הקשר בין טייאננמן לתנובה

השבוע לפני 25 שנה צולם סטודנט סיני בתמונה ששינתה את חיי

א.

למרבה האימה אני הופך, אם לא כבר הפכתי, להיות אחד מאלה ששואלים אותם מה שלומם והם עונים. זה בהחלט סימן טוב מאוד לכך שצריך להעביר נושא לפני שאמצא את עצמי הולך עם שקית ניילון ברחוב או מתלוצץ עם מלצריות.

אז בואו נדבר על שבועות, שנחגג אתמול.

מודה שזה אף פעם לא היה החג האהוב עליי, אבל לאחרונה אני מוצא חן מסוים בדיאלוג בין שני יסודות החג. החקלאי, חג הקציר; והדתי, חג מתן תורה. חומר ורוח. יין ויאנג. תאומי קארמה סיאמים הקשורים זה לזה לתמיד.

האחד נטוע לגמרי בתוך העולם והחיים; איפה שהעונות מתחלפות והידיים מתלכלכות; איפה שכל מה שנזרע - נקצר, ולא תמיד ברינה; איפה שרבים סימני השאלה, ושהכול, אבל הכול, זמני. בעוד השני נצחי לכאורה, מנותק מהרצף, עמיד בתהפוכות וחסין לשאלות, כולו כן ולא וככה זה ואין אחרת. האחד מתכופף ברוח, השני חקוק באבן. ככה אנחנו חיים: בין הרגע והנצח.

יופיים של הפער ושל הדיאלוג בין שני יסודות החג נמצא, כמו תמיד, בסתירה הפנימית. דווקא הזמני והחולף, העובר והשב, הוא הנצחי: הרי כל שנה יש קציר, הארץ לעולם עומדת והחיטה צומחת שוב. לעומתו הנצחי הוא החד פעמי: בשבועות אנחנו מציינים נקודה סינגולרית בזמן שהתרחשה (או לא) רק פעם אחת בהיסטוריה.

והכי יפה זה שאפילו האירוע החד פעמי התרחש בעצם פעמיים. אירוע חד פעמי שהתרחש פעמיים זה פשוט נפלא. לטעמי זו המתנה הכי גדולה שנתן עמנו לאנושות, הרבה יותר חשובה מעשרת הדברות עצמם: האבסורד שנמצא עמוק בכל סיטואציה. התורה מספרת לנו המון על מעמד הר סיני הראשון, עם העשן והזיקוקים והטררם, אבל די פוסחת על השני, וחבל.

אני מדמיין את משה שכבר אין לו חשק לכלום, בטח לא לעם הזה וכנראה שגם עם אלוהים זה כבר לא מה שהיה (היום מדורי הקריירה היו קוראים לו "שחוק"), חוזר מהר סיני עם הלוחות השניים אחרי שעברו ארבעים יום מהדרמה עם העגל ושבירת הלוחות הראשונים, על פניו פרצוף של "יאללה, בואו נגמור עם זה" וכל העם אומר לעצמו בלב "לא, בבקשה, לא שוב".

ב.

בינינו, אף פעם לא ממש התרשמתי מעשרת הדברות. מלידה טחנו לי את הראש על זה שמדובר במתנה ענקית שהענקנו לעולם. אבל בחייאת, מה כבר יש שם? שישה מתוך עשרת הדברות הם המינימום המינימלי של חיים בחברה אנושית, לא הרבה יותר מהכרה פומבית שטבע האדם רע מנעוריו וניסיון מגושם לאסור על כמה מהתכונות הבסיסיות, אך הפחות מצודדות שלנו: לגנוב, לרצוח, לשקר, לנאוף, לחמוד, לנצל ולנטוש את הזקנים. הלזה ייקרא מוסר? זה לא הרבה יותר מכלוב בגן חיות.

רק דיבר אחד מהווה בשורה אמיתית: השבת. יום מנוחה. חוק העבודה הראשון. האמת, זה ממש מספיק. כשעמים אחרים באים אליי (והם באים לא מעט) ומנסים להקניט אותי על כך שהשבת היא תרומתנו היחידה לאנושות, אני מספר להם את הסיפור על ג'וזף הלר, מחבר "מלכוד 22". תמיד היו מקניטים אותו ואומרים: אף פעם לא הצלחת לכתוב שום דבר שאפילו מתקרב לספר ההוא. נכון, היה עונה הלר, אבל גם אף אחד אחר לא הצליח. זה תמיד משתיק אותם.

ג.

אפרופו שבועות וחוקי העבודה, נדמה שאי אפשר בלי לומר משהו על אלון חסן. כחובב עבודה מאורגנת אני מרגיש קצת כמו אחיי המתנחלים, שתמיד מתבקשים לגנות את תג מחיר; או שכניי הפלסטינים, שתמיד מתבקשים לגנות את הטרור; או פירותיי התפוחים, שתמיד מתבקשים לגנות את הרקוב. לכל אחד יש ג'וקר לשלוף נגד השני. גנה לי ואגנה לך.

האמת, שיש משהו בלגנות מישהו. זה מקנה סוג של תחושת חשיבות: הנה, אני מגנה בכל תוקף. אני ממש דופק על השולחן. אסור לנו להשלים עם זה.

כמובן שאני לא ממעיט בנזק שנעשה לעבודה המאורגנת, ואין ספק שיו"רים של ועדים חייבים להיות זכים וטהורים - אחרי הכול מדובר בנבחרי ציבור ובשלוחיו. זו גם לא שעתה היפה, בלשון המעטה, של ההסתדרות, שלא עשתה הרבה ועדיין די שותקת בנושא. היא הייתה פועלת הרבה יותר מהר אם חסן היה מתפקד לארגון עובדים אחר, זה בטוח.

ובכל זאת, הכול הרי כמו בבדיחה על השפן ולמה אין לך כובע. ילך חסן, יבואו מתנגדי ההסתדרות החפצים לפרקה וכבר תהיה להם סיבה אחרת. ועוד אחת. הם לעולם לא יהיו מרוצים, כמו שהימין אף פעם לא מסתפק בגינויים הפלסטיניים לטרור והשמאלן תמיד יפקפק בעוצמת הגינוי של הימני לתג מחיר.

במאמר מוסגר, אני יכול להבין את מלחמת החורמה של הליכוד ושל הימין בהסתדרות. זו לא רק אידיאולוגיה כלכלית, זה בעיקר זיכרון היסטורי - חוט השני בטור השבוע. שנים ארוכות ההסתדרות שלטה בשוק והתעמרה בהם, מצליפה עם הפנקס האדום בכל מי שלא הולך בתלם, בטוחה שתשלוט לנצח. זה לא קרה. כ"ץ, נתניהו, לפיד, בנט ורבים אחרים עדיין נושאים את הצלקות ההן, ואתה ממש יכול לראות אותם נהנים ממה שהם עושים. נקמה היא תמיד הדבר הכי מתוק. ככה זה בקארמה. מי שמסתבך איתה תמיד מפסיד בסוף.

ד.

ועוד על שבועות, הריהו חג מוצרי החלב. ומה זה חלב? תנובה. ומה זה תנובה? סינים. ומה זה סינים? או, שאלה טובה.

היום לפני עשרים וחמש שנים צולם סטודנט סיני ששמו לא ידוע עד היום כשהוא עוצר בגופו שיירת טנקים בכיכר טיינאנמן (כשבידו שקית ניילון, איזו פדיחה. אני מקווה שהוא לא מתלוצץ עם מלצריות ועונה כששואלים מה שלומו). התמונה הזו שינתה את חיי, בחיי.

בצילום אכן רואים אדם עוצר בגופו שיירת טנקים, מופת להתנגדות לא אלימה, אבל המחאה בטיינאנמן הייתה הכול מלבד לא אלימה. למעלה מ-2,600 אנשים נהרגו ברחובות הסמוכים ועוד מספר לא ידוע בגל המחאה כולו.

בכלל, הקפדה על זכויות אדם היא לא כוח העל של הסינים. וזכויות עובדים עוד פחות. ראיתי את עובדי תנובה נאבקים על הבונוס שלהם מול אייפקס (בצדק), וניסיתי לדמיין אותם עושים את אותו השריר מול הממשלה הסינית. משהו אומר לי שזה לא היה נגמר אותו דבר.

ניסיתי גם לדמיין איזו תרבות ארגונית תנצח - הישראלית או הסינית. נחשו מה יצא לי. עד עכשיו חיינו בעולם שבו יו"ר ההסתדרות נסגר עם המעסיקים בחדר וסוגר עניין. העולם הזה לא גר כאן יותר. טוב שכלל לא נמכרת לסינים. לתת להם את הקוטג' ולתת להם את הפנסיה זה לא אותו דבר. אני בהחלט לא מאמין שהם כאן בשביל "שאיבה, יניקה, ניצול והשתלטות", כמו שאמרה שלי יחימוביץ', וגם אין לי בעיה עקרונית עם בעלי שליטה זרים. ובכל זאת.

זו אינה גזענות. אם כבר, להפך. בעיניי הסינים הם תרבות נעלה מאיתנו, עתיקה וסבלנית כמו הזמן עצמו וכמוהו אדישה. אתם ודאי מכירים את הסיפור על המנהיג הסיני שאמר שמוקדם מדי להסיק מסקנות על המהפכה הצרפתית, אז לאיזה מסקנות מכיכר טיינאנמן אפשר כבר לצפות. העתיד שייך להם, ככה לפחות זה נראה, וצריך לשחק את המשחק. עם כל הכבוד, מי אנחנו אל מול השצף והקצף והכסף הסיני ששוטף את העולם (מצחיק שאנשים מדברים כאילו סין יצאה לראשונה את גבולותיה ובחרה להגיע דווקא לישראל, ולא מדובר בגל שנמשך כבר שנים). מי אנחנו? עלה המחציף פניו אל הרוח, לא הרבה יותר. עד עכשיו התעסקנו עם עמים צעירים מאיתנו או כאלה שיצאו מחלצינו. הסינים זה סיפור אחר.

אולי עוד נתגעגע לאייפקס, אולי עוד נתגעגע לאמריקה, כמו שאנחנו מתגעגעים לכל דבר. כמו שאיך שיצאנו מעבדות לחירות כבר התגעגענו למצרים. רק שלא נתגעגע לאלון חסן. בכל מקרה, אני ממליץ לשמור על קור רוח. במקרה של אזעקת אמת, תמיד יהיה אפשר להאשים את השמאל.

עד עכשיו חיינו בעולם שבו יו"ר ההסתדרות נסגר עם המעסיקים בחדר וסוגר עניין. העולם הזה לא גר כאן יותר