ציפורה הרוסה

ההודעה על האיחוד בעזה הייתה מודעת האבל של "התנועה"

שנה וקצת לאחר הבחירות, הקמפיינרים של "התנועה" יכולים לטפוח לעצמם על השכם. הם הפכו את ציפי לבני לכל כך מזוהה עם המשא ומתן עם הפלשתינים, שבהעדרו היא נמחקת מהמפה הפוליטית.

מסקר מכון רפי סמית שנעשה עבור "גלובס" לאחר פיצוץ השיחות, עולה שלבני היא הנפגעת העיקרית מכישלון התהליך המדיני. לו היו הבחירות מתקיימות עכשיו התנועה בראשותה לא הייתה עוברת את אחוז החסימה.

מפלגה היית מצביע
 מפלגה היית מצביע

פוף, התנועה של לבני נעלמת.

התמונות של לבני עם סאיב עריקאת וג'ון קרי כנראה עלו לה ביוקר. בהיעדר תמונת ניצחון הציבור לא רואה בה רלוונטית. המו"מ היה צינור החמצן שלה, זכות קיומה הפוליטית. ההודעה על איחוד הממשלה החדשה בעזה, הייתה גם מודעת האבל על פטירתה של תנועתה.

הסקר מלמד שפליטי התנועה עוברים למרצ, שממשיכה לתפוח עם גלאון ונוסקת ל-10 מנדטים, למפלגות הערביות וגם העבודה, זוכה בשני מנדטים שחזרו הביתה. מי שלא הצליח להפיק רווח פוליטי מפיצוץ השיחות הוא יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט. על אף שהשתולל וחגג את הפיצוץ, הבית היהודי מאבדת מנדט.

הציבור כנראה לא ממש מצטער שהמו"מ נכשל אבל הוא לא רוצה לעשות מזה דרמה. מי שנתפס כממלכתי ושקול בעיני הציבור הישראלי הוא נתניהו, ששומר על מעמדו כמנהיג אחראי שלא ניצל את ממשלת החמאס כדי לעשות עליה עוד סיבוב. אולי בגלל זה הוא העניק השבוע ראיונות ניצחון רק לתקשורת הבינלאומית.

בעוד פיצוץ השיחות הורג את לבני, לנתניהו הוא עושה טוב. על פי סקר סמית/גלובס 32% מהציבור מוצאים אותו המתאים ביותר לעמוד בראשות הממשלה. ביבי מלך ישראל. הוא השחקן המוביל במגרש בקרב הציבור הכללי: אמנם בוז'י הרצוג רושם הישג אדיר מבחינתו כש-13% בציבור רואים אותו מתאים להרכיב את הממשלה, אולם הפער ביניהם הוא כמעט פי שלושה. זה נתניהו מול שאר העולם.

מנגד, כשצוללים אל עומק המספרים, מגלים שהמצב לא כל כך פשוט עבור ראש הממשלה. הקרב ציבור החרדי סבור שהרצוג ונתניהו מתאימים כמעט באותה המידה לעמוד בראשות הממשלה. 22%-18% בהתאמה. הפער הזה מלמד על התרסקות ההגמוניה של נתניהו ברחוב החרדי. אחרי שתמך בסנקציות פליליות לחרדים שישתמטו משירות בצבא, המוטיבציה שלהם לחליף אותו גבוהה.

בהרכבת קואליציה שם המשחק הוא על מי יטיל הנשיא את מלאכת הרכבת הממשלה. לנתניהו יש קבוצה אחת בטוחה בכיס: הליכוד והבית היהודי שימליצו עליו בפני הנשיא, אך 47 מנדטים זה לא מספיק. מ-37 המנדטים של מרצ, העבודה והערבים הוא יכול לשכוח.

אם נתניהו מתכנן להיות ראש ממשלה גם בקדנציה הבאה, הוא צריך להתמקד בלא-בטוחים: החרדים, כחלון, לפיד וליברמן, ולקבל כבר עכשיו החלטה עם מי ילך בים בשקיעה. בציבור הוא אמנם מועמד בלעדי, אבל בפני הנשיא מתייצבים חברי הכנסת, ושם מצבו בעייתי. כדי לגשר על הפערים בין הציבור לכנסת, הוא חייב להתחיל לעבוד ולהחליט עם מי הוא רוצה לתקן את היחסים - חתונת נצח עם לפיד או פיוס גדול עם החרדים.

אם בסקרים לפיד ייחלש, אולי נתניהו יכרות ברית עם החרדים וילך לבחירות. אם מחירי הדיור ירדו ושר האוצר יתחזק, אולי יעדיף רה"מ עוד קדנציה עם החרדים בחוץ. בכל מקרה הוא צריך למהר. אם יעשה את התיקון אחרי הבחירות זה יהיה אינטרסנטי וחשוד. אם נראה בקרוב חקיקה תקציבית שמיטיבה עם ישיבות, חקיקה של דת ומדינה, או אם יאבק בחוק הפונדקאות, נדע באיזו אפשרות הוא בחר.

בעוד שר החוץ ליברמן זוכה ל-8% אחוזי התאמה ושר האוצר ל-5%, יושב משה כחלון בבית, אוכל פלאפל, וגורף 6% בהתאמה לראשות הממשלה. הוא לא מכוון לשם, אבל בהתחשב בעובדה שהוא נתפס מתאים יותר מלפיד לעמוד בראש הממשלה, אפשר לשער שהמצב גם ישתקף במנדטים.

מצבו של כחלון מורכב. בבית היהודי לא רואים בו ראש ממשלה. ההצבעה שם היא אידיאולוגית, אותם מעניין המדיני, וכחלון נתפס חברתי. בליכוד כועסים שעזב ולכן גם שם אחוזי התמיכה בו נמוכים. בסיסי התמיכה הגדולים שלו הם ש"ס, בגלל שהוא חברתי ומרצ, שנותנת לו ניקוד על עזיבת האידיאולוגיה של הימין. כרגע מפלגת טרם החליטו הם התומכים הכי גדולים שלו.

נשיאות: חיסולים ממוקדים

מעולם לא היה המרוץ לנשיאות כה רווי יצרים, עסיסי, תוסס, סוער, עתיר השמצות ומכות מתחת חגורה. שתיים כבר ראינו, ויש סיכוי שיהיו עוד. אתמול היה זה מועמד השמאל פואד בן אליעזר שגילה שהקרב על משכן הנשיא הוא כמו רולטה מסתובבת, כשברקע המועמד מהצד הימני של המפה, סילבן שלום, עדיין מנהל את קרב חייו. לו החוק לא היה קובע דדליין לקיום הבחירות, היו עוד מועמדים נופלים כמו זבובים. מי יודע, אולי בסוף היינו נשארים רק עם דורנר.

כרגע המערכת בעמדת המתנה. כשעדיין לא ברור מה יעלה בגורל שלום וכיצד ישפיע הפרסום על פואד, חברי הכנסת מפזרים הבטחות לתמיכה, אך לא בטוח שיש להן כיסוי. חלקם ממתינים לראות כיצד תראה מפת המתמודדים הסופית, חלק אחר ממתין לראות מי מסתמן כמנצח.

עוד יתברר לכל מיני מועמדים שהאיתותים שהם מקבלים מחברי הכנסת מזכירים את האיתותים מהמטוס המלזי. בדיוק כשם שלא נמצא כל קשר בין האיתותים שנשלחו מהקופסה השחורה למטוס הנעלם, ספק אם ימצא קשר בין איתותי התמיכה שהם מקבלים מהח"כים לפתקים שישולשלו מאחורי הפרגוד.

בשנת 2000, בבחירות לנשיאות בין קצב לפרס היו שני סיבובים. בסיבוב הראשון זכה קצב ב-60 קולות ופרס ב-57. שלושה חברי כנסת ישבו על הגדר. בסיבוב השני ירדו השלושה מעמדת ההמתנה וקצב זכה ל-63 קולות, ופרס נשאר עם 57 פתקי ההצבעה.

נראה שבבחירות הנוכחיות יהיו הרבה יותר משלושה ח"כים על הגדר. כמות המתלבטים והחשש לתמוך במועמד שיפסיד הם עצומים. וזה לא רק חברי כנסת, אלא גם ובעיקר ראשי מפלגות שעדיין לא החליטו במי לתמוך, ואולי אפילו ראש הממשלה עצמו שימתין לסיבוב השני לראות מי מוביל ואז יצביע לסוס שניצח בסיבוב הראשון.

בערב פסח התקשר נתניהו לשרנסקי ודיבר על ליבו במטרה להחיות את מועמדותו. שרנסקי לא פסל את הרעיון ואף הצטייד בראש מטה, אך בהיעדר התלהבות מצדו של ליברמן, נראה שהיוזמה לא מתרוממת. לאור ההתפתחויות האחרונות נתניהו מתחיל להבין שהסיכוי שהוא יקבל את ריבלין כנשיא הולך וגדל, וכך גם החלום על ביטול מוסד הנשיאות.

נתניהו הוא חידה. אף אחד לא יודע לומר אם הוא רוצה להביא ניצחון פוליטי למפלגת השלטון ולהכניס ליכודניק לבית הנשיא - ולא משנה מה הוא חושב עליו - או שהוא מעדיף להסתכן בגידופים בליכוד ולתמוך במועמד שלא מהמפלגה. עד כה הצליח הליכוד רק פעם אחת להכניס נשיא למשכן. היום אותו אחד נמצא מאחורי סורג ובריח.

אולי באמת הגיע הזמן לחסל את מוסד הנשיאות, לבטל את הבחירות, להאריך את הקדנציה של פרס, לשנות את החקיקה ולהרוס את הבניין. מצד שני, כשמשכן הנשיא הפך להיות המוסד שחושף שלדים בארון, אולי צריך למקם שם את יאח"ה. יחי הנשיא הבא, יוחנן דנינו.

לא לנצח אחי

רק לפני שנה הם היו אחים, היום לא כדאי להשאיר אותם בסמטה חשוכה לבד. כשלפיד הוא מתאגרף חובב ובנט הוא יוצא היחידה בה' הידיעה, יש כאן פוטנציאל לקרב עקוב מדם. הסכסוך הפוליטי שהחל בין השניים לפני כמה חודשים, מתורגם בשבועות האחרונים לסגירת חשבונות באמצעות עיכוב תקציבים, הכשלת יוזמות חקיקה, השלכת רימונים מכיוון יש עתיד אל עבר הבית היהודי והטמנת מוקשי צד של חברי מפלגתו של בנט לחברי סיעתו של לפיד.

ביממה האחרונה נרשמה הסלמה כשהשניים התקוטטו בפייסבוק מי יחשוף ראשון את החלטת אינטל לשדרג את המפעל בקריית גת. בעוד בנט פרסם טיזר בעמוד שלו עם הבטחה לחשוף בתוך כמה שעות "הפתעה", שלף לפיד את המקלדת והעלה הודעה על החלטת אינטל, וקלקל לאח החורג את החגיגה.

לפני יומיים התפתחה תגרה נוספת כשעל רקע התנגדות הבית היהודי לחוק הפונדקאות של גרמן (יש עתיד), החליט שר האוצר להשתמש בתפקידו כדי לצבור הון פוליטי ולעכב בוועדת הכספים את הגדלת תקציב משרד השיכון שבשליטת הבית היהודי. התגובה ממפלגתו של בנט לא איחרה ויו"ר ועדת הכספים, ח"כ ניסן סלומינסקי, סגר ללפיד את הברז.

וכל זה כשברקע נאבק לפיד בשר השיכון על פתרונות לבעיית הדיור. בעוד אורי אריאל מקדם את התוכנית לקביעת מחיר המטרה, מריץ לפיד את היוזמה לביטול המע"מ. שני המהלכים אמורים להפחית את המחירים, אלא שבעוד את התוכנית של שר השיכון אפשר להוציא אל הפועל באופן כמעט מידי, היוזמה של שר האוצר מחייבת שינוי חקיקה, מהלך שצפוי לקחת חודשים.

הפחד הגדול של לפיד הוא שעד שיסיים את מלאכת החקיקה, מחיר המטרה של אריאל כבר יפעל בשטח והוא יזכה לקרדיט על הורדת מחירי הדיור. בנושא הזה לפחות, שניהם יאלצו להגיע להסכמות. שר השיכון צריך את שר האוצר כדי שישחרר לו את התקציב למחיר מטרה, ולפיד זקוק לאצבע של אריאל לאישור המהלך בכנסת.

הברית בין לפיד לבנט הייתה על בסיס פוליטי, לא אידיאולוגי. לפיד נתן לבית היהודי כרטיס כניסה לקואליציה, ובנט העניק לו את חוק השיוויון בנטל. עם אישור החוק תמה המחויבות ההדדית, ופג תוקפה של הברית. אולי אפשר היה להאריך אותה אבל כשיש איום של בחירות באופק, כל אחד מהצדדים מעדיף לחדד לעצמו את המסרים. קרוב לוודאי שעל הרקע הזה מושב הכנסת הקרוב יהיה סוער בתחומי דת ומדינה. מה שהתחיל בברית אחים והפך לבני דודים, נראה עכשיו כמו יחסים בין יהודים לערבים.

להביט קדימה

מי היה מאמין שרק לפני פחות משנתיים קדימה לבני ומופז התקוטטו על ערימה של 28 מנדטים. איפה קדימה עכשיו? הירשזון בכלא, אולמרט בדרך לשם, מופז נמחק, שרון בעולם האמת, בר און בבית, לבני בדרך להיעלם ואדרי חזר לאור עקיבא. לפני שש שנים הם עוד היו מפלגת שלטון.

בגוש המרכז שמאל עדיין לא ויתרו על הרעיון להחליף את השחקנים על המגרש באמצע המשחק. מאחורי הקלעים מנסה שמעון בטאט שפעם היה בכוורת של ברק, אח"כ עבר למופז ועכשיו עובד עם בוז'י, לתפור מהלך שיאחד את התנועה, קדימה, ויש עתיד לעבודה. בשמאל מריחים שהתנועה וקדימה עומדות להפוך לפגר פוליטי ומנסים לעשות תחיית המתים לכל החבורה הזו.

לפיד צריך להביט קדימה כל הזמן. לא לעולם חוסן. אם 28 מנדטים התאדו תוך שתי קדנציות, מי מבטיח לו קיום אחרי 19 מנדטים גם בקדנציה הבאה? כל עוד אין לו הישגים ממשיים אין לו שום סיבה לצאת מהקואליציה. גם ללבני אין שום סיבה לעזוב את הממשלה, גם אם לא יהיו שיחות עם אבו מאזן לנצח. שניהם נטועים עמוק בקואליציה.

צרו איתנו קשר *5988