הנקראות ביותר

צו 7: המלצות ל-7 סרטים בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים

חרף המצב הביטחוני, פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים מתקיים כסדרו, עם שורת אורחים בינלאומיים שהחליטו להגיע לכאן למרות הכול ■ המלצות ל-7 סרטים שיוקרנו במסגרת הפסטיבל, כולם באולמות ממוגנים

מתוך הרחק מהיעדרו / צילום: יחצ
מתוך הרחק מהיעדרו / צילום: יחצ

חרף המצב הביטחוני בישראל, פסטיבל הקולנוע ירושלים יתקיים כסדרו, מלבד סרט הפתיחה "ערבים רוקדים" של ערן ריקליס על-פי תסריט של סייד קשוע, שנדחה לחמישי הבא. חשוב לציין שגם האורחים החשובים מחו"ל ובראשם במאי הקולנוע דיוויד מאמט, החליטו להגיע לפסטיבל למרות המצב הביטחוני בארץ, מה שתורם לאווירת ההמשכיות חרף המצב הקשה.

נקודה למחשבה שקשורה לענייני שיבוץ ולא למצב הבטחוני. אף שמועד פתיחת הפסטיבל נקבע חודשים אחורה, המחלקה לקולנוע בסמינר הקיבוצים קבעה את אירוע הקרנת סרטי הבוגרים שלה דווקא הערב. לפיכך, חלק נכבד מתעשיית הקולנוע, שאמור להיות בקהל ולצפות בסרטי הבוגרים, ייאלץ להחמיץ את האירוע. אפשר היה להשקיע טיפה מחשבה לטובת הסטודנטים, ולהזיז את התאריך למועד שבו לא תתפספס המטרה שלשמה נערך האירוע. הדברים הללו מופנים גם למנהלי בית הספר לאמנויות הירושלמי "מוסררה", שקבע את ערב הפתיחה החגיגי של תערוכת הבוגרים להיום בערב.

לפסטיבל מונה השנה צוות אמנותי חדש, בראשות ד"ר נועה רגב, שתשמש כמנהלת הפסטיבל וכמנכ"לית הסינמטק. להלן סקירת הסרטים המומלצים ברפרטואר של הפסטיבל השנה, שגם יופיעו על מסכי הקולנוע במועד מאוחר יותר.

"גט"

בימאים: רונית ושלומי אלקבץ (ישראל, 2014)

דרמה חברתית נוקבת וחכמה יצרו האחים רונית ושלומי אלקבץ. במרכז העלילה, ניסיונותיה הכושלים של ויויאן (רונית אלקבץ) לקבל גט מבעלה אלישע (רובי אלמליח). דיון מייגע שמסתיים במפח נפש רודף דיון מייגע אחר שמותיר את המצב על כנו. כך הזמן עובר: שנתיים, שלוש, חמש שנים. העדים שמוזמנים להעיד על אופיים של בני הזוג, ועל חייהם המשותפים, שאמינותם קורסת בזו אחר זו, לא מספקים לבית הדין הרבני השמרני עילה לביטול הנישואין, אך לזכותם של העדים יש לומר כי הם מספקים אתנחתות קומיות למכביר. באחד מאותם רגעי הייאוש, אפילו הגיבורה הטרגית ויויאן צוחקת. צריך להעריך את רונית ואת שלומי אלקבץ על התסריט הנפלא שכתבו לסרט, אשר מתרחש ברובו בחלל סגור אחד. ששון גבאי, אלי גורשטיין, זאב רווח, גבי עמרני, ורובי פורת שובל בהופעת אורח מפתיעה, וכאמור רונית אלקבץ ורובי אלמליח, מפיחים חיים בחלל הצר המשמש כבית הדין. תמוהה בעיניי הבחירה של האחים אלקבץ במנשה נוי לתפקיד ראשי, כפרקליטה של ויויאן. נוי הוא קומיקאי מוכשר, אך כשחקן אופי הוא רחוק מלהרשים.

"היא איבדה שליטה"

במאית: אניה מרקוארדט (ארה"ב, 2014)

המחיר האישי והנפשי שמשלמות מטפלות מיניות (סרוגייט) מהווה בסיס ללא מעט סרטים וסדרות. אחת הסיבות היא ריצוי הקהל, שכן בסרטים שבהם הדמות הראשית עובדת כסרוגייט, המתח בסרט מתחיל למן הדקה הראשונה, עם הציפייה (המתממשת) לחציית גבולות בין מטפלת למטופל. סיבה אחרת, עמוקה ורצינית יותר, היא הרצון של יוצרי הסרט לגעת בסוגיית המחיר האישי הנפשי, וכן רצון לבדוק את הנחיצות באמצעים טיפוליים הכוללים יחסי מין וקרבה רגשית. האם אפשר בהכרח להימנע מלפתח רגשות? האם אפשר שמטופל שחש חמלה מצד המטפלת לא ימצא עצמו מאוהב בה? האם המטפלת, שבחרה במודע להקריב את המרחב האינטימי בחייה ואת גופה עבור זרים, מסוגלת להתנתק? ואיזה אופי דרוש לעבודה מן הסוג הזה? "היא איבדה שליטה" עונה על השאלות הללו, וכדי לעסוק במהות, שם הסרט בא להפיג ציפייה, כאומר - בוודאי שיש חציית גבולות, השאלה מה קורה אחר כך.

"מיס אלימות"

במאי: אלכס נדרוס אבראנאס (יוון, 2014)

אנסה לא להרוס, ולא לספר יותר מדי אודות הסרט הזה, שכן כל פיסת חשיפה של אלמנט עלילתי עשויה לפגום במתח ובאופן שבו הצופה אמור לחוות חוויה חזקה, אפלה ומטלטלת. מסופר בו על משפחה ממעמד הביניים שכלפי חוץ מצטיירת כנורמטיבית. כה נורמטיבית, שאף אנשי משרד הרווחה החשדנים, שמגיעים לבית המשפחה על מנת לחקור את נסיבות התאבדותה של אנג'ליקי בת ה-11 במהלך מסיבת יום ההולדת שלה, כמעט ונופלים בפח.

השפה הקולנועית של הסרט נשענת על ריאליזם מאופק, המחדד את כל אשר מתחת לפני השטח, באופן מרומז וחכם, פועלת להשגת תחושת אי-נוחות, והשעה הראשונה היא למעשה מופת של קולנוע. אבל משהו קרה לתסריט במערכה האחרונה, ב-30 הדקות האחרונות לערך, שבהן הסרט מפסיק להיות מרומז, ומפסיק להיות חכם. אולי הבמאי, שכתב את התסריט (יחד עם קוסטאס פרוליס), החליט שהסיפור שלו לא מספיק מטלטל, והחליט להציג את הכיעור בצורה כה בוטה, עד כי התמונה הופכת למוקצנת. הסרט זכה בארבעה פרסים בפסטיבל ונציה האחרון, ביניהם פרס הבימוי הטוב ביותר.

"תחנות הצלב"

במאי: דיטריך ברוגמן (גרמניה, 2014)

אנחנו עוקבים כבר כמה שנים אחר הקריירה של השחקנית והתסריטאית אנה ברוגמן ושל אחיה, התסריטאי והבימאי דיטריך ברוגמן, שניים מהקולות החדשים והמבטיחים של הקולנוע הגרמני החדש. אל אנה נחשפנו לראשונה בפסטיבל ברלין ב-2009, בסרט "מתישהו באוגוסט", סרט קאמרי יפהפה של סבסטיאן שיפר, שבו ברוגמן גילמה את אוגוסטין, נערה צעירה ומופנמת שנוכחותה בבקתה פסטורלית במהלך חופשת קיץ, מפוררת את חיי הנישואין של זוג במשבר. שנה אחר כך, הוקרן בברלין הסרט "רוץ אם אתה יכול" שאותו כתבו האח והאחות יחדיו, כאשר דיטריך גם ביים את הסרט, ואנה השתתפה בו בתפקיד ראשי. הסרט המבריק והנוגע ללב הוא דרמה קומית שבמרכזה צעיר נכה שנלחם ברחמים העצמיים שלו ובמקביל נלחם בנכותו. "תחנות הצלב", הסרט שעולה כעת בירושלים לאחר שזכה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל ברלין האחרון, אינו נטול הומור אך קודר בהרבה מקודמו. זה מסוג הסרטים שמיכאל האנקה יכול היה להיות חתום עליהם: ילדה בת 11 שאימה מהלכת טרור עליה ועל משפחתה. מערכת הערכים של האם כוללת נוקשות ותקיפות, חדירה לפרטיות וחינוך דתי אדוק, וזה יותר מדי עבור ילדה שברירית ורגישה המבקשת להקריב את חייה כזבח לאלוהים, ובלבד שאחיה החיר ש-אילם יפצה פה. סרט מעולה.

"הרחק מהיעדרו"

במאית: קרן ידעיה (ישראל, 2014)

סרט מזעזע בעל נושא חשוב המספר על בחורה כבת 20 (מעיין תורג'מן בתפקיד קולנועי ראשון), אשר חיה עם אביה (שאותו מגלם צחי גראד), כזוג לכל דבר. הבחורה חווה מצוקה, כפי שכל בחורה במצב כזה אמורה לחוות, מה שמוביל אותה לאכילה מופרזת ולפציעה עצמית באמצעות מכשיר חד, הנובעות מחוסר יכולתה להתמודד עם המצוקה. אך איך זה עולה בקנה אחד עם תפיסתה את מערכת היחסים הזוגית עם אביה כלגיטימית? אותה בחורה מקנאה במאהבת של אביה. אין זו קנאה על תשומת לב, אלא קנאה פרוורטית שנוצרת כחלק ממערכת יחסים זוגית. יותר מפעם אחת במהלך ההקרנה שאלתי את עצמי, 'מה מפריע לה יותר - שאביה הוא סוטה מין ופסיכופת המשתמש בה כחפץ, או זה שהוא שוכב גם עם אחרות'? לעתים נדמה שאותה בחורה בטוחה שזה כך אצל כולם, ואולי בשל כך היא לא עושה כלום כדי לצאת מהמצב הזה, מאזור הנוחות המצמרר שבו היא חיה. ואולי היא לא באמת רוצה, ולכן היא אינה מתעמתת עם אביה. מעניין מה עובר על הבחורה הזו, שגם בסוף הסרט לא ברור לנו מי היא.

"טווח קצר 12"

במאי: דסטין קרטון (ארה"ב, 2013)

גרייס (ברי לארסון, בתפקיד מעולה) ובן זוגה מייסון (ג'ון גלאגר ג'וניור) עובדים כמטפלים במוסד לנערים הסובלים מהפרעות נפשיות קשות. ברגישות ובמקצועיות יוצאות דופן הם משקמים את המטופלים ומפיחים בהם תקווה. כשנערה בשם ג'יידן מגיעה למוסד, שלוות הנפש של גרייס מתחילה להתערער. ג'יידן מזכירה לגרייס את עצמה כפי שהייתה לפני עשר שנים. היא מוצאת דמיון בין יחסיה של ג'יידן עם אביה, לבין היחסים שהיו לה עם אביה שלה. "טווח קצר 12" שנחשב, ובצדק, לסרט העצמאי הטוב של 2013, לא הופץ בבתי הקולנוע בארץ, גם לא בסינמטקים הציבוריים. אולי בשל התוכן הקשה, אולי מפני שהסרט לא היה מועמד לאוסקר. נקווה שבעקבות הפסטיבל גורלו של הסרט בארץ ישתנה.

סרט קצר: "אלוהים יקר"

בימאים: ארז תדמור וגיא נתיב (ישראל, 2014)

יצירה קולנועית מרשימה של ארז תדמור וגיא נתיב, בכיכובם של ליאור אשכנזי וריימונד אמסלם. אשכנזי מגלם איש אחזקה בכותל המערבי, שמנקה כל ערב את הפתקים שהטמינו מבקרים בחריצי האבנים. לפעמים הוא גם קורא אותם. אמסלם מגלמת אישה המבקרת בכותל. היא מטמינה פתק. משהו בה מעורר את סקרנותו של איש האחזקה, מה שמביא אותו לנסות ולהגשים את הבקשה שלה מאלוהים. סיפור שלם ויפה בסרט של 13 דקות.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
הסיפורים הגדולים של היום
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות