בין אזעקה לאזעקה: יום באשדוד מוכת הטילים

זה אמור היה להיות עוד יום של קיץ בריביירה הדרומית. קולנוע פתוח עם מסכי ענק, הופעות באמפי שצופה לחוף הים ואירועי לילה לבן. במשכן לאמנויות היו אמורים להציג את "משאלה אחת ימינה" של תיאטרון בית ליסין. במקום זה, אשדוד נראתה אתמול (ג') כמו סוף העולם שמאלה.

העיר החמישית בגודלה, על 270 אלף תושביה, בילתה היום בין אזעקה לאזעקה, מהסלון לממ"ד (או לחדר המדרגות), מהרחוב הראשי אל המרחב המוגן הראשון שאפשר היה לרוץ אליו. קשישים, נכים, או סתם בעלי מכוניות שנתקעו ברמזור, נותרו במקום בתקווה שאלוהים או כיפת ברזל (לא בהכרח בסדר הזה) יעשו כבר את העבודה.

במחלף אשדוד, תוך כדי אזעקה עולה ויורדת, צוות של חברת החשמל מטפס על עמוד מתח גבוה כדי לטפל בתקלה. בדיוק באותו רגע מודיע הוועד בנמל אשדוד שהעובדים נדרשים לחזור לבתיהם. בכניסה הדרומית של העיר ממשיכים לבנות במרץ מתחם קניות חדש ("ביג"), שיצטרף לאינספור מתחמים כאלה שלפחות היום נותרו ריקים מאדם.

המנופים הסמוכים שבונים את "אסותא" לא הראו תזוזה, אבל מה זה עוד יום בלי בית חולים בעיר שמחכה לזה כבר כמה עשורים. ברחובות הראשיים שלטים ועוד שלטים שמבשרים על עוד פרויקט נדל"ן יוקרתי, ונראה שגם המצב הביטחוני לא יזיז פה את המחירים כלפי מטה. ככה זה כשגם ברחובות יש אזעקות - נחמת רבים.

במתחם "גן העיר" חנויות האופנה נותרו שוממות. ב"קפה ליון", על שם העיר הצרפתית שמייצרת את העוגות הטובות בעולם, אנו מופתעים לגלות כמה אמיצים שישבו במקום. "אלה תמיד פה לא משנה מה, קבועים כאלה, עסקני העיר", מסביר אחד המלצרים. בקפה "גרג" הסמוך, שבבעלות אלון חסן, אפילו ריק יותר.

גם במסעדה שבבעלותו אין כמעט נפש חיה, וזה קורה בשעת צהריים שביום רגיל אין כמעט מקום פנוי. גיא כהן, שמנהל את המקום, מספר כי אחרי האזעקה שנשמעה במקום בערב של יום שני, אנשים "שילמו וברחו". היום הוא כבר נערך עם צוות עובדים מצומצם יותר, והסב את הרכב של העסק לצורך משלוחים. "אם אנשים לא באים אלינו לפחות שאנחנו נגיע אליהם", הוא אומר.

המוקד העירוני של אשדוד עובד כמו בסרטים. מסכי ענק, עדכונים בזמן אמת, עובדות סוציאליות ופסיכולוגיות שנותנות מענה במקרה הצורך. פעם אחר פעם נדמה שהשלטון המקומי מתמודד טוב יותר ברגעים כאלה, מאשר ההם שם בירושלים. 1,500 פניות מתושבים מגיעות לכאן ביום רגיל, לעומת 8,500 פניות שנרשמו רק אתמול בערב.

"אני לא מחלק ציונים לממשלה", אומר לנו דוד דבש, מנהל המוקד, "אנחנו עושים את מה שהתושבים מצפים שנעשה. מנכ"ל העירייה, אילן בן עדי, שואל איך נראית פעילות המסחר בעיר, ובתוך רגע מצלמות הרחוב נכנסות למצב "זום אין" אל כל המתחמים השונים. טכנולוגיה: יש. מסחר: לא ממש.

שר הביטחון הכריז על מצב מיוחד בעורף, מתישהו בעוד כמה חודשים (במקרה בטוב), העסקים הקטנים יזכו לשיפוי חלקי, אבל על תשלומי הארנונה או החשמל אין מה לדבר. את זה צריך לשלם כמו שעון.

באחד הרחובות הראשיים אני משוחח עם יורי, עובד תברואה. אתה עובד עירייה? אני שואל, והוא מקפיד לנסח: "עובד קבלן". יורי בקושי מדבר עברית, הוא שואל עד מתי כל זה יימשך ומספר שהקבלן לא אמר לו מילה על המצב, או על הדרך שבה הוא אמור לנהוג במקרה של אזעקה. אין לו הנהלה וגם לא ועד. הוא, יותר מאחרים, בונה על כיפת ברזל.