לא כדאי ללעוג לדעא"ש

התמוטטות עיראק והכרזת ה"ח'ליפות" האסלאמית החדשה במוצול מזכירות לנו עד כמה היובל שלפנינו הוא הרבה יותר מציון היסטורי. מלחמת העולם הראשונה התבשלה והלכה, עד רתיחה, ביולי 1914, בדיוק לפני 100 שנה.

אחת התוצאות החשובות ביותר שלה היתה התפרקות הקיסרות העות'מנית. מן ההתפרקות ההיא נולד המזרח התיכון של זמננו, על גבולותיו המאולצים ועל מדינותיו המומצאות. עיראק, שלא היתה ולא נבראה עד המלחמה ההיא, בקעה מחלציה באופן לא-ספונטני. היא שירתה את צרכיה של האימפריה הבריטית. ואף כי האימפריה ההיא חדלה להתקיים חצי מאה אחר כך, עיראק, ולצדה סוריה, לבנון, ירדן ונסיכויות המפרץ עדיין שם. גם אנחנו.

מחוץ לעניין הגבולות הבין לאומיים היתה לה, להתפרקות, עוד תוצאה אחת, שבשעתה עוררה עניין מוגבל, כמעט קוריוזי, במערב.

את מקום העות'מנים המתמוטטים, ברוב האזורים הטורקיים של האימפריה, תפסה הרפובליקה הטורקית. לפני 90 שנה, במארס 1924, החליט נשיא הרפובליקה, מוסטפא כמאל, שנטל אחר כך את השם "אטאטורק" ("אבי הטורקים"), לשלול מן העות'מנים את התיימרותם להנהיג את האומה האיסלאמית.

את הסולטנות ביטל אטאטורק עוד ב-1923. אבל אחרון העות'מנים הוסיף לשבת בארמונו באיסטנבול, והוסיף להחזיק בתואר "ח'ליף כל המאמינים". זה היה תואר ריק מתוכן, לא יותר מסמל. לח'ליף לא היו נתינים, לא היתה ממשלה, לא היה צבא. הוא היה אנוס להתחנן לפני אטאטורק שיואיל להגדיל את קצבתו. לא זו בלבד שאטאטורק סירב, אלא שהוא הטיח עלבונות בח'ליף, והזהיר אותו שלא יעז עוד לפנות אליו, או אל עוזריו.

לבסוף, במארס 1924 נמצא לאטאטורק התירוץ לבטל את הח'ליפות. סיפקו אותו שני אחים מוסלמים מהודו, שניהלו אז מערכה עולמית להגן על מוסד הח'ליפות. בעיני הרפובליקה החילונית, תאבת המודרניזציה, זו היתה התערבות בלתי נסבלת בענייניה הפנימיים. אחרון הח'ליפים, עבדול מג'יד השני, גורש מטורקיה יחד עם בני משפחתו.

עבדול חמיד הקדוש

את סדרת המאורעות ההם היה צריך להבין בהקשרם הטורקי; אבל מוסלמים רבים, קיצונים וגם מתונים, הגיבו בהלם ובעצב. בפעם הראשונה מאז ייסודו, לאסלאם לא היה עוד מנהיג מוכר. נותקה השלשלת, שהתארכה מאז ימי הנביא מוחמד.

העות'מנים כשלעצמם תפסו את הח'ליפות מידי הממלוכים, במאה ה-15. גם אלה, ירשו אותה מכוח ניצחונות צבאיים, לא מתוקף סגולותיהם הרוחניות. חוץ מהתיימרותם הדתית, הם היו שליטים חילוניים לכל דבר, ואורח חייהם ואמות המידה של התנהגותם בדרך כלל לא התיישבו עם כוונות הנביא.

אבדן הח'ליפות העניק השראה לשיכתוב ניכר של ההיסטוריה ולתיאוריות קונספירציה מסמרות שיער (ראו למשל http://tinyurl.com/end-caliphate).

אחרון הסולטנים האבסולוטיים, עבדול חמיד השני, שהודח ב-1909, התרומם למעלת קדוש בספרי ההיסטוריה של האחים המוסלמים. אף כי היה רודן מרושע, רב-טבחים, מושחת ונרפה, עבדול חמיד מתואר בספרות הזו כמי שניסה לבלום את השפעת המערב - ונאבק להציל את פלסטין מידי הציונים. אטאטורק מתואר כמובן כסוכן הציונים, ואפילו כיהודי נסתר.

השיכתוב והרטוריקה נלעגים על פניהם, אוסף של רבעי-אמתות ושל בדיות גמורות. אבל הם משקפים תחושה של השפלה ושל בגידה, שליוו את האסלאם בזמן המודרני, לפחות מן המאה ה-19 ואילך, בשעה שהתחוורה והלכה האימפוטנטיות הפוליטית שלו.

המהטמה חשק בח'ליף

התנועה להצלת הח'ליפות, ואחר כך לחידושה, נולדה בהודו הבריטית, מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה. הודו של אז היתה גדולה בהרבה מן הרפובליקה ההודית. היא כללה את אלה הנקראות כיום "פקיסטן" ו"בנגלאדש". אולי 40% מתושביה היו מוסלמים. לנוכח שקיעתם של העות'מנים, מרכז הכובד של מיליטנטיות מוסלמית עבר אל הודו, וגם אל מצרים, שבה עמדה עריסת האחים המוסלמים.

למרבה העניין, המהטמה גאנדהי בכבודו ובעצמו, אף כי היה הינדו, תמך בהתלהבות בתנועה לחידוש הח'ליפות. הוא העמיד אותה בין יעדיה של תנועת העצמאות ההודית, אף כי חזון הודו שלו היה חילוני בהחלט.

היסטוריונים רואים קשר בין התנועה לטובת הח'ליפות בהודו ובין ייסוד פקיסטן, המדינה הראשונה בזמן המודרני שהוגדרה אך ורק על יסוד דתם של תושביה. אפשר לדבר על קשר, אם גם ישיר פחות, בין התנועה ההיא ובין האסלאם המיליטנטי של זמננו.

נבוכדנצר או הרון א-רשיד?

הציפיה לחידוש הח'ליפות ביום מן הימים מפרנסת דמיון, ערגה וכיסופים משיחיים. אבל היא לא היתה יעד מדיני. בימי הזוהר של הלאומיות הערבית, בשנות ה-50 וה-60, היעד היה איחוד פוליטי. רעיונות פאן-איסלאמיים נדחו בבוז. גמאל עבדל נאצר במצרים רדף בחמת זעם את האחים המוסלמים. אפילו משפחת המלוכה הסעודית, שקיבלה עליה את "שמירת המקומות הקדושים", לא טענה לח'ליפות.

בסוף 1990, ערב מלחמת עיראק הראשונה, סדאם חוסיין עודד קריאות להפוך אותו לח'ליף כל המאמינים. מה לשליט חילוני, מנהיג של מפלגה פאן-ערבית סוציאליסטית, שנהג לראות בעצמו את יורשו של נבוכדנצר, ולח'ליפות? ובכן, מפלגת הבעת' לא היתה אנטי-מוסלמית. אדרבא, מייסדה (הנוצרי) מישל עפלק העריץ את הנביא מוחמד ואת האסלאם, וקרא לכל הערבים "להיות כמוחמד". היו אפילו שמועות שהוא התאסלם על ערש דווי, ב-1989.

סדאם ויתר על הכבוד, אבל עיראקי אחר טוען עכשיו למושבו הריקו של מגן כל המאמינים. עוואד אל בדרי הזדרז לחגור את חרבו של הנביא, ולהכריז על עצמו ח'ליף. הוא מכנה את עצמו "אבו בכר אל בגדאדי", ותובע לעצמו את התואר "הח'ליף אבראהים". אבו בכר היה שמו של הח'ליף הראשון, יורשו של הנביא, במאה השביעית. אבראהים היה שם בנו של הנביא. קל כמובן להתייחס אל ההתיימרות בביטול. אבל אולי צריך מידה גדולה יותר של זהירות.

בלי אמירים, בלי חידושים

אף כי מעמדו הנומינלי של הח'ליף הוסיף והוכר עד 1924, הוא מעולם לא התקרב אל מימוש הנוסחה שציווה הנביא למאמיניו: שלטון יחיד ריכוזי, ללא עוררים. "לא יהיו לכם שני אמירים", הזהיר מוחמד לפני שעלה בסערה השמימה.

כמובן, בימים ההם, גבול ההתפשטות של האסלאם נמתח בצפון חצי האי ערב, וריכוזיות היתה אפוא קלה יחסית. לא תצא אפילו 100 שנה ממות הנביא, והאסלאם יחבוק אימפריה שרק רומא ראתה דוגמתה בימי זוהרה. באסלאם יחול תהליך בלתי נמנע של ביזור (דה-צנטרליזציה), פוליטי וגם דתי. יהיו לו הרבה יותר משני אמירים, כשם שתתפתח בו רב-גוניות של פולחן, נגד רצונו של הנביא (הוא הורה נאמנות ללא סייג לאורתודוקסיה, "בלי חידושים").

את שקיעתו הפוליטית של האסלאם ליוו ניסיונות תקופתיים של טיהור, דתי ופוליטי. מפעם לפעם נעשו ניסיונות לכונן מדינות אסלאמיות פוריטניות, מן המגרב עד אסיה התיכונה, מן הקווקז עד דרום מזרח אסיה. אחדות מן ה"אמירויות" האלה נחלו הצלחה לא מבוטלת - למשל זו שקמה בצפון מזרח הקווקז ברבע השני של המאה ה-19, אגב מאבק הירואי נגד רוסיה - אך אף אחת מהן לא טענה למנדט אוניברסלי. לא היה בזה טעם, כל זמן שח'ליף ישב על כס המלוכה העות'מני.

ב-1924, משנפל אחרון הח'ליפים העות'מניים, שריף חוסיין טען לתואר. הוא היה מייסד השושלת ההאשמית, סב-סבו של המלך עבדאללה השני מירדן. השריף היה האפיטרופוס של המקומות הקדושים במכה ובמדינה. אבל רוח הקודש לבדה לא הספיקה. הוא היה חלש מדי פוליטית וצבאית, וזמן קצר אחר כך גורש מחצי האי ערב בידי אבן סעוד, מייסדה של ערב הסעודית.

צוואת הנביא

לג'יהאדיסטים לבית אל קאעידה מלחמה לא רק עם אויבים פוליטיים, אלא גם עם אויבים דתיים. הם נושאים את נס התנגדותו של הנביא ל"חידושים". בשטחי שלטונם או השפעתם הם הטילו איסורים לא רק על אלכוהול ועל חינוך נשים, אלא גם על התנועה העממית המיסטית הגדולה ביותר בתולדות האסלאם, הצופיזם.

בעיניהם, הם-הם המוציאים לפועל של צוואת הנביא. מה יהלום את מנהיגם יותר מתואר ח'ליף המאמינים?

ההעזה והחוצפה של הכרזת הח'ליפות מתקרבות לעורר לעג. היא מתכננת לא רק למהר ולספח את כל הארצות המוסלמיות, אלא לבלוע את ספרד, את יוון ואת בולגריה, ולחנות בשערי וינה, בתוך חמש שנים. מותר להקדים ולנחש שהיא לא תעמוד במשימה הזו. אבל חוקר אחד במוסד ברוקינגס בוושינגטון, צ'רלס ליסטר, אמר השבוע, כי הכרזת הח'ליפות היא "ההתפתחות החשובה ביותר בתנועה הג'יהאדיסטית מאז 11 בספטמבר 2001".

המגדלים התאומים הקורסים הציתו את דמיונם של אלפי מוסלמים בעולם כולו, והרחיבו את שורותיו של צבא הג'יאהד. הח'ליף החדש במוצול, או באשר יהיה, עשוי לחזור ולחשמל את ה"דאר אל-אסלאם", "בית האסלאם", במידה שקשה עכשיו לחזות.

 איסלאם

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny