצואלה מייצגת את הדגם הסמכותני: עטיפה דמוקרטית עם מעט מאוד תוכן. סמכותנות ללא ציפויים יש כמובן בסין ובווייטנאם.

סמכותנות היא הנוסחה המועדפת לשלטון חזק במאה ה-21. המשטרים הטוטליטריים של המאה הקודמת יצאו מן האופנה: צפון קוריאה וקובה הן השאריות האחרונות, ללא חופש פוליטי וללא חופש כלכלי (טוב, בקובה יש קצת יותר).

החששות מפני שלטון סמכותני בהודו עוררו ויכוח מעניין, לא תמיד מעמיק, על "פשיזם". במשך חודשים נשמעו בחלקים של האינטליגנציה ההודית השוואות בין מנהיג האופוזיציה הימנית, נרנדרה מודי, ובין אדולף היטלר. אל ההשוואות האלה צריך להתייחס בהסתייגות. לא תמיד ברור למה מבקרי מודי מתכוונים. כמו בדמוקרטיות מערביות, ליברלים ואנשי שמאל משתמשים במונח הזה יותר כגידוף מאשר כאיפיון רציני של סך כל התכונות הפוליטיות.

מעט מעט התחילו ההשוואות עם היטלר לחדור אל הרטוריקה של מסע הבחירות. חוץ מנטיית ההגזמה הרגילה של פוליטיקאים בכל מערכת בחירות, היטלר נכנס לשימוש גלוי ככל שגבר הרושם שנרנדרה מודי דוהר אל הניצחון. התקשורת טבעה את המושג "גל מודי", והגל הזה הזין את עצמו עד שתפח לממדי צונאמי. לפני שבוע, כאשר מודי הגיש את טופס מועמדותו הרשמי במחוז בחירה בוואראנאסי, העיר הקדושה ביותר של ההינדו, חצי מיליון בני אדם נהרו אל רחובותיה להריע לו.

בחירות אין מנצחים בזכות אלה הבאים להריע, אלא בזכות אלה הבאים להצביע. אבל מידת ההתלהבות שמודי מעורר באשר הוא הולך מעידה לפחות על הלך-רוח.

"מה שהוא עשה בגוג'ראט"

זו הפעם הראשונה בתולדות הודו, שמפלגת אופוזיציה מקדימה להודיע מי יהיה ראש הממשלה, אם היא תנצח. מודי שואב כמעט את כל החמצן ממערכת הבחירות של מפלגתו. דיוקנאות ענקיים שלו מכסים לוחות-ענק על פני כל 28 המדינות של הודו. הוא הופיע, וחזר והופיע, בכל עיר גדולה. מפלגתו כמעט מתבטלת מפניו, והבולטים במנהיגיה הוגלו אל שוליים של חוסר חשיבות ושל גיחוך. מי שהמרו את פי המפלגה, וסירבו לנוע לצלילי חלילו של מודי, נענשו בהרחקה.

מודי מכהן זו השנה ה-13 כראש הממשלה (צ'יף מיניסטר) של מדינת גוג'ראט, בצפון-מערב הודו. שם הוא יצר דף קורות-חיים מרשים של צמיחה כלכלית מהירה, של משיכת השקעות מקומיות וזרות, של יעילות ושל יציבות. שם יצאו לו גם המוניטין של איש ברזל, מקור קסמו בעיני הרבה מאוד הודים. במרכז הסתערותו של מודי על הממשלה המרכזית עומדת ההבטחה לעשות בדלהי הבירה "מה שהוא עשה בגוג'ראט".

אבל "מה שהוא עשה" שם הוא עשה עם מעט מאוד אופוזיציה. הוא לא היה זקוק לבריתות או לפשרות. הוא גם לא חיזר אחרי מיעוטים דתיים, קרי מוסלמים. ב-2002 הוא ישב בחיבוק ידיים, כאשר אספסוף של ההינדו טבחו מאות רבות של מוסלמים בחוצות העיר הגדולה ביותר במדינתו.

"הדיקטטור של הדמוקרטיה", קרא לו פראבהו צ'אוולה, פרשן בכיר בעתון "אינדיאן אקספרס". "הוא אינו סובל התנגדות, אינו מרשה ויכוח, ומאמין רק במרכז כוח אחד - הוא עצמו", כתב צ'אוולה.

השבוע חזר צ'אוולה והזכיר את המאמר בעמוד הטוויטר שלו. אחד, דיפאק ויג', השיב לו בציוץ-נגד: "אנחנו רוצים דיקטטור, לא רוצים עוד להישלט בידי חילוני למראית עין". "חילוני" הוא התווית שתובעת לעצמה מפלגת הקונגרס השלטת. מודי שייך למפלגה, שיצאה מחלצי תנועה הינדואית דתית לאומנית.

אבטלה, אינפלציה, שחיתות

עייפות איומה שולטת בהודו. אמנם נתונים חדשים של הבנק העולמי הראו השבוע, כי היא עברה על פני יפאן, ויש לה הכלכלה השלישית בגודלה בעולם (על-פי כוח הרכישה). אבל הודו מדשדשת זה שלוש שנים, ויש לה גרעון מצטבר ביצירת תעסוקה (היא צריכה להוסיף 11 מיליון מקומות עבודה מדי שנה בשנה רק כדי לעמוד בביקוש של מצטרפים חדשים).

המטבע הלאומי איבד 50% מערכו בחמש השנים האחרונות, אינפלציה של מוצרי מזון עושה שמות בסל המשפחה הצנוע של רוב ההודים. על זה צריך להוסיף שחיתות מסיבית. למשל, חלוקה מפוקפקת של זיכיונות לכריית פחם, שגזלה 30 מיליארד דולר ויותר מקופות הממשלה המרכזית. השבוע שמענו שהחקירה מעמיקה והולכת.

קשה לדעת אם ההודים אמנם "רוצים דיקטטור", כפי שצייץ המצייץ, אבל סקרי דעת קהל ובחירות מקומיות בכמה מדינות בסוף השנה שעברה מאשרים לכאורה שהם רוצים יד חזקה.

התמיכה במודי מקיפה כל מעמד חברתי וכלכלי. הוא נהנה מתמיכה מסיבית, פוליטית וכספית, של בעלי ההון הגדולים; המעמד הבינוני העירוני תומך בו; הוא מצליח להגיע אל לבם של המונים בשכונות העוני. איננו יודעים מספיק על הכפרים, שבהם מתגוררים רוב ההודים.

דמוקרטיה בצומת דרכים

מערכת הבחירות של מודי אינה יודעת רחמים. הוא תוקף אישית וחזיתית את ראשי מפלגת הקונגרס, בייחוד את משפחת גאנדהי המנהיגה את המפלגה. הרטוריקה שלו מגיע עד מייסד השושלת, ג'ווהרלל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו. אבל, למרבה העניין, כאשר מודי מונה את חטאי "60 השנה" של מפלגת הקונגרס (בעצם 54, אבל מי סופר), הוא מדלג פחות או יותר על השנתיים (1977-1975), שבהן בתו של המייסד, אינדירה גאנדהי, השעתה את כל החרויות הפוליטיות, הטילה משטר צבאי, וכלאה עשרות אלפים ממתנגדיה.

אחד המורדים במרות מודי, שר אוצר ושר חוץ לשעבר, ג'סוואנט סינג, אמר בחודש שעבר, שהרטוריקה של מודי מזכירה לו את ימי מצב החירום של אינדירה. המפלגה לא מיהרה להתנער מן ההשוואה הזו. נראה בעליל שהיא חרדה הרבה פחות לדימוי הדמוקרטי שלה ממה שהיא חרדה לדימוי של מודי כאיש ביצוע, המסוגל לחולל "שינוי".

מאחר שהודו אמנם זקוקה עד ייאוש לשינוי, כמעט קשה לעמוד בפיתוי של מודי, יהיו אישיותו, התנהגותו, סגנון הדיבור שלו וחוסר סובלנותו אשר יהיו. זה צומת הדרכים ההיסטורי, שבו דמוקרטיות מוותרות על קצת או הרבה חופש לטובת "תוצאות".

קשה כמובן לדעת אם מודי יביא את הודו אל הצומת הזה. קודם כול, רק ב-16 במאי נדע אם הוא ניצח. אמנם למעטים יש ספק שמפלגתו, מפלגת העם של הודו (BJP), תהיה הגדולה ביותר בפרלמנט הבא. אבל מה יהיה המרחק בינה ובין רוב מוחלט? ואילו שותפות קואליציוניות יהיה עליה לגייס?

ממשלת קואליציה אינה תפורה על מידותיו של סמכותן הרגיל בציות. אבל מי שמתעקשים למצוא צדדי דמיון בינו להיטלר ולמוסוליני רשאים להיזכר שגם להם היתה תחילה ממשלת קואליציה. שותפיו של היטלר הניחו בביטחון שהוא יהיה כחומר ביד היוצר. אבל מי משווה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-bit.ly/1aPv4Id. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny