לאילו סרטים כדאי לשים לב בפסטיבל סרטי הסטודנטים בת"א?

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בת"א, שייפתח במוצ"ש, ביסס את מעמדו כאחד הפסטיבלים החשובים בתחומו בעולם ■ קבלו כמה המלצות לסרטי סטודנטים, שמתעלים לא אחת על קולנוענים ותיקים וידועי-שם

התרדמת האמנותית שנדמה כי נפלה על ענף הקולנוע העלילתי בשנים האחרונות, מביאה את האקדמיה ואת התקשורת שעניינה קולנוע, לעסוק בשתי סוגיות עיקריות: לאן תוביל המהפכה הדיגיטלית את הקולנוע, ומיהם "הבימאים של המחר"?

התשובה לסוגייה הראשונה איננה ידועה לאיש, ואי הידיעה הזה מייצר, ועוד ייצר, אינספור ימי עיון, כנסים ומושבי דיון. הסוגיה השנייה, שגם היא איננה פתורה, אמורה, לכל הפחות, להיות שנויה במחלוקת מעצם הגדתה. האם בימאים צעירים אמורים לשאוף ליצור סרטים שיהפכו אותם לזכורים, ולחביביהם של מנהלי הפסטיבלים? האם על בימאים להעמיד מאחוריהם מערכת משומנת של קשרים ויחצ"נים, כדי להימנות עם הרשימה הזו של בימאי העתיד? למתבונן מהצד נוח לומר שלא, אך עבור סטודנטים לקולנוע שחווים על בשרם את הפוליטיקה הקולנועית בשלב מוקדם בלימודיהם, התשובה פחות חד-משמעית.

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בתל-אביב, שייפתח במוצאי שבת הקרוב, נחשב לאחד החשובים בתחומו בעולם. התוכנייה שלו רחבה ומגוונת, ומופיעים בה סרטים מצוינים לצד סרטים מלאכותיים, ואם להתייחס לסוגייה שעמה פתחנו - צפייה ברפרטואר עשויה לחדד עבור סטודנטים לקולנוע מה הם שואפים להיות - אמנים אמיתיים או פוליטיקאים.

חי אפיק, בוגר בית הספר "מעלה", שסרטו הדוקומנטרי המעולה "נירו ופליקה" משתתף בפסטיבל, לא זקוק לפרספקטיבה הרפרטוארית על מנת להחליט מה הוא שואף להיות. אפיק, שצילם והפיק את הסרט, יודע שכמו אחיו המוזיקאי, גיבור הסרט שלו, האמנות היא הטבע שלו. אלא שנירו, גיבור הסרט, הלך רחוק יותר.

"יש בו משהו יותר טוטלי ממני", אומר אפיק בראיון ל"גלובס". "כשהייתי ילד המשפחה עברה מפתח תקווה לעופרה. נירו פחות התייחס לחברה המרכזית בעופרה, של בני עקיבא, הוא נמשך יותר לרועי הצאן הפלסטינים. כבר בילדותנו, הוא אימץ את אורח חיים הזה, והוא גר עכשיו בתקוע ד'. בקצה של הקצה, גבול מדבר יהודה. סוג של מאחז. הוא חי לבד, עם האתון שלו".

- שאלת את עצמך מדוע אתה, להבדיל ממנו, לא הולך עד הסוף?

"הוא מעניין אותי ומסקרן אותי, אני נמשך לעולם שלו וליכולת שלו ללכת עד הסוף עם האמונות שלו ועם האמנות שלו. גם אני מוזיקאי - אני מתעסק במוזיקת פולק, פולק בעברית. שנינו מספרי סיפורים, כל אחד בדרך אחרת מבטא רגש. הוא אמן טוטלי, והטוטליות שלו באה לידי ביטוי גם בחיים. אצלו זה הכול מעורבב. חיים של יוצר, של אמן חקלאי שמתפרנס מהנגינה, מהמוזיקה. הוא מנגן בשוק, עושה הופעות, לאחרונה מופיע במקומות גדולים יותר. הוא לא רואה בעיניים.

"אחי אימץ אורח חיים מאוד לא צפוי. החיבור שלו לטבע, המחיר של זה הוא חיים לא פשוטים. יש שם גם עניין מאוד גדול שקשור באבא שלי, שרק בשיחות איתו לקראת הצילומים של הסרט, הבנתי עד כמה שזה עמוק".

- צפייה בסרט מעלה את השאלה האם התפקיד שלך, כבמאי וכאח של הגיבור, היה לרכך ולקרב את היחסים ביניהם?

"הוא האח שהכי דומה לאבא שלי. אבא עלה לישראל ממרוקו, ואחי ספג את מה שהוא העביר לנו. אלא שבעוד שאבא שלי עבר תהליך הפוך, של השתכנזות, נירו חיפש את השורשים, המסורת, האותנטיות. גם כשהוא חי בעופרה, הוא לא נראה כמו אף אחד".

- סצנת הסיום יפה: אחיך לבד, בלב מדבר. בלב הגורל שהוא גזר על עצמו.

"היו לי המון שיקולים איך לסגור את הסרט. בסופו של דבר, זה מה שהכריע - שוט אחרון שבו הוא לבד במדבר. נראה לי שהוא שם גם עכשיו. זו הבחירה שלו. אני מקווה שימצא את האישה שתסכים לחיות איתו שם. זה לא שהוא בחר לחיות לבד. הוא בחר לחיות ככה".

סרטים מומלצים נוספים בפסטיבל הסטודנטים

* סרטי האחים דארדן:

אורחי הכבוד של הפסטיבל השנה הם האחים ז'אן פייר ולוק דארדן, וזה באמת כבוד גדול. האחים דארדן, מגדולי הבמאים הפועלים כיום, הולכים לעבוד קשה בפסטיבל הסטודנטים, מה שמראה את המחויבות שלהם כלפי הדור הצעיר של תסריטאי ובימאי הקולנוע.

אין זה שכיח שאורחים בפסטיבל, ועוד אורחים בעלי שיעור קומה כמו הדארדנים, יעבירו שתי כיתות אומן בנות חמש שעות כל אחת, וזאת נוסף על מפגשים עם הקהל בתום כל אחת מההקרנות ברטרוספקטיבה שהפסטיבל ערך עבורם (בין השאר יוקרנו "הבן", "הילד", ו"הילד עם האופניים").

"יומיים ולילה", סרטם החדש, שהתקבל בתגובות חמות בפסטיבל קאן שזה אך הסתיים, הוא סרט הפתיחה של הפסטיבל. הסרט מספר על בחורה צעירה שמפוטרת מעבודתה בשל קיצוצים. היא לא מוכנה להשלים עם רוע הגזירה, והיא יוצאת למסע שכנועים בקרב חבריה לעבודה, שיוותרו על נתח ממשכורתם כדי שתוכל להחזיק במשרתה. סרט הפתיחה יוקרן תחת שמי יפו, בגן הפסגה, ומי שהשרב והלחות קשים עבורו, יוכל להתנחם בידיעה שהסרט נרכש להפצה מסחרית בישראל, ובקרוב ניתן יהיה לצפות בו בסינמה סיטי ובקניוני הקולנוע למיניהם.

* "יום שלישי, אחרי החגים":

במאי: ראדו מונטאן (רומניה, 2010)

סרט שנחשב, ובצדק רב, כאחד הניצוצות של הגל הרומני החדש בקולנוע. הסרט מספר על בני זוג שעוברים משבר בנישואים. פאול בוגד ברעייתו אנדריאנה עם ראלוקה, רופאת שיניים יפהפייה. פאול מחליט לספר לאשתו על הרומן, ומשום מה הוא מצפה ממנה להבנה. לכאורה סיפור פשוט, לא מקורי במיוחד, אך הרבדים שבהם נע הסיפור - הופכים אותו לבעל עומק ולמעורר מחשבה. המשחק מושלם, כמו גם התסריט. הבימאי ראדו מונטאן, שיתארח בפסטיבל, אולי יוכל לספר לקהל מדוע לא ביים סרט נוסף מאז "יום שלישי אחרי החגים".

* "התעלה הגדולה":

במאי: ג'וני מא (סין-ארה"ב, 2013)

הבמאי הסיני ג'וני מא, סטודנט אוניברסיטת קולומביה בארצות-הברית, מספר את סיפור מותו הטראגי של אביו, מנקודת מבטו אז, כילד בן עשר.

האב - איש ים שהוביל סחורות על גבי אונייה משפחתית, העז להסתכסך עם האיש הלא נכון - טייקון מקומי בעיירת דייגים, שחייב לו כסף. ומדובר בטייקון שכל העיירה רועדת מפניו, ולא רק בשל מוסר התשלומים המפוקפק שלו. מעבר לצורך העז לספר את הסיפור, ישנו הצורך בנקמה. יהיה נכון לומר שהסרט הוא סיפור נקמתו של הבן, הבמאי מא, באותו טייקון. אם לשפוט על-פי איכות הסרט, הנקמה מוצלחת.

צרו איתנו קשר *5988